חמישה מתוך עשרת הסרטים המועמדים בתחרות הסרט הישראלי בפסטיבל דוקאביב הם סרטים בהפקת הרשות השנייה. פסטיבל דוקאביב יתקיים בין התאריכים 7.4.05-16.4.05 בסינמטק ת"א.
הסרטים שמועמדים עוסקים בנושאים וסוגיות הקשורים להוויה הישראלית על כל גווניה - עולים חדשים מרוסיה ומאתיופיה, דרך השתלבותם בחברה הישראלית, תמונות מחיי ילדים, שינויים שחלים במעמד הקיבוץ והתמודדות חברי הקיבוץ בדרך החיים החדשה, דילמות אנושיות והתמודדויות של חיילי צה"ל מול פלשתינים ועוד.
מוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה: "העובדה כי מחצית מהסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הם סרטים שהופקו על-ידי הרשות השנייה, מוכיחה כי הנפת הדגל של קידום היצירה הדוקומנטרית מניב את פירותיו. זוהי תעודת כבוד לסרטים שהופקו. הרשות תמשיך לקדם את שוק היצירה הישראלית בכל דרך שתוכל".
הסרטים של הרשות המועמדים לפרס הסרט הישראלי הם:
אשבל - בקיבוץ אשבל בגליל, שהוקם בגליל ב-1998 כדי לעסוק בתחומים שונים של חינוך, פועלת פנימייה לבני נוער בסיכון גבוה, שנפלטו מכל מסגרת אחרת. מטרתם של אנשי הקיבוץ היא להחיות את מודל הקיבוץ תוך בחינה מחודשת של ערכים כגון שיתוף, שוויון, אחווה ואחריות הדדית. בבית הנוער אשבל מדריכים ויקי ויואב האידיאליסטים את ברוך, אורה, יעל ומשה, בני הדור הראשון לעלייה מאתיופיה.
הם רואים בחינוך אמצעי לשינוי מציאות, שבה 20 אלף צעירים, בני העדה האתיופית, מתמודדים עם משבר זהות ועם השלכותיו - כעס, אלימות, אלכוהוליזם ופשע - ומוגדרים כ"נוער בסיכון גבוה".
בעבור חניכי המחזור הראשון של בית הנוער אשבל, שמרביתם אתיופים, מסגרת החיים והלימודים בפנימייה היא המפלט האחרון. וכך, על גבעה מבודדת בגליל, מלווה הסרט במשך שנה קבוצה של צעירים אידיאליסטים ובני נוער מנוכרים, המעורבים אלה באלה במאבק על הגדרת מקומם בחברה הישראלית. בימוי: זיו אבן צור; הפקה: עמית גורן, גליה בדור.
הבמה: בקרב העולים החדשים שהגיעו מבריה"מ לשעבר, מספר לא מבוטל של אמני תאטרון, במה וקרקס. בישראל, רק חלק קטן מהם הצליח למצוא עבודה במקצוע הקודם, ומרביתם נאלצו לעסוק בעבודות אחרות ולהסתפק בחלום על הבמה. הסרט מתעד את תהליך גיבושה של קבוצת תאטרון-קברט, החל משלב הבחינות שאליו הגיעו מועמדים רבים ונרגשים דרך החזרות המאומצות ועד להעלאת המופע והגשמת החלום. בימוי והפקה: פטר מוסטובוי
יום ולילה: אחד בספטמבר, היום הראשון ללימודים, אוטובוס, פרידה מאבא, תיק גדול, ילדה קטנה. שער נפתח, כיתה חדשה, 250 ילדות, 6 בנות בחדר, תפילה אחת ביום. שני טלפונים ציבוריים, אמא ואבא רחוקים. "ביום אני לא מתגעגעת,רק בלילה". הסרט עוקב אחר ילדה חדשה ביומה הראשון בפנימייה, ובו בזמן מלווה "ילדת פנימייה" לשעבר, החוזרת לראשונה, לאחר 35 שנה, למקום ילדותה.
חומרי ארכיון נדירים מספרים את סיפורו של "בית היתומות ע"ש ויינגרטן" שנוסד בירושלים בשנת 1902 ופועל כיום כפנימייה חרדית לבנות. את המקום מנהל זה 60 שנה הרב פישל ויינגרטן דור שלישי למייסדים. אדם חרדי שבחר ביאנוש קורצאק כמורה דרך ובכבוד לילד כקו מנחה. הסרט מתבונן בעולם של בנות, עולם סגור בעל חוקים משלו, עולם של ילדות בלי הורים. בימוי: סיון ארבל; הפקה: אודט ויובל אור.
קיבוץ: חיה, בתיה, וטובה הן שלוש חברות טובות, שהיו ממייסדי הקיבוץ. עוד בחייהן הן נאלצות לראות את התמוטטות הקיבוץ, שבנו בעמל רב כל כך. כל רצונן הוא שהבתים הקטנים שלהן, יירשמו על שמן, כדי שהן תוכלנה להוריש משהו למשפחותיהן לאחר מותן. גל, בן 50, נאלץ לכרות את הפרדס שבו עבד כל חייו, מכיוון שהוא כבר אינו רווחי. בוקר אחד הפך למובטל.
בשדות שמקיפים את הקיבוץ ממשיך הטבע במסלולו, עונה מתחלפת בעונה. רק האנשים ששמו את מבטחם באדמה צופים אל עתיד לא ידוע. בחמש השנים האחרונות תיעדתי את הקיבוץ שבו אני חיה. מה שהחל כתהליך שינויי ונמשך כתהליך התפרקות, הגיע עד למצבים קיצוניים. בימוי: רחלי שוורץ; הפקה: גל שוורץ.
פה קבור הכלב: בארבעה ביוני 1989, עם אור ראשון, נתקל סיור שגרתי של צה"ל בגבול לבנון בחולייה פלשתינית, שארבה לסיור וניסתה לחדור לשטח ישראל. חגיגה של טילי כתף, רימונים ויריות פרצה במקום, במהלכה נורו למוות שלושת הפלשתינים והגשש הבדואי של הסיור הישראלי - חסיין מוקאתרן.
במאי הסרט, ניר קינן היה מפקד הסיור, ונפצע בכף ידו מכדור. "פה קבור הכלב" הוא סרט מסע, המתאר באופן אישי את האירועים שהובילו את הבמאי לרגע שבו היה עליו לבחור בין להרוג או להיהרג. הסרט הוא פנייה אישית כמעט למפקד החוליה הפלשתינית, שהבמאי מכנה בשם נור מאחר שאינו יודע את שמו האמיתי.
נור אשר גופתו נקברה שלוש פעמים הוא למעשה תמונת המראה של ניר, שדרכה הוא מתבונן אל תוך עצמו. הסרט מציג תמונה שאינה מנסה להגדיר צדק או חוסר צדק, אלא לשקף את המציאות האבסורדית של כל מי שנכח באותו בוקר בגבול לבנון, החיים והמתים כאחד. (הסרט הופק במסגרת קרן סנונית של הרשות השנייה ומתמודד בתחרות הסרטים הישראליים בפסטיבל דוקאביב). בימוי: ניר קינן
הפקה: ניר קינן, נלי קאמר.
בנוסף יתמודדו במסגרת תחרות סרטי הסטודנטים 3 סרטים שנתמכו על-ידי קרן סנונית, הקרן לעידוד יוצרים צעירים של הרשות השנייה:
שיעור קומה: נער בן 15, נמוך קומה, אשר בוחר להתמודד עם הנכות איתה נולד, עם החיים, עם חבריו ועם משפחתו באופן לא שיגרתי - באומץ ובשיעור קומה. ראיית עולמו היא ייחודית לא רק באופן פיזי, אלא גם ובעיקר מתוך אישיותו יוצאת הדופן.
בימוי והפקה: נילי ענברי - מכללת ספיר
מאה אחוז: הגורל היכה במרינה שצ'רבנין פעמיים. בפעם הראשונה, כאשר בגיל 18 היא נותרת נכה מהמותניים ומטה כתוצאה מתאונת דרכים קשה. חמש שנים הייתה סגורה בביתה ברוסיה עד שהחליטה לעלות לישראל. כאן פגשה את דני, שחיין עטור פרסים ומאמן נבחרת הנכים בשחייה. יחד הם רוקמים חלום שיביא את מרינה לאליפות העולם בארגנטינה. בעבודה סיזיפית יומיומית הם הופכים את החלום למציאות. רגע לפני קו הזינוק מפטרים את דני. מרינה נשברת אך לא נכנעת לגורל ובכוחות אחרונים היא מגשימה את חלומם המשותף, אך שם מכה בה הגורל בפעם השנייה. בימוי והפקה: שירלי ברקוביץ' - מכללת בית ברל.
פח פלשתינה: מעקב קצבי וססגוני אחר החיפוש המתמיד בפחי האשפה, כמעיין הצצה על ההוויה הישראלית העכשווית. משה כהן "אלטזעכן", בלש ומרגל תעשייתי. הנווד העירוני הנצחי שיוצא למסעות בעיר תל אביב. איש עשיר בשפתו, הממציא את פרנסתו יש מאין, בחריצות ואהבה למורשת הישראלית-יהודית. משה נלחם על קיומו במחסן שהוא "המוזיאון הקטן של החיים". שם הוא אוגר וסוחר בשמחה בתחושת כבוד והוקרה את זיכרונותיהם של אלמונים כמו גם של אנשי ציבור.
