כל מפעלי הרכב הגרמניים, ללא יוצא מהכלל, העסיקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עובדי כפייה יהודים. בידי ניצולי השואה מיסמכים ועדויות רבות אודות העסקתם בידי הנאצים, אך ההוכחה הטובה ביותר לניצול מתבטאת בפיצוי מיוחד בסך 10 מילארד מארק, שהסכימו באחרונה הגרמנים לשלם לניצולי השואה.
במימון הפיצוי לעובדי הכפיה משתתפים בחלקים שווים – ממשלת גרמניה מחד, ומאידך מיפעלי התעשיה הגרמנית שנימצאו אשמים בניצול. כל המפעלים שהעסיקו יהודים בתנאי עבדות בתקופת מלחמת העולם השניה, ממשיכים ופועלים בשיגשוג עד היום.
כיון שהפיצויים נחלקים בין מאות אלפי עובדי כפיה שנותרו בחיים מתוך מיליוני הפועלים שניספו בשואה, הצטמק הסכום הממוצע המוקצב לכל ניצול - לכחמשת אלפי מארק בלבד. כך עולה מדברים שמסר למחלקה ראשונה דויד גרינשטיין, יו"ר איגוד עובדי הכפיה בישראל.
בישראל כ-160 אלף ניצולי שואה, שהגישו בקשות לפיצוי בגין עבודת הכפיה שהוטלה עליהם. הם נידרשו להתחייבות בהצהרת ויתור, שלא לתבוע סכומים נוספים – אף אם מצבם הבריאותי יורע עקב עבודת הכפיה המפרכת. עם חתימת הסכם הפיצויים שנערך בעקבות הגשת תביעה יצוגית בארה"ב, לא ניתן עוד להגיש בקשות חדשות לפיצוי לאחר המועד האחרון שפקע ב-31 לדצמבר 2001.
בגרמניה נמכרים כיום באופן חופשי, ספרים המתפארים בהצלחת המאמץ התעשייתי המלחמתי בזמן השואה. ספרים אלה מעוטרים בתמונות רבות בהם ניראים ראשי המפלגה הנאצית כשהם נוסעים במכוניות שיוצרו במיפעלי הרכב המייצאים כיום לרחבי העולם ובכלל זאת לישראל, ובמקביל מציגים את פועלי הכפיה שהוכרחו לעסוק בייצור המכוניות.
עובדי הכפיה הועסקו בתנאי מחייה איומים. מטבע הדברים הוסתרו המפעלים כשהם חבויים עמוק באדמה, והפועלים עבדו שעות ארוכות ללא אוויר, אור ומזון. מנהרות ומיכרות ישנים הוסבו לאיחסון המפעלים, בשטחים עצומים שהכילו ערים תת-קרקעיות שלמות.
תוחלת חייהם של עובדי הכפיה היתה קצרה מאוד, ואף הגרמנים העריכו את שווים בסכום נמוך יחסית בן 1,600 רייכסמארק, כמוצהר בדוחות שניתפסו על-ידי כוחותיהן המשחררים של בעלות הברית.
מפעלי הרכב הגרמניים שהודו כי העסיקו פועלי כפיה בתקופת השואה, הם: פולקסווגן, דיימלר בנץ (חברת-האם של מרצדס בנץ), ב.מ.וו, מאן (אוטובוסים), דויטץ, DKW (כיום אאודי) ואף אדם אופל ופורד – חברות-בת גרמניות שבבעלות אמריקנית (הסטוריונים טוענים כי חיילות האוויר של בעלות הברית מיעטו להפציץ את המיפעלים שהיו בבעלות משותפת לגורמים אמריקניים וגרמניים).
כמו כן ניתבעו והצטרפו להסדר הפיצויים החברות הבאות: סימנס (רכבות, תקשורת וחשמל), קרופ (תעשיות כבדות), הנקל, לייקה (אופטיקה), אגפא, מסרשמידט, מנסמאן, VAG, בוש (אלקטרוניקה), טיסן, ריינמטאל וכן חברות הגומי והצמיגים קונטיננטל ודנלופ.
הנאצים ניצלו גם תעשיות הרכב באזורי הכיבוש. הגדולה בהן היא חברת סקודה הצ'כית (שנירכשה לפני כעשור על-ידי קוצרן פולקסווגן), פוך האוסטרית, רנו הצרפתית וכן חברת המשאיות טטרה – אשר המכוניות היחידות מתוצרתה הגיעו לישראל כרכב שלל במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.
הגדילה לעשות חברת פולקסווגן. מהנדס הרכב פרדיננד פורשה, סבו של פרדיננד פייש - יו"ר פולקסווגן דהיום, נתבקש בתחילת שנות ה-30 על-ידי הרייכסקנצלר אדולף היטלר, לתכנן את "המכונית לכל פועל". האיפיון העתידני אותו הגדיר היטלר, דרש: מהירות מירבית של 100 קמ"ש, אפשרות להובלה בנוחות של ארבעה מבוגרים, צריכת דלק של 12 ק"מ לליטר בנזין ומחיר שווה לכל נפש שלא יעלה על 999 רייכסמארק.
פורשה עמד בכל הדרישות, ובשנת 1938, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, הציג את המכוניות הראשונות שזכו לשם "פולקוסווגן" – דהיינו "מכונית העם".
עם פרוץ המלחמה הוסבו מכוניות הפולקסווגן לשימושים צבאיים, שהמפורסם בהם הוא גי'פ הסער של הוורמאכט – צבא גרמניה (אז וכיום), אשר כינוי הצבאי קובלוואגן 82VW, ובגירסתו האמפיבית שמשוט מורכב לצידה - 166VW. הגי'פ עושה שימוש במכלולים רבים של החיפושית החביבה, ובכלל זאת במנוע ה"בוקסר" המפורסם ממנו יוצרו יותר יחידות מכל מנוע מכונית אחר בהסטוריה המוטורית. מפעלי פורשה ייצרו טנקים מסוגים שונים, ופיתחו אפילו את הטרקטורון הראשון בהסטוריה, מסוג 110 TYPE.
ג'יפ הסער של פורשה נראה בכל סירטי המלחמה ההוליוודיים, וכמובן בכל הסרטים הדוקומנטריים מתקופת מלחמת העולם השניה. הקורפוס האפריקני של הגנרל רומל נילחם כשהוא רכוב על אלפי יחידות מסוג זה בצבא גנראל מונטגומרי הבריטי, אשר חסם בגופו בחזית אל-אלמיין את כוונות הפלישה הגרמניות לעבר פלשתינה.
דויד גרינשטיין, יו"ר איגוד עובדי הכפייה בישראל, זוכר כמו היה זה היום כיצד כוון אליו מיקלע גרמני מעל הפולקסווגן הצבאי בעל הצמיג הרזרבי המונח לפנים לייצוב על מכסה המנוע, וכיצד רק בנס הצליח להתחמק בעור שיניו מסכנת החיים.
מפעלי פורשה, שמתמחים כיום בייצור מכוניות ספורט יוקרתיות, צברו את ניסיונם ההנדסי גם בתעשיה אירונאוטית חלוצית: הרקטות מדגם 1V היו ה"פצצות המעופפות" הראשונות בהסטוריה הצבאית, וכשדה ניסויים רטוב לשיגורם, שימשה האוכלוסיה האזרחית בלונדון. פיתוחים משוכללים יותר לרקטות אלה היו מתוצרת דיימלר בנץ, אשר בפרוייקט A-D תיכננה גירסאות משוכללות המיועדות לשיגור ממטוסים כנגד ערים בארה"ב.
סיום המלחמה גדע את התכניות לייצוא הרקטות בדרך האויר כנגד האוכלוסיה האמריקנית, אף שזו האחרונה גייסה את הנאצים המובטלים להקמת תעשיית החלל האמריקנית שכוונה בתקופת המלחמה הקרה כנגד בריה"מ הסובייטית.
מרצדס בנץ היתה מוכרת כייצרנית מכוניות יוקרה כבר בתחילת המאה הנוכחית. אדולף היטלר היה לקוח נילהב של החברה, ובתמונה מויימר של שנת 1924, הוא ניראה לראשונה בחברת מכונית מדגם מרצדס. במשך כל המלחמה עשה שימוש בדגמים שונים ומגוונים של מרצדס, וכך נסע בראש מיצעדי הניצחון במכונית מרצדס פתוחת גג, בכל בירות אירופה אותן כבש. תמונות מפורסמות מראות את היטלר מתרווח במרצדס שלו ברחובות וורשה של 1939 ושנתיים אחר כך בפריז הכבושה.
דיימלר בנץ גם פיתחה את בלון הצפלין, למטרות צילום והפצצה צבאיות. חברת אונימוג שבבעלותה מתמחה היום בייצור רכב שטח רב – מינוע, הדומה מאוד למכונית צבאית בשם זהה - בה עשה שימוש הצבא הנאצי. המנוע התעופתי מדגם 601DB הניע את המפציץ מדגם 111 HE, אשר עשה שמות בכל ערי אירופה המופצצות.
מפעלי בנץ שבמנהיים וזינדלפינגן שליד שטוטגארט, המו במלחמת העולם השניה במאות אלפי פועלי כפיה, באותם אתרים בדיוק בהם מיוצרים כיום מכוניות השרד המאחדות את שועי כל העולם המודרני.
ב.מ.וו השכילה לעשות שימוש יעיל בכוח העבודה הזול והרב שהועמד לרשותה על-ידי ראשון מחנות הריכוז – שהוקם בעיירה דכאו הסמוכה למטה החברה הנמצא מאז ועד היום במינכן. החברה זכתה למוניטין חסר הפשרות שלה תודות לייצור אופנועים ומנועי מטוסים. המנוע האווירי מדגם 801 הניע סוגים מגוונים של מטוסי הלופטוופה – חיל האויר הגרמני מאז ועד היום.
אופנועי ב.מ.וו צויידו בסירת צד עליה הוצב מיקלע קל, ומאות אלפי יחידות שימשו את כל יחידות הוורמאכט. האופנועים של ב.מ.וו היו כה מוצלחים, עד שצבא הכיבוש הרוסי בזז את קו הייצור בשלמותו, והעבירו לרוסיה לייצור שנימשך עוד עשרות שנים לאחר תום המלחמה.
הסכם הפשרה למתן הפיצויים נחתם בשנת 1999. כ-70 אלף ישראלים ניצולי שואה קיבלו עד כה תשלום צנוע של כ-5,000 אירו, וסכום דומה יועבר עד לסיום ההסדר הצפוי בשנת 2003. סכומי פיצוי נמוכים במקצת מועברים למוגדרים כ"עובדי כפייה" שהועסק בתנאים "נוחים" יחסית, לעומת עובדי הכפיה שהועסקו בתנאי עבדות.
קרן ניפרדת בת 700 מיליון מארק, הוקדשה במסגרת ההסדר, לטיפוח יחסי הידידות בין העמים.
