בית משפט השלום בירושלים, דחה אתמול (ה' 14.07.05) שורה של טענות מקדמיות, שהעלה סניגורם של שניים ממקימי תנועת "הבית הלאומי", מלכה שי ישעיהו ואריאל וונגרובר, במסגרת משפטם בעבירת המרדה.
על-פי כתב האישום, קשרו השניים קשר לסכל באמצעים לא חוקיים את תוכנית ההינתקות, והקימו את תנועת "הבית הלאומי", באמצעותה פעלו. בין היתר, נטען, קראו השניים לבצע הפגנות בלתי חוקיות רבות ובו זמניות בכל רחבי המדינה בתאריך 16.5.05, פעילות לה קראו "ניסוי כלים". בעקבות פעילות זו, התרחשו בסביבות השעה 17:00 באותו היום, הפגנות בלתי חוקיות רבות וחסימות צמתים וצירים.
השניים הואשמו בסדרה ארוכה של עבירות, וביניהן: מעשה המרדה, פרסומי המרדה, התקהלות אסורה, התפרעות, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות, ועבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. יצויין, כי היועץ המשפטי לממשלה נתן את הסכמתו להעמדתם לדין בעבירת ההמרדה, בהתאם לדרישה הקבועה בחוק העונשין.
הבקשה הראשונה שהעלה ב"כ נאשמים, היתה להרחיב את הרכב השופטים לשלושה, וזאת, לאור כתב אישום דומה, אשר הוגש נגד תנועת "זו ארצנו" לפני כעשור, ונדון בהרכב זהה. בנוסף נטען, גם במקרה דנן, מדובר בתיק מורכב "בעל חשיבות ציבורית עליונה". המדינה התנגדה לבקשה זו, וטענה כי פרשת "זו ארצנו" הייתה ראשונית ותקדימית, אך עם זאת, הותירה הפרקליטות את ההחלטה בידי בית המשפט.
השופט אמנון כהן, ציין בראשית דבריו, כי הכלל בבית משפט השלום הינו שהדיונים יתקיימו בפני דן יחיד, והיוצא מן הכלל הוא דיון במותב תלתא. לאחר שבחן את המקרה דנן, קבע, ש"אף כי מדובר בכתב אישום שעניינו עבירות המציבות גבולות לחופש הביטוי בשיח הציבורי, לא מצאתי בנסיבות העניין להורות על הגדלת ההרכב. יתר על כן, כאמור, גודלו של ההרכב הדן בעניינו של נאשם, איננו מוסיף לזכויותיו או גורע מהן".
השופט הוסיף, כי גם שתי פרשות נוספות בהן התבררה עבירת ההמרדה בבית המשפט העליון, נדונו בערכאה הראשונה על-ידי דן יחיד.
בקשה נוספת של ההגנה היתה שניתן יהיה לצלם ולהקליט את המשפט בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. המדינה התנגדה, בנימוק שאין ייחוד במקרה דנן המצריך את שידור המשפט.
לאחר שציין את הבעיות הטכניות הכרוכות בדבר, דחה השופט כהן את הבקשה לגופו של עניין: "לא שוכנעתי, שיש להתיר במקרה דנן סיקור אלקטרוני של הליכי המשפט. די אם אציין, כי כמעט בכל תיק מתעוררת בעיה המעניינת את הציבור וכי קיימים תיקים רבים בעלי אופי ציבורי. המקרים בהם הותר סיקור אלקטרוני עד כה היו נדירים ביותר וניתן למנותם על כף יד אחת ובנסיבות המקרה, איני סבור שהתיק דנן מצדיק סטייה מהמדיניות, אשר נהגה עד כה בעניין זה".
בשלב זה, עבר בית המשפט לבחון את בקשת ההגנה למחוק את כתב האישום, בנימוק שמדובר בכתב אישום פוליטי שמטרתו לדכא מרי אזרחי עממי בלתי אלים. ב"כ הנאשמים, טען לאכיפה בררנית, והגיש תכתובות שלו עם היועץ המשפטי לממשלה, שם ביקש לפתוח בחקירה כנגד יוזמי הסכם ג'נבה, ונענה, שהנושא צריך להתברר במסגרת השיח הציבורי ולא בתחום האכיפה הפלילי.
בנוסף, טען הסניגור, לא הוגשו כתבי אישום כנגד קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר", תנועת "יש גבול" הקוראת לסרבנות, ולא הוגשו כתבי אישום נגד קבוצות, אשר חסמו כבישים. מכאן - שקמה הגנה מן הצדק למרשיו.
השופט כהן ציטט את הפסיקה, בקובעו כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק, מצומצמת "למקרים נדירים וקיצוניים שבהם התנהגות הרשות הייתה התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם", או למקרה שבו "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת". במקרה דנן, קבע השופט, "לא שוכנעתי ובוודאי לא בשלב זה, כי יש להעניק לנאשמים הגנה מן הצדק".
גם בקשתה האחרונה של ההגנה נדחתה על-ידי בית המשפט. ב"כ הנאשמים, ביקש למחוק את המילה "קשר" המופיעה במספר מקומות בכתב האישום, שכן הנאשמים לא הואשמו במפורש בעבירה של קשירת קשר.
השופט כהן, בחן את הבקשה, לאור ניסוחו של סעיף "מעשי המרדה" בחוק העונשין, וקבע, כי: "אחד מיסודות העבירה הוא קשירת קשר ועל כן, רשאית הייתה המאשימה להתייחס בכתב האישום לקשירת הקשר על-ידי הנאשמים, הנטענת על ידה".
בסיכומה של ההחלטה, דחה בית המשפט את טענותיו המקדמיות של הסניגור במלואן, והורה לנאשמים להשיב על כתב האישום.
