פסק הדין בעניין בז'רנו יוצא לאור

רשם בית המשפט העליון, יגאל מרזל, קיבל את בקשתו של הסטודנט ערן שני-יראקצ'י לעיין בפסק דין העקרוני שניתן בשנת 1949.

שני, סטודנט שנה ג' למשפטים, ביקש לעיין בפסק הדין המקורי ובתיק כולו, על-מנת שישמשו בסיס לעבודה סמינריונית שיגיש.

פסק דין בז'רנו - מהחשובים בתולדות המשפט בישראל

בז'רנו היה שתדלן רב פעלים ועזר להשגת רשיונות ב"מסלול מהיר" לפני קום המדינה. עם קום המדינה הוחלט במשרד התחבורה לערוך רפורמה ולאסור על אנשים מסוגו להיכנס למשרדי הרישוי בתל אביב, ובעקבות כך בז'רנו עתר לבג"צ על פגיעה בעיסוקו זה שנים.

השאלה המשפטית הנקודתית התנהלה סביב עקרון החוקיות, והאם היתה הסמכה לרשות השלטונית למנוע את כניסתם של בז'רנו ודומיו למשרד התחבורה. את המדינה ייצג הפרקליט חיים כהן, שהפך ברבות הימים לשופט בבית המשפט העליון. כהן טען במהלך הדיון, כי על העותר להראות מקור חוקי המתיר לו להיכנס לאתר, אך בית המשפט קבע אחרת, ופסק כי על המדינה להראות הסמכה בחוק המתירה לה לאסור את כניסת בז'רנו. בית המשפט התיר לבז'רנו להיכנס למשרדי הרישוי בהיעדר חוק האוסר עליו להיכנס.


מרזל:"המעיין בתיק - כאילו גילה אוצר בלום"


עד לפני מספר שנים בקשות עיון מסוג זה כמעט ולא היו אפשריות, משום שהחוק בישראל צמצם משמעותית את זכות העיון של צדדים שלישיים.

לפני כעשור, ועדה מיוחדת שהוקמה לבדיקת הגישה לתיקי בית המשפט והעיון בהם, הקלה משמעותית את הנהלים בדבר עיון במסמכי ארכיון משפטיים.

בהחלטתו תיאר מרזל את מצבו הפיזי של פסק הדין במילים "דפיו צהבהבים וכריכתו קרועה". והדגיש את חשיבותו העצומה בדברי ימי המשפט הישראלי.

מרזל קיבל את בקשת העיון, משום שהמקרה מיוחד בעיקר מפאת חשיבותו בתולדות ימי המשפט הישראלי. בתיק מצויים כתבי בי"ד, פרוטוקול הדיון בכתב יד חברי ההרכב ומסמכים שונים ומקוריים הנוגעים לעתירה, אותן תיאר מרזל כ"אוצר בלום".

בהחלטה צוין, כי היעתרות לבקשה לא תביא לפגיעה באינטרס ציבורי. אין חשש, כי תהא בכך פגיעה בפרטיות של איש ואכן בקשת העיון הוגשה למטרה ראויה, אולם היתר עיון בתיק זה לכל אדם שיבקש לעשות כן "יגזור כרת על התיק", שכן עיון רב פעמי בתיק עלול להביא להתפוררותו ועמו תיעלם זכותם של אחרים לעיין בתיק.

מרזל התיר לסטודנט לעיין בתיק בגנזך המדינה, והעלה פתרון מעשי על-מנת שאזרחים נוספים יוכלו לעיין בתיקים משפטיים, במיוחד לאור חקיקת חוק חופש המידע. לדידו, הפתרון הראוי ביותר הוא כי תיק זה - ואחרים שכמותו - יצולמו בשלמותם על-ידי הגורם המקצועי המתאים לכך, באופן שכל המבקש לעיין בהם יוכל לעשות כן, תוך שימור המקור בשלמותו.