היום בצהריים (8.12.00), לאחר פיגוע קטלני בבוקר שבו נהרגו לנו שניים, התפרצה שוב אש האינתיפאדה. על הר הבית.
עשרות אלפי פלשתינים - שאך עתה סיימו את התפילה - החלו להתפרע, לזרוק אבנים על כוחות הביטחון. כדי לסלק, לנתץ, לפגוע, להרוג.
השקט המדומה ששרר כמה ימים, מופר שוב. הפעם בעוצמה רבה עוד יותר. ואין מי שיושיע. לא בצד הפלשתיני - ערפאת נבנה מדם והרס, וגם לא אצלנו. מנהיגנו עושים חשבון ציני. מעמדם האישי חשוב להם כנראה יותר. קשה להם להיפרד מהשררה.
ראש הממשלה אהוד ברק מגדיר את המצב הקשה שנוצר כמצב חרום. כך גם ראש האופוזיציה ח"כ אריאל שרון. הדעת נותנת, כי במצב שכזה, היתה מוקמת ממשלת חרום תוך שעות. אלא שמעשה שטן - השניים, המעוטרים באותות מלחמה ומה לא, אינם מצליחים להגיע להבנות, ללכד את השורות, ולהקים ממשלת חרום או ממשלת אחדות. כזו שתוכל להדוף את המתקפות הקשות מבית (הפלשתינים) ואת המתקפות מן החוץ (הקהיליה הבינלאומית).
ומה אנו צריכים להסיק מכך?
התנהגותם מובילה אותי למסקנה, לפיה הם אינם ראויים להנהיג ציבור. אולי בקושי את עצמם ומשפחתם, ואת עסקני המפלגה בראשם הם עומדים. ואם אנחנו - כציבור וכחברה חופשית (?) - לא מצליחים לכפות עליהם הקמת ממשלת חרום או ממשלת אחדות, אולי בכל זאת אנחנו ראויים להם. והם לנו.
