הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
ספרים
ראשי  /   ספרות  ספרים  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
אוספים פרסים
17/08/2017   |   יפעת גדות
 
 
 
ככה ייעשה לכינוס אשר המולך חפץ ביקרו
17/08/2017   |   רון בריימן
 
 
 
עניינה הפנימי של ישראל האוטנטית
17/08/2017   |   יצחק מאיר
 
 
 
הפלזמות אינן אשמות בירידה במוטיבציה
17/08/2017   |   יהודה קונפורטס
 
 
 
אין לי ציפור
17/08/2017   |   ציפי לידר
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
בחורף לא צחקנו

רומן אוטוביוגרפי אמיץ, חושפני ורגיש לזיוה בקמן-פלמהפט סיפור חיים שהמציאות בו עולה על כל דמיון כילדה חיה בצילה של אם שסבלה, בעונת החורף, מדיכאונות חוזרים ונשנים, כאישה ידעה אהבות גדולות וייסורים, תמימות וציניות, צער עמוק והתגברות על אובדנים קשים מנשוא

>
▪  ▪  ▪

זכרון ראשון

אימא שוב עצובה. מבט עיניה היפות מעורפל והיא בוהה בזגוגית החלון. רק לפני שבועות מספר, כשימי הקיץ עוד היו שטופים בשמש ועונת הרחצה טרם תמה, אם לקחה אותי ואת אחותי מרים לים. מדי יום הלכנו לשם. "הים עושה לנו טוב", היא אמרה בעליזות. בימים החמימים השמחים ההם היא לבשה את שמלות הקיץ הפרחוניות שלה, אבל היום היא עטופה בחלוק ישן ודהוי.

נראה שרק אתמול היא שיחקה איתי כשהתחבאה מאחורי הווילון אותו הסיטה, השתעשעה והעמידה מולי פרצופים מצחיקים. אבל היום פניה חיוורים ואפורים כמו היום הסגרירי המבשר על בוא החורף. חורף שאין בו צחוקים. אני קטנה. אולי בת שלוש. אבל למרות גילי הרך, אני מרגישה איך הימים הולכים ומתקצרים ואיך אמי האהובה הולכת ושוקעת, כמו בכל שנה בחורף, בתהום של עצב וכאב. טיפות הגשם מכות בחלון ואני פוחדת מהזמן החולף, כי בחורף אימא חולה. איני מבינה מה זה רופא עצבים, אבל אני שומעת שלשם היא הולכת. איני מבינה מהו הלם חשמלי, אבל אני שומעת שזה מה שעושים לאימא כשהיא הולכת לרופא. אני יודעת שאימא תשכב במיטה בימים הקרבים ובאים. שהיא תבכה, ושאהיה איתה לגמרי לבדי.

לזיוה בקמן-פלמהפט סיפור חיים שהמציאות בו עולה על כל דמיון. כילדה חיה בצילה של אם שסבלה, בעונת החורף, מדיכאונות חוזרים ונשנים, כאישה ידעה אהבות גדולות וייסורים, תמימות וציניות, צער עמוק והתגברות על אובדנים קשים מנשוא. היא עברה הפלה מלאכותית אצל רופא "קצב" שהרס את סיכוייה ללדת, והתאלמנה במלחמת ששת הימים (בעלה נשרף למוות וכתוצאה מהשוק הפילה את ילדם, כשהיא עצמה קרובה למוות).

כאלמנת מלחמה צעירה ונאה הפכה מקור משיכה לגברים. היא נסחפה למערכות יחסים הרסניות עם אנשים נשואים, כוחניים, כריזמטיים וידועי שם, ביניהן רומן עם הרופא שלה; פרשיית אהבים עם אלוף צה"ל ידוע שהייתה כה עזה ומשעבדת, עד שהחליטה להימלט ממנו, משאירה מאחוריה את החיים שהכירה, ונסעה לארה"ב בשליחות משרד הביטחון. בשנה הראשונה לשהותה בניו-יורק, נאנסה על-ידי חברו הטוב ביותר של בעלה, ושהיה גם ידידה האישי. ב-1971 הצליחה לפרוץ את המעגל, נישאה לעו"ד אמריקני, ילדה את בתה היחידה, ומאז ועד היום מתגוררת בניו-יורק.

בין לבין, הספר מתאר את בואה של משפחת אביה לארץ במסגרת העלייה השנייה, סיפורים גורליים ומעשי תעוזה שהתרחשו תחת עיניהם הפקוחות של הבריטים ששלטו בארץ בהיותה ילדה, כולל הברחת דודותיה ניצולות השואה ארצה, והיותה "ילדת עוגות" אותן נשאה לפגישות סודיות של תא ההגנה. הספר מכיל זיכרונות מתוקים של ילדות פשוטה ותמימה בתקופה רוויה ברומנטיות ואידיאליזם, וסיפורים על שכונה תל אביבית על מאורעותיה הטרגיים כמו התעללות, נטישה, אי-שפיות ומעשה אובדני, והדרך בה דאגו השכנים איש לרעהו.

בקמן-פלמהפט, ילידת תל אביב, 1944. בעלת תואר ד"ר במדע המדינה ומלמדת מזה 28 שנים בקווינס קולג', בניו-יורק. לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה הראשונה שלחמה למען זכויות אלמנות צה"ל והובילה את המאבק נגד משרד הביטחון על החלטתו להפסיק תגמולים חודשיים לאלמנות מלחמה ללא ילדים.

ב-1995 קיבלה מלגה יוקרתית מקרן פולברייט בעזרתה ערכה מחקר על השפעתו ופגיעתו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני רב השנים, על נשים ישראליות ופלשתיניות. היא ראיינה 30 נשים ישראליות-יהדיות ושתי נשים דרוזיות, ביניהן אלמנות צה"ל ופעולות טרור, אימהות שכולות ויתומות צה"ל. היא גייסה עוזרת מחקר, צעירה פלשתינית (בעלת "סיפור" משלה), שראיינה עבורה שמונה נשים פלשתיניות, תושבות הגדה המערבית שהתאלמנו כתוצאה מהסכסוך.

למחקר הגיעה בעקבות השתתפותה ב-1993, בכינוס בנושא נשים ושינוי במזרח התיכון. הכינוס נערך שישה שבועות לאחר חתימת הסכמי אוסלו. במהלך הכינוס דנו בהרחבה בסבלן של הנשים הפלשתיניות כתוצאה מהסכסוך, אך סבלן של הנשים הישראליות לא הוזכר במילה. כשהגיע תורה לשאת את דבריה, החליטה לוותר על ההרצאה שהכינה על הסכם אוסלו, ובמקומה חשפה את סיפורה האישי כאלמנת צה"ל, על כל צדדיו. היא לא החסירה פרט: מראהו של בעלה השרוף לבלי הכר וקול חרחוריו האחרונים, האלמנות הפתאומית כשהיא נושאת ברחמה את ילדם הראשון, הההפלה כתוצאה מהשוק, ההתנהגות הבוטה כלפיה בבית-החולים ומלחמתה עם משרד הביטחון.

רק על האונס שבוצע בה בימי אלמנותה על-ידי איש ביטחון בכיר טרם דיברה, אך גם זה הגיע בעקבות אותו כינוס. הקהל היה מזועזע. בתום הפנל הוקפה בנשים ערביות שביקשו לדעת עליה הכל. לרגע לא הייתה ישראלית מוקפת בנשים ערביות, אלא אישה המדברת אל אחיותיה לצרה. כך נולד במוחה הרעיון למחקר, שממצאיו משמשים אותה עד היום בהרצאותיה על השפעת מלחמות על נשים וילדים.

זכרון ראשון

אימא שוב עצובה. מבט עיניה היפות מעורפל והיא בוהה בזגוגית החלון. רק לפני שבועות מספר, כשימי הקיץ עוד היו שטופי שמש ועונת הרחצה טרם תמה, אם לקחה אותי ואת אחותי מרים לים. מדי יום הלכנו לשם. "הים עושה לנו טוב", היא אמרה בעליזות. בימים החמימים השמחים ההם היא לבשה את שמלות הקיץ הפרחוניות שלה, אבל היום היא עטופה בחלוק ישן ודהוי.

נראה שרק אתמול היא שיחקה אתי כשהתחבאה מאחורי הווילון שהסיטה, השתעשעה והעמידה מולי פרצופים מצחיקים. אבל היום פניה חיוורים ואפורים כמו היום הסגרירי המבשר על בוא החורף, חורף שאין בו צחוקים. אני קטנה, אולי בת שלוש, אבל למרות גילי הרך אני מרגישה איך הימים הולכים ומתקצרים ואיך אמי האהובה הולכת ושוקעת - כמו בכל שנה בחורף - בתהום של עצב וכאב. טיפות הגשם מכות בחלון ואני פוחדת מהזמן החולף, כי בחורף אימא חולה. איני מבינה מה זה רופא עצבים, אבל אני שומעת שלשם היא הולכת. איני מבינה מהו הלם חשמלי, אבל אני שומעת שזה מה שעושים לאימא כשהיא הולכת לרופא.

אני יודעת שאימא תשכב במיטה בימים הקרבים ובאים, שהיא תבכה ושאהיה אתה לגמרי לבדי. מרים בת העשר הולכת לבית הספר, אבל אני נשארת בבית כי אין מי שייקח אותי לגן. אבא הולך לעבודה מוקדם ולדודותיי יש ילדים משלהן. רק סבתא באה לפעמים. וכשאימא תהיה ממש חולה, היא ואני נלך לגור בדירה של סבא וסבתא או אולי בזו של אחת מדודותיי.

ביום שנולדתי בישראל, אז פלשתינה, האפיל הירח על כוכב הלכת צדק. האירוע השמימי בא אולי לבשר לי כך על הבאות בחיי. גם על פני כדור הארץ האפיל החושך על האור כשנמשך הטירוף הגדול בתולדות האנושות במהלך מלחמת העולם השנייה.

באותו יום, בעוד כוחות הברית מוסיפים להלום בגייסות צבאות הרוע, הכריזה גרמניה על כוונתה להמשיך במאמצי המלחמה למרות האבדות הקשות שספגה. ובשעה שמאות מפציצים אמריקנים הוסיפו למחוץ את מרכזי התעשיה האוירית בגרמניה, נשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין ד. רוזוולט, הציג בפני הקונגרס תקציב ענק של כמאה מיליארד דולר. הנחתו הייתה שהמלחמה תימשך עוד כשנה וחצי.

לא הרחק ממקום נאומו נערכה פעילות פמיניסטית. בראשה עמדו האנתרופולוגית הידועה מרגרט מיד והמחזאית הנערצת רייצ'ל קרוטרס, שדרשו את קידומן של הנשים לעמדות מפתח בממשל ומחוצה לו בטענה שמעמד הנשים בארצות הברית הולך ונשחק כתוצאה מהמלחמה המתארכת. אז, בבואי לעולם, לא יכולתי לדעת כי רבע מאה מאוחר יותר אמצא גם אני את עצמי מעורבת במאבק על זכויותיהן של נשים שמלחמה שינתה את חייהן.

מעבר לאוקינוס, במזרח התיכון, נחתמו ביום שנולדתי הסכמי שיתוף פעולה בין כמה מארצות ערב, ומטרתם העיקרית הייתה למנוע את הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה.דוד בן-גוריון נשא שם נאום נרגש, ובו חזר והדגיש את קיומו של העם היהודי, על-אף שרוב בניו ובנותיו נפוצו לארבע כנפות תבל, ותבע לחדש את חיי העם בארץ מולדתו.

ארבע שנים ושלושה חודשים לאחר מכן, ב-14 במאי 1948, בשלהי מלחמת העצמאות שגבתה מחיר דמים כבד, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. הטקס החגיגי התקיים במוזאון תל אביב. באותם ימים הוא שכן בביתם לשעבר של צינה ומאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16, וביתי שכן במרחק לא רב משם.

אף על-פי שהייתי אז רק בת ארבע, זכורים לי רבים מאירועי התקופה ההיא. איני יודעת אם ליקוי כוכב הלכת צדק ביום היוולדי אומנם השפיע על מהלך חיי, אולם האירועים שהתרחשו ביום בואי לעולם הובילו את מהלך החיים במדינת ישראל החל מיום הקמתה ועד לכתיבת שורות אלו.

נולדתי בעיצומו של חורף 1944. בריטניה, מלכת הימים, משלה בארץ לאחר גירוש צבאה של האימפריה העות'מאנית, ששלטה בארץ במשך דורות. כשבגרתי תהיתי לעתים אם עצם הולדתי הביא למשפחתי הקטנה עונג ואושר. השאלה הזאת התעוררה בעקבות מצבה הנפשי של אמי שסבלה, כך הבנתי כשבגרתי מעט, מהתקפי דיכאון קשים שחזרו ונשנו תמיד בעונת החורף.

מאז חלפו שנים רבות שבמהלכן בניתי לעצמי חיים מגוונים ועשירים, אך אני עדיין צמאה לחשיפת רבדים כמוסים מעולמי הפנימי. אני עדיין שואפת לתת חופש יצירה למכחולי האמן הטמונים בי ולכתוב ספרים על אהבותיהם של בני גיל הכסף והזהב ולתת ביטוי למאווייהן של נשים המסרבות לחיות את חייהן בחן כנוע ומתבטל. אני משתוקקת להמשיך ולחוש את ריגושי החיים שאני עורגת אליהם מאז ומתמיד.

ייתכן שהכמיהה לרגעים צבעוניים ומלאי אור ותקווה היא שסייעה לי כבר מימי ילדותי להתגבר על ימים קודרים ועצובים שחוויתי בעת התקפי הדיכאון של אמי,והיא שעזרה לי גם כשצפיתי באבי הסובל, המתקשה להתמודד עם מחלתה. והיו גם ימים קשים אחרים.

הדימוי שהיה לי על עצמי הוא של ילדה שברירית שהפכה לנערה כנועה ואחר כך לאישה צעירה וותרנית, אך האמת שנחשפת אל מול עיניי בעת כתיבת מלים אלו שונה לחלוטין. גיליתי עוצמות שלא הייתי ערה לקיומן עד שמצאתי עצמי במרכזה של טרגדיה אישית שאין דרך להיערך לבואה. מבט לאחור על אירועים שקרו לי והדרך שעמדתי בהם מוכיחים כי באותן שנים לקיתי בהערכה עצמית פגומה, כי בניגוד לאותה דמות שברירית שציירתי בדמיוני נגלתה לפניי, משבגרתי, ילדה אמיצה שידעה להגן על עצמה במקום שאחרים נכשלו בו. ילדה נחושה הייתי, בעלת כושר התמודדות במצבים קשים מנשוא, נערה עצמאית שסירבה להשלים עם חוסר השוויון המשווע ביחסים שבין המינים. דמותי הבוגרת צמחה ונבנתה והפכה לאישה צעירה המכירה בערך עצמה.

המאבק הראשון שלי על קיומי התנהל ברגע שנחלצתי מרחם אמי. זה קרה מוקדם מהצפוי. כשהודיעה אמי כי אחזו בה צירי לידה, הזעיק אבי מונית והם נסעו בה למחלקת היולדות בבית חולים "בילינסון" החדש, שנמצא מחוץ לעיר במבואות פתח תקוה.

מעולם לא שאלתי את הוריי מדוע בחרו בבית החולים המרוחק ממקום מגורינו ולא בבית היולדות "הדסה", שנמצא לא רחוק מביתנו. ייתכן שבחרו בבית חולים חדש ומודרני יותר מ"הדסה" בגלל מחלותיה של אמא, וייתכן שאימא סירבה להתאשפז ב"הדסה" בגללה אמונה תפלה כלשהי הקשורה במתים שהוצאו לקבורה מבעד לשער האחורי של בית החולים.

אני זוכרת היטב את השער האחורי ההוא ברחוב מזא"ה, שעברתי לידו כל יום בדרכי לבית ספר "בלפור". האלונקות השחורות, שעליהן היו מוטלים המתים המכוסים שחורים, זרעו בי אימה. אני עדיין יכולה לחוש את הפחד הנורא שאחז בי כשהייתי בת שמונה וראיתי אלונקה קטנה ועליה גופה קטנטנה מכוסה בכיסוי שחור. הגופה נלקחה לרכב ההלוויות שהיה גדול מדי עבורה. המחזה הבעית אותי, אולי כי אז הפנמתי בפעם הראשונה שגם ילדים מתים.

תהיה הסיבה לבחירת בית החולים המרוחק אשר תהיה, הנסיעה בדרך מקרטעת שישה שבועות לפני מועד לידתי הצפוי הגבירה אצל הוריי את התחושה שאני היא שאקבע את המועד שארצה להיוולד בו, וברור היה שבדעתי לעשות זאת בהקדם האפשרי.


מאת זיוה בקמן-פלמהפט, הוצאת אוריון, 320 עמודים, 69 שקלים
תאריך:  31/03/2015   |   עודכן:  31/03/2015
ציפי לוין

מועדון הבלוגרים עוקבים: 10לקבלת רשימות ציפי לוין לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


ברחבי הרשת

רשימות קודמות
"הָיִיתִי צַעֲצוּעַ אָהוּב שֶׁל יַלְדָּה שֶׁעָבְרָה אֶת הַשּׁוֹאָה", פָּתַח הַסּוּס וְאָמַר.
30/03/2015  |  ציפי לוין  |  ספרים
גם מרציאנו וגם יעלה הכירו, כמובן, את הנתונים הסטטיסטיים.
29/03/2015  |  חיים משגב  |  ספרים
ספר חדש של סיפורים קצרים בהוצאת מרנגא, מביא לנו את שרון בוטאלה, סופרת נוספת, משלל הסופרות הקנדיות שצומחות מן השלגים בארץ הענק הזו.
29/03/2015  |  שולמית קיסרי  |  ספרים
דני המשיך עוד זמן-מה, חרף הרגשת-הבחילה שתקפה אותו, בניסיונו לשכנע את השופט רבינוביץ, אולם בשלב מסוים הוא הבין שהוא 'איבד' אותו .
25/03/2015  |  חיים משגב  |  ספרים
שבועות רבים לאחר אותו לילה, שבו הוא נפגש עם דני, השופט רבינוביץ ישב על ספסל עשוי מעץ גס בחדר-ביקורים מיוחד מול בתו ושאל וחזר שאל אותה את מה שלא רק הוא רצה לדעת.
22/03/2015  |  חיים משגב  |  ספרים

פורומים
ספרות
ספרים
תרבות
כתבות מקודמות
אור לוין
איך נבחר דונלד טראמפ?
AIG
טיפים חשובים לפני שרוכשים דירה
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט