ספר שירה ראשון הוא כמעט תמיד ספר של כאב, של דחק, של פורקן, של בקיעת הנשמה ומהווה גם תהליך תרפויטי בפני עצמו. גם אם אין עדיין את התמקצעות הכתיבה, הרי שהוא נכתב מתוך דחף חזק ומתוך דם הלב שמכפרים בהרבה מקרים על הראשוניות שבו. מתוך כאב כזה נולד, אך גם בהתנסחות מפתיעה יותר מפעם ושתיים "חמלת אשת העורב", ספר ביכוריה של חגית מנדרובסקי.
מְשִׁיחה עזה של צבע לוהט, מעשה ידיה של הכותבת, שפרסמה עד כה את שיריה בכתבי עת שונים עוטף את ספר השירים - וכאילו היא באה להצדיק את דבריי, כך היא כותבת בשיר הפרולוג שבפתח הספר:
אֵיךְ תֹּאמַר יָלְדָה אֶת שֶׁשָּׁנִים שָׁתַק,
אֵיךְ כּוֹתֶבֶת אִשָּׁה מִן הַקְּרוּם שֶׁנִבְתַּק.
מִתְעוֹרֵר הַזֶּרַע לְבַקֵּעַ קְלִפָּתוֹ,
כִּי מָאַס לְהֵחָבֵא עַד אֵין קֵץ
וַתִּרְעַד לִבָתוֹ לְהָנֵץ.
(מִתּוֹךְ "לְיָדָהּ", עֲמ' 7)
ובכן מי היא אשת העורב ועל מה חמלתה? נאמנותם של עורבים ידועה ואין כמוהם לשמור אמונים, אך האם לכך היא רומזת? אולי על אי-נטישת עצמה? אולי אל חייה שמתגעגעים לעצמם, כפי שהיא רושמת באחד משיריה, שממנו גנבתי את כותרת המאמר? כך או כך זהו שם מאוד חידתי לסֵפר, ואולי מוטב להותיר דמות דמיונית ובלתי ברורה זאת למשוררת. עם זאת אומר, כי חשתי שהחמלה היא לא במעט חמלת עצמה על מה שנקרה לה, ובעטיה של תחושת כאב עמוקה ששוכנת בתוכה פנימה. חמלה גם בגלל אלה שהיו לידה ואינם. ואולי חמלה על העולם שמסביב לה, ועל בני האדם שחולפים דרכו מבלי למצוא את פשר בואם.
עכשיו אודה, בעקבות הדברים שרשמתי בפתח דבריי: ספרי שירה ספוגי כאב הולכים ומתרבים, ובעיקר ספרי ביכורים שהכאב האישי מניע אותם, וכבר כתבתי על כמה וכמה ספרים שהם השתפכות ופורקן ומזכרת. לכן לאחר דפדוף ראשון הנחתי את הספר מידי, למרות השורות העזות שפזורות בו, ואומר שוב כי אכן יש בו שורות עזות-ביטוי לא מעטות. אבל נרתעתי. עם זאת, בשל היכולות שבספר מצאתי עצמי שב אליו וחותר לעבר תחושות שיש בהן עוררות אל החיים ואל האור, לא אל החשכה. אביא אפוא מעט שורות על אביה ואֵלו שורות על אמה, מבלי להתעלם מאותו קורט של ציניות ומההתבוננות האירונית משהו אבל כואבת.
אִמִּי קָצְצָה בָּצָל
בְּכָל עֵת שֶׁרָצְתָה לְהַזִּיל דְּמָעוֹת,
וַאֲנִי בִּתָּהּ, צָפִיתִי מִן הַצַּד
כְּשֶׁהִיא מְבַשֶּׁלֶת וּבוֹכָה שָׁעוֹת.
מִתַּחַת לְסִנָּרָהּ שֶׁל אִמִּי שָׁכְנָה בִּטְנָהּ.
מִתַּחַת לְבִטְנָה שָׁכַן רַחְמָה.
כְּשֶׁעָקְרוּ אוֹתוֹ מִתּוֹכָהּ, נוֹתָר שָׁם בּוֹר.
לְיַמִּים עָלוּ וְטִפְּסוּ מִתּוֹכוֹ סַרְטְנֵי הַדִּכָּאוֹן.
(מִתּוֹךְ "מָתַחְתָּ לְסִנָּר", עמ' 11)
יש כאן גם מעט מהציניות כלפי החיים - אך מעצם טיבה, תמיד יש בציניות מן הכאב והאכפתיות, ויש כאן נקודת מבט ואמירה מעניינות: בכל עת שרצתה לבכות, קצצה האם בצל. כי הייתה זקוקה לו, לבכי, לא לבצל. הייתה זקוקה לפורקן שכנראה התקשתה למצוא. והנה באה המשוררת ומצביעה על כך ומביאה לנו את תובנתה, שלמעשה היטיב הבצל לשמש הסוואה לפורקנה של האם. הסוואה שלא נעלמה מעיניה ומהבנתה שלה, כבִתה המתבוננת ההוגה ורואה אותה מן הצד ומבינה בתחושת חמלה מה הבצל, מוריד הדמע, מהווה עבורה. ועל מה בכתה אמה עם קילוף הבצל? על הרחם שנעקר מגופה, כפי שיסופר לנו, ועקר באופן ממשי ואף סמלי את נשיותה? את יכולת אימהותה? וחשוב אולי מכך: האם הסתעף חולי מאותו רחם שכבר נעקר, והביא בסופו של דבר למותה גם אחרי שלא היה שם? נראה שאכן כך היה. היא הלכה טרם זמנה, כמסתבר, כי כך חגית כותבת:
וְהָיָה מוֹתָהּ כַּנֵּר שֶׁנָּשְׁפוּ עָלָיו
חָזָק מִדַּי לְכַבּוֹתוֹ
וְהֶעָשָׁן הַמִּתַּמֵּר עֲדַיִן
חוֹרֵךְ אֶת נְחִירַי.
(מתוך "אמי", עמ' 24)
ואילו אביה היה איש של עמל, מיובל ידיים וחסון, איש חוצב שנחצב באבן. האם הוא זה שנותר לה אחרי לכת אמה לנחמה? ועם זאת, האם הקשיח לא פעם את עצמו כדי לא להיחלש? לא להתפרק? כי משנגע בה היה נפרץ, והיה נובע ממנו הרוך שהיא רצתה. שהייתה מאושרת למצוא אותו. שהייתה מתחברת אליו במלואה. עולם שיכול היה להיות מלא ולנחם אותה, לולא אבד לה גם הוא והותיר אותה עם הבור האפל שבתוכה. בור שכאילו אבן קשה הונחה בו, אבן שזועקת את אביה.
אָבִי הָיָה חוֹצֵב בָּאֶבֶן, שׁוֹאֵב מַיִם גַּם אִם אֵין
מַיִם, לְהַרְווֹת צִמְאוֹנוֹ.
הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּיָדָיו חֲבוּטוֹת הַבֵּטוֹן,
לְמוּדוֹת הַסִּיד וְהַסֶּבֶל.
וּכְשֶׁרָצָה לָגַעַת, הִתְמַסַּרְתִּי
וְלֹא אִכְפַּת הָיָה לִי שֶׁכַּפּוֹת יָדָיו מְבֻקָּעוֹת וְגַסּוֹת
וּתְחוּשָׁתָן עַל הָעוֹר כְּמוֹ מְקַלֶּפֶת מִמֶּנִּי כָּל תְּחוּשָׁה.
הָעִקָּר שֶׁיִּגַּע.
אָבִי לֹא הִרְבָּה לָגַעַת. גַּם לְדַבֵּר.
וּכְשֶׁמֵּת, הִתְבַּקְּעוּ הַבֵּטוֹן וְהָאֶבֶן,
וְלֹא הָיָה בְּלִבִּי מִלְּבַד מַיִם, שֶׁמְלִיחוּתָם פָּרְצָה
אֶת הַקִּירוֹת.
("אבן", עמ' 26)
דברים שונים מלווים אותנו בחיינו. דברים שונים מותירים בנו אלה שהולכים מאתנו. מילה, מגע, ריח, קול - ותחושותיה נותרות קשות. גם כשהן טובות הן שורטות. משא הכאב מלווה אותה גם ברגעי האינטימיות שלה. גם כשהיא קרובה למי שנוגע בה. המגע שורט בה, כמעט פוצע אותה. הרוך מכה בה. אולי היות שזה מזכיר לה את ידיו המחוספסות של אביה, שכה חסרות לה עכשיו. כל מגע ראשון כואב, מזכיר, מציף. רק לאחר שהגוף נרגע, מכיל, סופג, מתחיל השקט לבוא ומתחילה ההישאבות אל העולם האחר. אל המגע האוהב. אל החום והעונג - רק אז באה אותה הישאבות לא שלמה, אבל כזו שמנחמת אותה. לא הישאבות חומלת. לא אותה תחושת חמלה שהיא מתקשה להינתק ממנה, שדומה שוכנת בה כאילו הייתה ישות בפני עצמה. אלא תחושה מנחמת. חמימות מיטיבה. חמימה. לוטפת.
אַתָּה בָּא אֵלַי
כְּמוֹ נְיַר זְכוּכִית
אֶל עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.
הַמַּרְבָד הָרָדוּם, הַוָרֹד,
מִתְפַּזֵּר לִרְסִיסִים דַּקִּים,
נוּגִים.
עֵת אַתָּה עוֹלֶה וְיוֹרֵד
בִּגְבִיעֵי תּשׁוּקָתִי,
נְיַר הַזְּכוּכִית הוֹפֵךְ לְפֶרַח,
וְעָלֵי הַכּוֹתֶרֶת לְדִמְעָה.
("נִיר זְכוּכִית", עֲמ' 41)
כמה יפות השורות, כמה מתייסרות הן בניסיון אהבתן. והוא מתקשה לנחם אותה, האיש שלה. לא קלה מלאכתו. המועקה שבתוכה גדולה, מאכלת אותה. מתוך הרתיעה שבה אינה מניחה לו להגיע לעומקיה. אינה שופכת את עומק צערה לפניו. יש עומקים שרק היא עצמה יכולה להגיע אליהם. שריטות שבהן רק היא יכולה לגעת, מאותם פצעים שגם הפצוע עצמו חושש לגעת בהם. הלא אמת היא: איש מלבד עצמו לא יכול למוד את עוצמת הכאב שהוא חש. איש אינו יכול לאמוד כמוהו את עומק הצער ששוכן בו. איש אינו יכול להגיע לעומקים של מחשבתו. בני אדם חיים לידינו, לעתים גם אלה הקרובים לנו כל כך, כאשר על פניהם מסכה שלא פעם הם נושאים אותה כי אינם רוצים להעביר אלינו את הכאב שרוחש בהם. שלא לצער אותנו. ורק שקר הלילות. רק האפלה שמסתירה וכאילו מגוננת.
בְּכָל לַיְלָה בָּאוֹת הַפֵיוֹת הַטּוֹבוֹת
לִלְחֹשׁ
אֶת שֶׁאֵינִי מְעִזָּה לִצְרֹחַ.
יָמִים חוֹלְפִים. הַשְּׁתִיקוֹת נוֹתָרוֹת.
בֵּינִי לְבֵינִי, סוֹדוֹת
שֶׁאַף יָדְךָ הָעֲנֻגָּה לֹא תּוּכַל
לַחְשֹׂף.
(מתוך "בכל לילה", עֲמ' 57)
ומי לאחר הכול כן מנחם אותה, מחיה אותה ומאלץ אותה להוסיף ולחיות? ודוחק בה להעניק לעצמה חיים אם לא יוצא רחמה? זה ברור לנו. מובן לנו ומוסכם עלינו.
מי עוד יכול להדביק אותנו אל חיינו, ואפילו רק מתוך הדאגה לחייו שלו? לא פעם דבקים יולדים בחיי עצמם רק כדי להוסיף ולגונן על אלה שילדו והולידו. מתוך אהבה. מתוך מסירות. מתוך דאגה. מתוך אחריות. ויש למִצְער גם מי שחשים כך מתוך אשמה על שילדו או הולידו. וכאן נפקחו עיניה אל האור של הילוד שלה, שהביא עמו את הרצון שלה לחיות והעצים את פעימות הלב שהיה מורדם בתוכה.
מֵאָז נוֹלַדְתָּ,
אֲנִי חֲפֵצָה בַּחַיִּים.
וְהַפַּחַד הַמַּצְמִית הַזֶּה נִאֱחָז
בְּקוּרֵי אַהֲבָתְךָ
כְּעַכָּבִישׁ עַל פְּנֵי תְּהוֹם.
אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָנוֹחַ,
מִפְּאַת הַלֵּב הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
("חפצה בחיים", עמ' 61)
ואם יש מי אשר ירצה לאהוב, אוהב מכל סוג, עליו לדעת לפי כך ולאחר הכול, כי בְּרוך גדול עליו לעשות דרכו אליה. לבוא ולא ללכת. כי נפש רכה, שבירה ופצועה עומדת לפניו, ואת נאמנותו היא תרצה, כי תמיד יהיה לה. אולי כאותה אשת עורב שמצפה בביטחון לעורב שלה, יודעת כי הוא משענתה. ולבל נטעה לחשוב גם אנו לאחר השורות החזקות שכתבה, כי כוחה בה. הנה כך היא מעידה בחמלה עצמית מסוימת ומודעת על עצמה:
אֵינִי עֵץ עָבוֹת וְזָקֵן שֶׁשָׁרָשָׁיו נְטוּעִים בַּקַּרְקַע,
איני סֶלַע דּוֹמֵם וְיַצִּיב שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ נִשְׁבַּר.
פֶּרַח זָהוּב וְקָטָן אָנֹכִי. עֲלֵי כּוֹתַרְתִּי שָׁבְרִירִיִּים,
עֲדִינִים. גִּבְעוֹלִי יָרֹק מֵאַהֲבָה.
עַלְעָלַי עֲנֻגִּים, אַמִּיצִים, רְטֻבִּים
מֵהִתְרַגְּשׁוּת לְמַגָּע הָרוּחַ.
("מגע הרוח", עמ' 68)
