צום עשרה בטבת

מצפון תפתח הרעה

אחת עשרה שנים שלט המלך יְהוֹיָקִים בירושלים, עד שמצָפון נפתחה עליו הרעה; בספר מלכים ב' מסופר כי באותם ימים (כ-600 שנים לפנה"ס) השתלט נְבֻכַדְנֶאצַּר מלך בבל על כל מרחב ארץ ישראל, ושעבד בין היתר גם את ממלכת יהודה.

אחרי שלוש שנים מאס המלך יְהוֹיָקִים בשלטונה של בבל, והוא מרד באימפריה. בתגובה הטיל נְבֻכַדְנֶאצַּר מצור הדוק על ירושלים, שבמהלכו מצא יְהוֹיָקִים את מותו. העם היושב בירושלים הזדרז להמליך עליו את יְהוֹיָכִין, בנו הצעיר של יְהוֹיָקִים, אך תוך שלושה חודשים נכנע הלה לנְבֻכַדְנֶאצַּר, וירושלים נפלה.

מלכות צדקיהו

יְהוֹיָכִין נלקח לבבל בתהלוכת שבויים גדולה, שכללה בין היתר גם את אוצרות המקדש השדודים. נְבֻכַדְנֶאצַּר, שלא סמך עוד על מלכי היהודים, מינה על דעת עצמו את מַתַּנְיָה, דודו של יְהוֹיָכִין, לשליט מקומי בירושלים, ואף העניק לו שם חדש - צִדְקִיָּהוּ. רוח העם נשברה. הנותרים בציון ייחלו לשובו של המלך הגולה ולהחזרת האוצרות האבודים, ואילו השבויים והגולים נשאו עיניהם בציפייה לשוב לירושלים ולכונן את עפרה.

בינתיים בירושלים, נאלץ צִדְקִיָּהוּ להישבע אמונים למלך בבל, ולכנות את ממלכתו המשועבדת בשם "ממלכה שפלה". רמז לשבועה זו אנו מוצאים אצל יחזקאל: "הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלַיִם... וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה".

לאור "היד הקשה" של הבבלים, ובהתחשב בעובדה כי הם שמינו אותו למלך, ניתן היה לצפות כי צדקיהו יפגין נאמנות ללא סייג לבבל, אך צִדְקִיָּהוּ חשב אחרת. במהרה חבָר לעמי האזור, ויחד איתם: "וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל".

ייתכן שיש לתלות בו את האשמה בתסיסה הלאומית באזור; אולי האשמים האמיתיים הם השרים מחרחרי המלחמה או כמה מנביאי התקופה, שעודדו את המלך למרוד. כך או כך, אילו היה צִדְקִיָּהוּ מקשיב לנביא ירמיהו, היה שומע אותו מתנבא: "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר, וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים [הבבלים] הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה". צִדְקִיָּהוּ העדיף לכלוא את ירמיהו ולהשתיקו, והתנודד חסר עמוד שדרה בין מתסיסים מבית ומחוץ.

כשלון המרד

התנהגות זו עלתה לצִדְקִיָּהוּ ביוקר; על-פי המסורת, בעשרה בחודש טבת, שבו הבבלים הכועסים לירושלים והטילו עליה מצור כבד. במשך למעלה משנתיים עמדה ירושלים במצור, אך "בַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי... בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרַף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם, וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב' פרק כה).

הפעם לא הסתפקו הבבלים בהגליית המלך הסורר; הם לקחו את צִדְקִיָּהוּ לבבל, שם שחטו את בניו לעיניו, וניקרו אותן מיד לאחר מכן. ממלכת יהודה נפלה, אחרון שושלת מלכי בית דוד מת בעליבות ובחוסר כל, ובית המקדש הראשון חרב. עם ישראל יצא לגלות בבל, כדי לשבת שם על נהרותיה ולבכות על ציון. הנחמה היחידה שליוותה את העם הגולֶה היתה, גם היא, של ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב".

אבל וקדיש

יום העשירי לחודש טבת נקבע לדורות כיום צום ואבל, אחד מחמשת ימי הצום בלוח השנה העברי. לימים התווספה ליום זה משמעות נוספת - בשנת תשי"א, 1951, נקבע יום י' בטבת כיום הקדיש הכללי לקרבנות השואה, שלרבים מהם אין יום זיכרון, היות ואין עדות למותם.

האבל על חורבן ירושלים והאבל על חורבנן של קהילות ישראל התלכדו. אין ביטוי הולם מזה לשרשרת הדורות הנצחית הקושרת את יהודי הדורות כולם.