ביהמ"ש העליון קיבל היום (ד', 5.4.2006) את ערעור חברת החדשות של הערוץ השני על פסק דין שהוציא ביהמ"ש המחוזי בת"א, והתיר לשדר קלטות שבהן מודה "נאנסת" כי שיקרה במשפט האונס.
הסאגה המשפטית בעניין החלה במרס 2003, אז הורשע ליאור דקל באונס על סמך עדותה של המתלוננת, ונשלח לרצות עונש מאסר בפועל. דקל לא השלים עם פסק הדין וסנגוריו הגישו לביהמ"ש העליון בקשה לגביית ראיות נוספות.
הבקשה התקבלה, ולאחר שניתן פסק הדין המרשיע בבית המשפט המחוזי, נערכו מספר מפגשים ושיחות בין המתלוננת לבין חוקרת פרטית, אשר תועדו באמצעות קלטות וידיאו ואודיו, ואשר, לטענת באי כוחו של דקל, מוכיחים כי המתלוננת שיקרה בעדותה בבית המשפט ואף שיבשה הליכי משפט והדיחה עדים.
לאור הראיות החדשות, הוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי ובטרם התחיל בית המשפט לשמוע את הראיות החדשות, התייצבו הצדדים ועתרו במשותף לזיכויו של דקל מחמת הספק. על בסיס בקשה משותפת זו, זיכה בית המשפט את דקל מחמת הספק.
בחדשות הערוץ השני ביקשו לפרסם את הקלטות עצמן, במסגרת כתבה שתשודר בנושא, אך נתקלו בסירוב מצד המתלוננת וכן מצד חדשות ערוץ 10. חברת החדשות הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי בדרישה לחשוף את הקלטות ולהתיר את שידורן, אך הבקשה נדחתה בעיקר בשל היות המעורבים קטינים בעת ביצוע העבירה.
חברת החדשות ערערה לבית המשפט העליון על ההחלטה ודרשה להתיר את שידור הקלטות. היום קבעה שופטת ביהמ"ש העליון, עדנה ארבל, כי במקרה זה, "עומד עיקרון פומביות הדיון על בסיס איתן". היא אף הדגישה בדבריה את עניינו של דקל, "אשר ישב בבית האסורים תקופה של כמעט שנתיים, ובסופו של דבר זוכה מחמת הספק, בשל בקשה שהגישה פרקליטות המחוז, שבאה בעקבות הקלטות האמורות וחקירה משלימה שערכה המשטרה".
עוד קבעה ארבל, כי חשיפת הקלטות משמעותית מבחינת יכולתו של הציבור לבחון את ההליכים שהביאו להרשעתו של דקל, כמו גם ההליכים שהובילו בהמשך לזיכויו מחמת הספק, מבלי שהמתלוננת סיפקה הסבר בבית המשפט לגרסתה החדשה. בכך, לדברי ארבל, "מגשימה החשיפה את ההיבט הראשון של זכות הציבור לדעת".
עם זאת, סייגה ארבל את פרסום הקלטות ודרשה, כי לפני הפרסום יש לאפשר למתלוננת ולמדינה זכות עיון בקלטות, על-מנת למנוע הוצאת דברים מהקשרם.
באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית אמרו כי הם מקבלים בצער רב את החלטת בית המשפט העליון להתיר שידור חלקי של קלטות המתלוננת במשפטו של הנאשם באונס ליאור דקל .
באיגוד הוסיפו עוד, כי על אף המגבלות שהטיל בית המשפט על אופן פרסום הקלטות, המסר הציבורי המשתמע מן ההחלטה חותר תחת תחושת הביטחון הבסיסית אשר אמורה להגן על נפגעות ונפגעים בבואם להתלונן במשטרה על התקיפה המינית אותה עברו.
איגוד מרכזי הסיוע אף הביע תקווה כי המסר העולה מן הפסיקה לא ירתיע נפגעות ונפגעים המתייסרים ומתלבטים באם לספר את סיפור הפגיעה, לאזור אומץ ולשתף בחוויה הקשה, למצוא אוזן קשבת ואולי אף סעד משפטי.
