פסטיבל "דוקאביב" יתקיים זו השנה השמינית בסינמטק תל אביב בין התאריכים 30 במרס וה-8 באפריל 2006, ויתחרו בו השנה שלושה-עשר סרטים במסגרת התחרות הישראלית לקולנוע דוקומנטרי.
פסטיבל "דוקאביב", שהפך לביתו של הסרט הדוקומנטרי, מציין שנה טובה להפקות מקור של סרטי התעודה הישראלים. 70 סרטים הוגשו לתחרות ומתוכם בחרו הלקטורים: תמר ירון - עורכת ומנהלת בית הספר ג'אמפ קאט, רותי לב-ארי - מפיקה ועורכת תוכן, אילנה צור - מנהלת אמנותית פסטיבל "דוקאביב", את שלושה-עשר הסרטים העולים לתחרות.
לזוכים יוענקו פרסים: פרס לסרט המצטיין, ופרסים בתחום הבימוי, הצילום והעריכה, כמו גם פרס ראש העיר, מר רון חולדאי, ליוצר דוקומנטרי מבטיח עבור יצירת ביכורים.
השנה יקיים פסטיבל "דוקאביב" מסגרת חדשה (מחוץ לתחרות) של סדרות דוקומנטריות, במסגרתה נבחרו הסדרות "אולפן" בבימוי דוד אופק ו"גדר, חומה, גבול" בבימוי אלי כהן, מהן יוקרן פרק אחד במסגרת הפסטיבל. בערב הפתיחה של הפסטיבל יוקרנו שני סרטים "מועדון בית הקברות" בבימויה של טלי שמש ו"דילמת הדריין" בבימויו של ארז לאופר.
ואלו שלושה-עשר הסרטים המתחרים:
"בקומרניס, ביקור מולדת" - בימוי: אידו סלע הפקה: גידי אביבי ואידו סלע
סרט המציע סיכום אישי של מפגשים בנוף ילדות קסום שהפך לזירת פשע - או להר געש לפני התפרצות. המפגש החוזר של הבמאי עם אמו, החיה בקיבוץ כפר הנשיא, מציע הצצה אינטימית אל בדידותם של דור המייסדים - רבים מהם ניצולי שואה, שהוברחו מאירופה רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אך מעבר לכובדם המעיק של הזיכרונות, קיימת גם המציאות המאיימת של ההווה. התקפה אלימה ובלתי פתורה בשער הקיבוץ מעכירה את היחסים הידידותיים שאפיינו בעבר את יחסי הקיבוץ עם הישוב הבדואי השכן, כפר טובא. וגילוי האלימות של האינתיפאדה השנייה פגעו ברבים מהם.
"במקום דרוך" - בימוי: שחר כהן וחליל אפרת הפקה: שרון שמיר, שירוקו הפקות
שחר, קולנוען מובטל בתחילת דרכו. כתמריץ לעתידו המקצועי מציע לו סלימן אביו, יהודי תימני צנוע וקפדן בן שמונים ושתיים החי בירושלים, לעשות סרט על הבריגדה היהודית שבה שירת. שחר לא מתלהב מנושא ארכאי זה, אך כשהוא מגלה במקרה שאביו הכניס כנראה להריון שתי נערות הולנדיות, הוא מחליט לעשות את הסרט בכל מקרה במגמה למצוא את צאצאיו האבודים של אביו ובתקווה להקל מעט מעוול הביקורת של האב... הסרט חושף בהומור וברגישות רבה את מערכת היחסים המורכבת בין שחר לאביו, ומעלה שאלות לגבי מהות היחסים בין אבות ובנים, המתח שבין מיתוסים של גבורה למציאות, ובין זיכרון לאמת היסטורית.
"דילמת הדריין" - בימוי: ארז לאופר, הפקה: ארז לאופר סרטים
אב ובנו הדוקומנטריסט, מספרים את הסיפור שלא סופר על אלף יהודים מוינה, התקועים על הדנובה הקפואה בחורף 1941, כשהם ממתינים להחלטה של חיים או מוות שאמורה להתקבל ע"י סוכני המוסד לעליה ב'. הסרט נע בין דוקומנטרי ועלילתי, בין הניצולים בני השמונים והשחקנים, בין העובדות ליצוגן על המסך ובניסיון להבין גיבורה אחת: רות קליגר "הגברת הראשונה של המוסד", על-רקע פרשה כאובה.
"חמוצים" - בימוי: דלית קימור הפקה: ניצה גונן
סיפורן יוצא הדופן של שמונה נשים ערביות אלמנות, נטולות השכלה והכשרה שמעולם לא עבדו, אשר יום אחד החליטו להקים "סטארט-אפ" בתחום שהן יודעות לעשות הכי טוב: חמוצים. גורלן כאלמנות בכפר מגוריהן, תמרה שבגליל, נחרץ מראש, הן נידונות להישאר בבית, לגדל את הילדים ולהתפרנס מקצבה דלה. האפשרות האחרת, היא להינשא בשנית, אך יש בה גזירה אחרת - פרידה מהילדים הנלקחים לחיות עם משפחתו של הבעל המת. הסרט מתאר את התפתחות המפעל ואת התמורות האישיות שהנשים עוברות יחד איתו.
"5 ימים" - בימוי: יואב שמיר הפקה: משה לוינסון, פרופיל הפקות בע"מ
תיעוד סיפור הפינוי בגוש קטיף ומהלך פינוי היישובים מרצועת עזה שהחל ב-15 באוגוסט 2005 ונמשך כ-5 ימים בלבד. הסיפורים האישיים נשזרים לאפוס רחב ועתיר משתתפים של מבצע הפינוי, ומשרטטים פסיפס אנושי שמספר את סיפור הפינוי מנקודות מבט שונות, והתמודדות עם אחד מרגעי ההיסטוריה המשמעותיים ביותר של החברה הישראלית.
"חרד לסרטו" - בימו והפקה: שלמה חזן
סיפורו של יהודה גרובייס, חרדי חסיד גור בן 33, שהפך למותג ברחוב החרדי. זהו סיפורו של חלוץ, שבאומץ ומתוך אמונה פנימית עמוקה, הפך את האוקסימורון "קולנוע חרדי" לאפשרי וסלל בכך את הדרך לתופעה חדשה: "סרטים חרדיים".
למרות האיסורים ההלכתיים, הפשקווילים, האיומים, היחס האמביוולנטי של החברה החרדית למקצועו כבמאי סרטים, חוסר ההכרה של הממסד החילוני, העבודה בתת-תנאים, והקשיים הכלכליים- מפלס יהודה את דרכו מחוסר ידע מוחלט, אל המיינסטרים של תעשיית הקולנוע הישראלית.
כיצד מתקיים קולנוע הכפוף לאיסורי ההלכה? האם אפשר להישאר חרדי ולעשות סרטים? באמצעות דמותו של יהודה, פותח הסרט צוהר אל חברה שאינה מוכרת לרובנו. חברה, המתגלה להפתעתנו כמגוונת ורבת צבעים, ומחוברת בטבורה לכלל החברה הישראלית. סרט על מימוש של אהבה בלתי אפשרית: אהבת הקולנוע כנגד כל הסיכויים.
"טלי פחימה- חוצה את הקווים" - בימוי: טל חכים הפקה: אסף אמיר ויואב רועה - נורמה הפקות
הסרט מתעד את מאבקה המשפטי של טלי פחימה לאורך השנתיים האחרונות. מהרגע שבו התפרסמה לראשונה כפעילת שלום המקורבת למבוקש זכרייה זבידי ונעצרה למעצר מינהלי ארוך, בו נחקרה ע"י השב"כ ועד להחלטת בית המשפט לפני שבוע שבה בעצם זוכתה מרוב האישומים נגדה. הסרט מתאר את היחסים המורכבים עם זכרייה זבידי שהפך בינתיים ליקיר הישראלים, המלחמה של אמה ואחותה לשמירת שפיותה והוכחת חפותה, הבידוד החברתי שנכפה עליהן בשל המצב ובגידת החברים הפלשתינים, שהפלילו אותה בחקירתם בשב"כ, ואח"כ שינו את גרסתם על דוכן העדים והביאו לקריסתו של כתב האישום.
"מורה נבוכים" - בימוי והפקה: יגאל בורשטין
הרמב"ם כתב את "מורה נבוכים" בשנת 1190 כתשובה למבוכה של משכיל בן המאה ה-12. האם יכולה יצירה פילוסופית-דתית מלפני למעלה מ-800 שנה להיות רלוונטית למבוכות בני המאה ה-21.
זהו סרט בעקבות הרמב"ם והגותו. אירועי חייו ומפעלו האינטלקטואלי מעניקים מסגרת לתחקיר שמסלולו מתחיל בקורדובה (ספרד), דרך פס (מרוקו), עכו, ירושלים, חברון, קהיר (מצרים), וטבריה - אזור שסוע בין פונדמנטליזם דתי לחומרנות חילונית, מוכה רגשות נחיתות מול תרבות הרייטינג האמריקנית ומתנדנד בין שלום למלחמה. הרמב"ם מגיב לאירועי הסרט המתרחשים בימינו דרך טקסטים שכתב במאה ה-12 המצוטטים מכתביו על-ידי הקריין.
"מועדון בית הקברות" - בימוי: טלי שמש הפקה: אסף אמיר, גיא לביא - נורמה הפקות
סיפור על שתי נשים פולניות, מיניה ולנה, שנולדו וגדלו באותו רחוב בלודז' בפולין ואחרי המלחמה הפכו למשפחה. מיניה בחרה בחיי המשפחה ולנה בחרה בלימודי מקצוע והשכלה. לנה מקדשת את הידע והשכל, מיניה את הרגש והאהבה. שתיהן נשארו לבד, בלי הגברים שאהבו, אבל מאורע חברתי שבועי אחד שב ומפגיש אותן כבר 18 שנה בכל שבת בבוקר בבית הקברות בהר-הרצל. האקדמיה של הר הרצל - קבוצה של 20 ניצולי שואה, שמגיעים כל שבוע, בדיוק באותה שעה, עם צידניות עמוסות וכיסאות מתקפלים, לשבת תחת עץ אורן ענק ולדון בעניינים שברומו של עולם. הם חיים משבת לשבת, ושם בין הקברים של הרצל, ז'בוטינסקי, גולדה ורבין, הם חורצים את גורלו של העם היהודי, כל שבוע מחדש.
"מטמורפוזה" - בימוי: נטעלי בראון הפקה: קלאודיה לוין, קלאודיוס פילמס
בשנה השמינית לספירה, כתב אובידוס את ספר "המטמורפוזות" (גלגולי צורה). חמישים מהסיפורים ביצירה עוסקים באונס שתוצאתו היא מטמורפוזה. היצירה מכוננת את האונס כאקט המבטא יחסי כוח בין גברים לנשים. הבחירה במטמורפוזה כמטאפורה לאונס היא מדויקת ומצליחה להעביר את חווית ההשתנות הגופנית והנפשית הבלתי הפיכה של האישה, את הפיכתה לחסרה, לזרה לעצמה. הסרט משלב בין ארבע עדויות של נשים שעברו אונס או גילוי עריות לבין מיתוסים של אונס מספר המטמורפוזות ומנסה לאתר את הקול הנשכח, המהבהב. הסרט מאזין לשינויים שהתחוללו בחייהן של נשים לאחר האונס.
"נערי החוף 1975-2005" - בימוי: חוני המעגל הפקה: עדנה ואלינור קוברסקי - עדן הפקות
פורטרט של גבריות ישראלית כפי שצויר במהלך שלושים שנות צייד בחורות בחוף ימה של העיר תל אביב, מבעד למצלמתו של צלם, אמן אוונגרד וצייד בחורות בזכות עצמו.
בנאמנות אין קץ, ולמרות הזדקנותם הבלתי נמנעת במהלך השנים (1975-2005), שלושת הגברים אחריהם עוקב הסרט לעולם לא מפסיקים להמציא דרכים חדשות לרדוף אחר מושא תשוקתם הנצחי: האישה.
גיבורי הסרט מסרבים להיכנע למוסכמות החיים, החברה והזמן, יורדים יום יום לאותו חוף ים: חורף, קיץ, סתיו ואביב, באדיקות דתית, כאילו היתה זו שליחות אלוהית עלי אדמות, הכל על-מנת להשיג את מנת הצייד היומי: עוד כיבוש ועוד כיבוש. כיבוש לשם כיבוש. עם השנים משרטט הסרט דיוקן גברי-ישראלי ומעלה שאלות נוקבות על אימפוטנציה פיזית ורגשית, על רגשי נחיתות על-רקע עדתי ועל זהות גברית, ישראלית ויהודית, ברצועת חוף ימה של תל אביב. רצועת חוף שככל שהיא מתאמצת להיות בועה המסרבת להיות חלק מהמציאות הישראלית כך היא גם, בעל כורחה, מגדירה ומתארת אותה.
"שאדיה" - בימוי: רועי וסטלר הפקה: אודי קלינסקי ודני חכים
סיפור התבגרותה של שאדיה זועבי - אלופת העולם בקארטה ונערה ערביה ישראלית מהכפר תמרה שבגליל. במשפחה מוסלמית אדוקה מרובת ילדים, במציאות פוליטית ישראלית מורכבת, חיה שאדיה (17) עפ"י עקרונותיה הייחודים. שאדיה לא רוצה להיות כמו כולם, היא לא נכנעת לדת המוסלמית, היא שונה והיא רוצה להגשים את עצמה בזכות מי שהיא באמת.
"שלום כיתה א' " - בימוי והפקה: יורם הוניג
הסכסוך הערבי-יהודי דרך עיניה של ילדה בת שש. מיכל, בתו של הבימאי אשר החלה ללמוד בכיתה א' השנה, בבית הספר המעורב יהודי-ערבי "נוה שלום". הסרט עוקב אחר המפגשים וההתנגשויות שעוברת מיכל במהלך השנה הראשונה בבית הספר ושנתה הראשונה במציאות המזרח-תיכונית.
