בית המשפט לתעבורה בירושלים זיכה בשבוע שעבר את אריאל ידידיה, תושב הישוב דולב, מעבירות של הפרעה לתנועה ואי ציות להוראות שוטר, לאחר שהואשם כי עצר את רכבו בסמוך למחסום, הפריע לתנועת כלי הרכב במקום, וסירב להמשיך בנסיעתו גם כשהתבקש לעשות כן.
באפריל שנה שעברה נסע הנאשם בכביש 446 יחד עם אשתו ושתי בנותיו, בדרכם לפיקניק משפחתי. בשלב מסויים הגיע אל המחסום, שהיה מורכב ממחסומי פלסטיק מסוג "ניו-ג'רסי", והיה מאוייש בידי חיילים ושוטר שעמד בסמוך.
משהתקרב ידידיה אל המחסום סימנו לו החיילים להמשיך ולנסוע. הנאשם, שסבר כי המעבר צר מדי, ביקש מאחד החיילים להרחיק את מחסומי הפלסטיק ולהרחיב את הדרך כדי שיוכל לעבור. החייל סירב, ואמר לנאשם כי יש לו די מקום למעבר. ידידיה התעקש, וטען כי הוא חושש לעבור שמא מכוניתו תתנגש במחסום הפלסטיק.
החייל התמיד בסירובו וכך גם הנאשם, עד שהנוכחים קראו לשוטר שיבוא ויפעיל את סמכותו. השוטר ביקש מידידיה לנסוע, אולם האחרון חזר על הבקשה שירחיבו את המעבר. הוויכוח המשיך עוד זמן מה עד שהחל משתרך מאחור פקק ארוך של כלי-רכב, ואז רשם השוטר דוח לידידיה והוגש נגדו כתב אישום, בגין הפרעה לתנועה ואי-ציות להוראות שוטר.
שופט בית המשפט לתעבורה, אברהם טננבוים, ציין כבר בראשית הכרעת-הדין, כי לא הבין מדוע התעקש החייל ולא הרחיב לנאשם את המעבר. בתמונות הרבות שצילם הנאשם, הודגש, נראה היה כי מדובר במחסומי פלסטיק קלים למגע ולהזזה, והם אכן מוזזים כאשר מגיע רכב רחב יותר למקום.
"לא כל הנהגים שווים ומאוד ייתכן כי מה שנראה קל ופשוט למעבר לנהג פלוני, יראה לא בטוח לנהג אלמוני. יש נהגים טובים יותר וטובים פחות, ואם מבקש נהג כי יורחב לו הפתח, מדוע לא לעזור לו בכך? במיוחד כאשר הנהג אפילו מוכן לרדת בעצמו ולהרחיב את המחסום ולסגור אותו אחרי מעברו".
בשלב זה עבר בית המשפט לבחון את הפן המשפטי של עבירת אי-ציות להוראות שוטר, וציין, כי נהג נדרש לציית לכל הוראה סבירה שאיננה מסוכנת, והוראה להתקדם ולנסוע היא בדרך כלל הוראה הגיונית.
בנוסף, נקבע, עמדתו של הנאשם היא עמדה בעייתית, משום שבית משפט לא יוכל לקבל שכל נהג שיחשוב כי הוראת השוטר מסוכנת מעט, יסרב לבצעה בנימוק שאין היא נראית לו בטוחה. עם-זאת, הוסיף השופט טננבוים, יש צורך לבחון האם קיימת הגנת "זוטי דברים" במקרה דנן.
לאחר שנבחנו הדעות השונות בפסיקה לגבי אופי הפרשנות הראויה בסוגיה הנ"ל, קבע בית המשפט, כי ההגנה אכן חלה גם בדיני התעבורה, שם אומנם יש מקום לפרשנות מצמצמת, אולם בעניין שלפנינו יש מקום לקבלה.
הפסיקה, הסביר השופט, קובעת, כי יש צורך בארבעה תנאים מצטברים ליישום ההגנה - טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי.
מעבר לצד התיאורטי, נקבע, הרי המבחן המעשי פשוט ביותר: אם אחרי ששמע בית המשפט את כל הנסיבות, העדים והראיות, הוא הגיע למסקנה כי היה עדיף לו כתב-האישום לא היה מוגש, מראה הדבר כי כנראה מדובר "בזוטי דברים".
"כך היה במקרה שלפנינו. במקום להעסיק את כל המערכת ולהיכנס לעימות חזיתי ומיותר עם הנאשם היה ניתן בקלות להזיז את המחסום ולתת לו לעבור הלאה, ואם היה קשה הדבר על החייל והשוטרים יכלו להטיל את המשימה על הנאשם עצמו".
בנוסף, ציין השופט, נשקלה האפשרות לתת לנאשם את סכום הוצאות המשפט שלו על-פי הוראות חוק העונשין, אולם, פסק, כי "אחרי ככלות הכל הנאשם יותר מבוגר בשנים הן מהחיילים והן מהשוטר. לדעתי יתכן וגם הוא לו היה יצירתי במעט או סתם מנומס יותר, יכל היה לגמור את ההליך בלא להיזקק לבית המשפט".
לאור כל האמור לעיל, לאחר שמיעת הצדדים ולאור העובדות עליהן כמעט ולא היתה מחלוקת, קבע בית המשפט, כי לנאשם עומדת הגנת "זוטי דברים" כהגדרתה בחוק העונשין, ועל-כן הוא מזוכה מהאשמה שיוחסה לו.
