פגישה מקרית

פרק א'

שעת לילה מאוחרת. מארק חוזר מעבודתו עייף ויגע. "בעוד כמה דקות אגיע", חשב לעצמו. "כוס תה ולמיטה. בעצם, אוותר על כוס התה, העיקר לישון". הוא צעד הלאה. קול סירנה נשמע, אמבולנס חלף לידו ואחריו מכונית משטרה. בתחילה, התעוררה סקרנותו, אך הוא משך בכתפיו והמשיך בדרכו. חיש מהר שב וחשב על המיטה שמחכה לו. מסמטה אפלה יצאה אישה צעירה, שערה סתור, בעיניה אש יוקדת. בידה החזיקה אקדח. מארק התחלחל וניסה לסטות מדרכה אך לא הספיק. האישה התנגשה בו בעוצמה רבה ושניהם נפלו לקרקע. היא מיהרה להרים את האקדח שנשמט מידה. מארק התקשה לעכל את המתרחש. מאותה סמטה יצאו שני שוטרים בריצה כשמגמת פניהם האישה המסתורית. הם החזיקו בידיהם אקדחים שלופים וצעקו לעברה: "הניחי את האקדח! את עצורה". האישה הביטה סביב ומבטה נתקל במארק השרוע על הכביש. היא כיוונה אליו את האקדח. "קום", פקדה בתקיפות. מארק קם. האישה כיוונה את האקדח לגבו וצעקה אל השוטרים: "עוד צעד שלכם והאיש הזה מת". השוטרים נעצרו במרחק סביר.

הם הבינו שלא יוכלו לפגוע באישה מבלי לפגוע בהולך הרגל החף מפשע. "תעזבי אותי", התחנן מארק. "שתוק. אתה בא אתי", אמרה. "אבל אני רוצה הביתה". "תשכח מזה". האישה המסתורית גררה את מארק לבניין סמוך. היה זה בניין בבנייה. הוא והחוטפת נכנסו מאחד הפתחים הפרוצים שם. בינתיים, הגיעו עוד כמה ניידות. מפקח המשטרה מתי לוי קרא ברמקול: "את מוקפת. כדאי לך להיכנע. אחרת נפרוץ פנימה ונלכוד אותך". "לא תצליחו ללכוד אותי. אם תפגעו בי - הבחור הזה ייפגע ראשון", ענתה. "בבקשה, שחררי אותי", התחנן מארק. "אני לא יודע מה את רוצה ממני. אני אפילו לא מכיר אותך".

היא הביטה בו וחיוך מריר על פניה. "אז בוא נעשה היכרות. אני יעל רינגר, ברחתי מכלא הנשים נווה תרצה. אני יושבת שם כבר שנה באשמת רצח השכנה שלי. מעולם לא פגעתי בה. אבל איש לא מאמין לי. היום יצאנו לעבוד מחוץ לכלא. ניצלתי הזדמנות, דחפתי את הסוהרת שושנה אל הקיר, ואז לקחתי ממנה את האקדח, ומאז כל העולם רודף אחריי. מזל שמצאתי אותך. בזכותך, הכלבים האלה לא יירו בי מיד. כך אוכל להרוויח זמן, ואולי שנינו נברח יחד. מה דעתך?" שאלה בחיוך שהעביר צמרמורת בכל גופו של מארק. "בנסיבות אחרות היינו יכולים להתיידד", אמר מארק במרירות. "כן", ענתה יעל. בחוץ, הגיעו ניידות רבות. חיילי משמר הגבול התפרסו על הגגות מסביב. "בואי נוותר על החגיגה.

אני אעיד לטובתך שהיית נחמדה אליי ואינך פושעת". יעל הביטה בו מהורהרת. ניכר היה בה שמחשבות רבות טורדות את מנוחתה. "בוא, נלך", אמרה ומשכה את מארק בכוח אחריה. הם נכנסו אל הבניין. בפנים שררה אפלה. הם החלו לטפס בשורת מדרגות מאולתרת, עלו קומה ועוד קומה. בדרכם היו פזורים לבנים וחומרי בניין שונים.

יעל מיהרה ומשכה אותו אחריה. לפתע מעדה וכמעט צנחה ארצה מהקומה השנייה. מארק שלח את ידו באופן אינסטינקטיבי ואחז בידה. היא הביטה בו כלא מאמינה. "תודה", אמרה והמשיכה לרוץ בין החדרים שהיו בנויים בחלקם. הם הגיעו לגג הבניין. מלמעלה ראו שמים בהירים זרועי כוכבים. קולותיהם של השוטרים נשמעו מרוחקים. "אנחנו כלואים כאן", אמרה יעל בייאוש. מארק הביט סביב. הבניין החדש נבנה באזור צפוף של מגורים. בקרבת הבית עמד בניין של עשר קומות. קולות דיבור וטלוויזיה דולקת נשמע מדירה סמוכה. יעל הבחינה במבטו של מארק. "נקפוץ לביקור?" שאלה אותו בבדיחות."השתגעת? זאת התאבדות". "מה יש לנו להפסיד?" שאלה יעל. "לך אולי לא, אבל לי יש הרבה מאוד", אמר מארק בפחד. לפתע צעקה יעל: "קפוץ", ודחפה את מארק קדימה.

מארק ניסה להיאחז במעקה הנמוך. אך היה זה מאוחר מדי. מארק עף באוויר וצנח על מרפסת עמוסה בחבלי כביסה. מעוצמת הנפילה נקרעו החוטים, והוא נפל ברעש גדול על גיגית פח שהייתה שם. לאחר מכן הרגיש במשהו כבד נופל עליו. הייתה זאת כמובן יעל שצנחה אחריו. "את משוגעת..." אמר לה בכעס. "אם את רוצה להתאבד, אז תקפצי למטה, אבל אני רוצה עוד לחיות". "אני מצטערת", אמרה יעל. "פשוט זאת הדרך היחידה שנותרה לנו אל החופש". מארק הביט בה בזעם ומישש את ראשו הכואב. באותו רגע נשמע תריס נפתח.

שניהם נלחצו אל הקיר מנסים למזער את עצמם ככל האפשר. "רינה, כמה פעמים אמרתי לך לא לתלות את הכביסה על המתקן הישן? תראי מה קרה. הכביסה נפלה, ועכשיו צריך לכבס אותה מחדש. רינה... את שומעת?" צעק האיש בחרון. יעל משכה את מארק אחריה. הם טיפסו על המעקה, ועברו אל מרפסת השכנים שליד. שם היה שקט, רק קולות נחרה נשמעו מתוך הבית. דלת המרפסת הייתה פתוחה. יעל סימנה למארק באצבע על שפתיה. הם נכנסו אל תוך הבית, מנסים לא להקים רעש.

כך עברו מחדר השינה למסדרון ומשם אל דלת היציאה. הם פתחו את הדלת כדי לרדת למטה אל היציאה מהבניין, אבל באותו הרגע נשמע רעש מחריש אוזניים. מארק שנדחף קדימה על-ידי יעל, דרך על כמה שקיות שהכילו בקבוקי זכוכית ששמרה האישה הזקנה למחזור.

הבקבוקים התפזרו לכל עבר. שניים מהם התגלגלו בחדר המדרגות והתנפצו ברעש גדול. תושבי הדירה התעוררו בבהלה וגם השכנים יצאו החוצה. יעל ומארק חזרו חזרה לדירה ומשם אל המרפסת. הם דילגו אל הדירה הסמוכה. דיירי הבית המבוהלים הזמינו את המשטרה. האחד טען שראה שודד לבוש שחורים עם שק בידו. השני טען שראה אישה עם אקדח, ואשתו של הזקן קוננה על הבקבוקים שלה. השוטר המנומנם שבא, רשם את הפרטים ונסע לדרכו. כך חזר השקט לבניין. מארק ויעל המתינו לשעת כושר, ועברו מהמרפסת למדרגות החרום של הבניין. הם ירדו במהירות מביטים בחשש לצדדים. השעה הייתה 23:30. מחוץ לבניין ריצדו אורות הרמזורים.

פרק ב'

שניהם רצו ברחובות האפלים של תל אביב. לפתע עמדה יעל מלכת. "תעזור לי", אמרה. מארק הביט בה בתמיהה. לפני דקה הייתה החוטפת שלו ועכשיו היא מתחננת לעזרה. "תאמין לי, מעולם לא פגעתי בזבוב. אני לא יודעת איך הסתבכתי בפרשה ההיא. אני רוצה להיות חופשייה. יש לי עתיד, יש לי חלומות ורצונות, אני רוצה לממש אותם, תעזור לי". "איך אני יכול לעזור לך? ואם אני אעזור לך אני אהיה שותף לפשע". "אבל אני לא פושעת". "כן... כן... אבל הם לא חושבים כך", אמר והצביע על מכונית משטרה שהגיחה מפינת הרחוב. "להרים ידיים", קרא הרמקול בעוז, "לזרוק את הנשק". יעל הביטה במארק במבט כבוי ומיואש. היא שמטה לארץ את האקדח שהחזיקה, והרימה את ידיה. בלי לחשוב הרבה התכופף מארק לארץ והרים במהירות את האקדח. כיוון אותו כלפי מעלה וירה באוויר.

רעש הירייה המם את השוטרים שהיו בטוחים שהפרשה מאחוריהם ובמהרה יחזרו לסיור השגרתי, ואחר כך הביתה. מארק ניצל רגע זה. הוא משך בכוח בידה של יעל, זינק אל מכונית המשטרה שהייתה מונעת עדיין, וכך הפליגו שניהם במהירות מסחררת, כאשר שובל של מכוניות משטרה מייללות נוסע בעקבותיהם. כך עברו מרחוב לרחוב מנסים לנער מעליהם את המרדף המשטרתי. מכל רחוב בעיר תל אביב הגיחו מכוניות משטרה. בשעת לילה מאוחרת זאת לא היה עומס בכבישים, כך שהדרך הייתה פנויה. מארק התעלם מקיומם של הרמזורים, ובשל כך כמעט התנגש במכוניות חולפות. לפתע ראה משאית סמיטריילר חוצה את הכביש מולם. הרמזור היה אדום. בלי לחשוב הרבה, לחץ מארק על דוושת הגז בכל העוצמה והתקרב אל המשאית שכבר החלה לחצות את הצומת. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת, אך ברגע האחרון הצליחו השניים לעבור את הצומת בלי פגע. מכוניות המשטרה נעצרו בבעתה מאחור.

כך נעלמה מכונית המשטרה הגנובה בפאתי שכונת סלמה בואכה יפו. הם הגיעו לנמל. בשעה הזאת, התרוקן המקום מכל נפש חיה; היה ריק, ממש נטוש. שקט שרר שם. גם הדייגים נמו את שנתם. "בואי נקפוץ", קרא מארק ליעל ושניהם קפצו מן הרכב. רכב המשטרה שהתרוקן מנוסעיו המשיך בתאוצה אל מעבר לרציף. קול חבטה חזקה נשמעה במים ואחר כך שקט. רק קול בועות האוויר שיצאו מתא הנהג של המכונית הסגירו את שהתרחש. יעל ומארק הסתתרו מאחורי אחד המחסנים וראו כיצד המכונית הולכת ונעלמת בתוך המים.

פרק ג'

ברקע נשמעו סירנות. הם צעדו בין המחסנים. יעל פנתה אל מארק: "תן את האקדח". מארק הביט בה בהשתאות. בלי לחשוב הרבה הגיש לה את החפץ הכהה. יעל החזיקה בו ברישול ואז בבת אחת השליכה אותו לעבר המפרץ. האקדח צלל במהירות במים. "זהו", אמרה, "נפטרנו מהדבר הזה". מארק הביט בה. הוא ניסה להביט בעיניה, להגיע לפשר מהותה של האישה הזאת. משום מה חש חיבה כלפי זאת שסיבכה אותו בפלילים, כאשר הפשעים שעשה עד היום הסתכמו בדוח תנועה אחד או שניים. "יש לי רעיון", פנה מארק אל יעל. "בואי ניגש לדירת החדר של אחותי. כבר כמה שנים שהיא חיה באמריקה, אבל אמי מתעקשת משום מה לשמור את הדירה ליום שבו תחליט לשוב ולהשתקע בארץ. כשיש לי צורך לשהות במקום שקט, אני מסתגר בדירה הזאת. תמיד יש לי מפתח. בואי", אמר מארק ומשך בזרועה. יעל צעדה אחריו בצייתנות. כך צעדו לאורך רחובות אפלים מתחבאים בין הצללים.

בחדר קטן בשכונת התקווה נע משה מצליח מצד לצד בחדרו. פניו הביעו מתח רב וחוסר סבלנות. מדי פעם הביט בשעון. הוא הדליק את מכשיר הטלוויזיה. "מבזק חדשות", נאמר שם. "לרוצחת שנמלטה מכלא נווה תרצה יש שותף. לאחר מרדף של המשטרה, הצליחה לחמוק וכעת היא מסתובבת ברחובותינו. הורים מתבקשים להרחיק את ילדיהם מהרחובות מחשש לפגיעה בהם. הרוצחת מסוכנת וחמושה באקדח". מצליח כיבה בזעם את הטלוויזיה. "לעזאזל", אמר בכעס, "למה נתנו לה לברוח? אני חייב לטפל בה אחרת..." - מארק ויעל נעו בחסות החשכה. דמויותיהם הטילו צללים ארוכים. הלילה היה קר. השקט חזר אל העיר. לפתע ראו שני שוטרים הולכים לאורך המדרכה ממש מולם. "חבק אותי", אמרה יעל בתקיפות. מארק היה נבוך. "נו, מהר", אמרה וחיבקה את מותניו עד כי חש כאב. בלית בררה כרך את זרועו סביב כתפיה. "נשק אותי". "השתגעת?"

"אין בררה", אמרה. השוטרים שעברו הגניבו חיוך לעברם. "הצעירים האלה לא בוחלים בשום מקום", אמר השוטר המבוגר לשוטר הצעיר שהיה אתו. כשנעלמו השוטרים מן העין, הם פתחו בריצה. הם נעצרו בלא נשימה ליד הבניין. הם הביטו סביב בחשש, וכשראו שהשטח פנוי נכנסו פנימה. "לא להדליק אור", הזהיר מארק את יעל. הם עלו קומה אחר קומה, עד לקומה השלישית. "הגענו", אמר מארק. הוא הוציא את המפתח מכיסו.

המפתח נפל מידו לארץ והשמיע צליל מתכתי. מארק התכופף להרים את המפתח. לפתע נדלק האור בחדר המדרגות. "נפל לך המפתח?" שאל מפקח המשטרה מתי לוי בחיוך. בחדר המדרגות היו כעשרה שוטרים."איך ידעתם מי אני והיכן הבית של אחותי?" שאל מארק מופתע. "זאת לא בעיה", אמר המפקח. "כשברחת שכחת את זה", הציג בפניו את תיק העבודה של מארק. "ביומן שלך רשומה הכתובת ופרטים מזהים שלך. אתה בחור מסודר. לא נורא. כמה שנים בכלא יגרמו לך לחשוב על המעשה האבירי שעשית". "מי אמר לכם היכן גרה אחותי?" הקשה מארק. "לילך". "מה?" שאל מארק בתדהמה. "מה לה ולזה?" "כשתחקרנו אותה, היא סיפרה שאתם יוצאים כבר שנתיים, וכאשר אתם רוצים להירגע מכל הרעש וההמולה המשפחתית אתם באים לכאן. כך הבנו שתגיעו לכאן, ולכן חיכינו לכם. קחו אותם לרכב", אמר המפקח כשחיוך מלא סיפוק מרוח על פניו השמנים.