עיזבון

לפני הכול

הייתי שמחה אילו מישהו אחר היה מקבל על עצמו לפתוח את הפצע הזה, אבל כבר ברור לי שאף אחד חוץ ממני לא יעשה את זה. הייתי איתם, עם כולם, שמעתי אותם מספרים את הצד שלהם. בדרך כלל לא אמרתי מה שתשמעו ממני כאן. כמעט תמיד לא היה מקום להשחיל מילה.

מבחינתי, הכול התחיל ביום שבו יצאה אימא שלי מבית חולים. בתחילת חופשת הפסח של כיתה ז' אשפזו אותה, והחיים בבית הפכו להרבה יותר נחמדים. פתאום היה שקט בבית אחרי תקופה ארוכה של צעקות, רהיטים שנזרקו לכל עבר וזכוכיות שבורות.

כל אחד בבית עשה מעכשיו מה שהוא רוצה בלי להפריע לאחרים. איש לא צעק עלי ולא העניש אותי. אפילו אבא, היה בבית, כאילו פתאום נגמרו לו כל ימי העבודה בתל אביב. יכולתי לישון ולקום מתי שרציתי, ללכת לאן שרציתי ולחזור מאוחר, ממש כמו בחופש אמיתי. החובה היחידה הייתה ללכת פעם ביום לבקר את אימא בבית החולים "הדסה".

יום אחד חזרתי בצהריים מבית הספר, ואימא ישבה בסלון. אבל אבא והראל לא היו יותר, ואיתם נעלמו הרבה דברים. הבטתי בסלון הריק. ממנו נעלמה הספרייה הגדולה עם הספרים של אבא, שהייתה כמעט בכל הסלון.

מאז שאימא חזרה והתיישבה בסלון בלי הספרייה, סבתא שלי, שגרה באותו בניין, לא הפסיקה ליילל ולצווח, "מה כבר עשית לו, שהוא עזב אותך ועוד ככה, במצבך?" בערב, אחרי שהיא בכתה ללא הפסקה, בא דוד שלי איציק, האח הצעיר של אימא, עם עוד שני גברים. הם לקחו את סבתא בכוח מהספסל הלבן, שדווקא הוא נשאר בבית, ולידו עמדה העצבונית הדוקרנית.

מאז סבתא נעלמה לה (עוד לפני שהתמוטטה ואשפזו אותה בבית חולים פסיכיאטרי), וככה נשארנו לבדנו, אימא ואני. בעצם, ככה התחלתי לשמוע את הצד שלה. אם רציתי ואם לא. נפגשתי עם אבא, ומובן שהייתי חייבת לשמוע גם את הצד שלו. במכונית. לפחות את החלק עד הגירושין. את השאר השלמתי בעצמי. לפני החתונה שלי התברר לי שגם אח שלי מוכרח לשפוך כל מה שהיה לו, על שניהם וקצת גם עלי. לפי מה שקרה אחר כך אני מבינה שהסיפור שלו הוא מין אליבי. מי יודע. גם את הסיפור שלו השלמתי בלעדיו.

ואל תשכחו, גם לי יש מה להגיד.

בלי התנצלות אחת אי-אפשר. לפעמים, כשקיצרתי קצת את החזרות ואת הקללות, השתרבבו לדברים של אימא ושל אבא מילים של הדור שלי. זה לא בכוונה. נסו להבין: זה כמו שהם וגם אחי הגדול עשו דברים לא בכוונה. אין מה לעשות, ככה זה.

חלק ראשון:

יעל

הילה, תביאי לי כוס תה, טוב?

תדעי לך, הכרתי אותו כשעוד לא מלאו לי תשע-עשרה. הייתי בקושי בת עשרים, ונגמרו לי החיים. אבל רק כשהייתי בסוף שנות השלושים שלי התגרשנו. הוא נטש אותי בדיוק אחרי שאבחנו אצלי סרטן וכרתו לי שד אחד. במחלתי הקשה נשארתי לבדי, כמעט בלי כלום, גם בלי פרנסה.

עד היום אני לא מאמינה שהיה לו אומץ לעזוב אותי. אני, היפהפייה של תל אביב, חכמה, אקדמאית עם תואר שני - והוא חתיכת כלומניק, בלי תעודת בגרות. לולא החברים שלו מהפלמ"ח שישבו פעם בצמרת המדינה, שהוא ליקק להם את התחת ורדף אחריהם שיסדרו לו ג'ובים, הוא לעולם לא היה מצליח להתפרנס.

יצאתי מבית חולים עם כאבים, שבר כלי. גיליתי בית כמעט ריק. דבר לא נשאר, חוץ מהילדה. הרבה זמן חשבתי שהכול סתם חלום רע, ואני אתעורר ממנו למציאות הרגילה, אבל לא. הוא הלך ממני והתחתן עם אחרת, כמעט בגיל של אחיך, וכדי לקבור אותי סופית הוא עוד עשה איתה ילדים.