בין קו לקו

פרק ראשון מתוך הספר:

האמת היא שאבא שלי לא רצה שאתגייס לצבא.

בתחילת שנתי השנייה בישיבה ישבנו בבית דודתי באבן יהודה. אבי גר בניו-יורק, והוא טס ארצה במיוחד כדי לנסות לשכנע אותי לא להתגייס לצבא כחייל בודד.

"יש לך פטור", הוא הסביר, "ועדיף לך לנצל את הזמן הזה, את התקופה הטובה ביותר בחייך, בלימודים אקדמיים."

לא האמנתי למשמע אוזניי. לימודים אקדמיים? זה ניצול טוב יותר של הזמן?

מזמן שאני זוכר את עצמי גדלתי בצל האתוס הצבאי של אבא שלי. אגדות מלחמת ששת הימים, זיכרונות מלחמת יום כיפור, טראומות מלחמת לבנון והממ"ד של מלחמת המפרץ. ועכשיו דווקא הוא מתנגד שאמשיך את דרכו?!

"עם כל הכבוד", התפתלתי, "את הרצון לשרת בצה"ל קיבלתי דווקא ממך. אתה בעצם הולך נגד תשע-עשרה שנות החינוך שלך."

אבי חייך. "אני מבין. אבל מותר לי לשנות את דעתי."

איך אני מסביר לאבא מה המשמעות של שירות בצה"ל עבורי? איך אני מסביר לאבי ששלוש שנים בצבא הרבה יותר חשובות לי כרגע מתואר באוניברסיטה? איך אני מסביר לו שלפני כמה שנים חשבתי כמוהו, אבל החיים בחו"ל, ההדרכה בסניף ובמחנות בני עקיבא בארה"ב, השיחות האינסופיות בתיכון עם השליחים והרוח הציונית דווקא בתפוצות שינו אצלי את תמונת העתיד?

"אבא", אמרתי, "מה אתה היית עושה בגילי?" ידעתי את התשובה. אבא התגייס לנח"ל בתור עולה חדש שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. "בעוד עשר שנים, לא אוכל לסלוח לעצמי אם לא אשרת בצבא. פשוט ככה."

המילים האלה ליוו אותי גם בלשכת הגיוס, גם בבא"ח גבעתי וגם בטקס סיום קורס מ"כים. רק כשסיימתי בהצלחה קורס קצינים, אמר לי אבי שהוא גאה בדרך שעברתי בצבא.

ומאז אותו ויכוח לפני יותר משלוש-עשרה שנה משפט אחד עתיק מלווה אותי לכל מקום שאני הולך: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"

טירונות

אלול בבא"ח גבעתי

ראש חודש אלול הגיע וחלף, אבל חוץ מתקיעת השופר בבקרים ואמירת "לְדָוִד ה' אוׂרִי וְיִשְׁעִי" פעמיים ביום, עדיין לא ממש הרגשנו את אווירת אלול בבא"ח גבעתי, את ההתרגשות המוכרת שבאה עם המילה אלול — תשובה, קרבה לה', המלך בשדה, הזדמנות לחדש, הזדמנות להתקרב, הזדמנות לתקן. עדיין לא הרגשנו את זה.

רבנות הבא"ח ארגנה לנו יום ישיבה עם שיעורים על פרשת השבוע, על תשובה ועל חודש אלול, אבל זה לא היה זה. איפה מה שהרגשתי בשנה שעברה? איפה האווירה הכל-כך מיוחדת של הישיבה?

בדרך חזרה מהשיעורים דיברתי עם יונתן, בייני"ש מפלוגה אחרת. סיפרתי לו קצת על העדר חוויית אלול שלי, והוא שיתף אותי שגם לו יש הרגשה מוזרה. זו הפעם ראשונה באלול, הוא אמר לי, שהוא מרגיש פשוט בודד מול הקב"ה — בלי מעטפת של ישיבה, שבה עוברים חוויה קבוצתית ויכולים לחפש תשובות ולתמוך זה בזה. בצבא, הוא אמר, הוא מוצא עצמו בפעם הראשונה בלי מעטפת חיצונית המכתיבה לו מה ההלכה ואיך בדיוק לקיים אותה. הוא, ורק הוא, מכין עצמו לראש השנה, בלי שום סיוע חיצוני — ישיבה, רבנים, שיעורים או שיחות. זה קשה אבל גם די מרגש, והוא מחכה בקוצר רוח לימים הנוראים בצבא. זו הייתה שיחה נחמדה, אך ברגע שירדנו מהאוטובוס בבא"ח, הכל חזר לשגרה: זמנים, לחץ, משמעת. איפה אלול? לאן נעלם "עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים"?

קמנו הבוקר ב-5:15, וכיאה לשעות בוקר אלה, היינו כולנו עייפים. הלכנו להתפלל ולא שמנו לב שלא הערנו את אחד החיילים, בחור מבית מסורתי שאינו חובש כיפה אך מתפלל איתנו באופן קבוע. בגלל השעה המוקדמת ובגלל הפציעה שהגבילה אותו לא שמנו לב להיעדרו, ולכן התפלאנו כשהמפקד לירז, אחד מהמ"כים החילונים במחלקה, אסף את כולנו לחי"ת אחרי התפילה.

"מישהו יודע למה אתם עומדים פה?" שאל המפקד. דממה.

"כשהדתיים קמו להתפלל הבוקר, משה לא קם איתם." הסתכלנו זה על זה. מי היה אמור להעיר אותו ולא העיר? מה יעשו לנו עכשיו?

"רק שתדעו", המשיך המפקד: "אני מגדיר: מי שמתפלל — קם לתפילה בכל בוקר. אין דבר כזה שמישהו עייף מדי, לא רוצה לקום או לא מתאים לו. או שמתפללים בכל יום או שלא מתפללים בכלל! ומי שקם עד עכשיו לתפילה, יקום בכל בוקר לתפילה. אין שום סיבה שהחברים שלכם קמים בכל בוקר ומישהו אחד מחליט שהיום הוא ממשיך לישון! אתם לא רוצים שדבר כזה יקרה שוב! מובן?"

"כן המפקד לירז!"

נדהמתי. דווקא המפקד לירז, החילוני, נותן לנו שיחת מוסר על קימה לתפילה בזמן! לא העובדה שהמפקד החילוני שלנו מדבר איתנו על תפילה הפתיעה אותי, אלא ששיחת המוסר הראשונה של חודש אלול באה ממקום כל-כך בלתי צפוי! ידעתי שהשיחה הזאת תהיה הרבה יותר יעילה מכל השיחות של המשגיח בישיבה — אם נרצה או לא נרצה, לצבא יש אמצעי אכיפה שאין בישיבה. פתאום עברו בראשי כל שאר השיחות ששמענו עד עכשיו — המ"כים שדיברו כל הזמן על אחדות, המפקד הסמל שדיבר איתנו בתקיפות על יחס לזולת וכבוד לחברים, המ"מ שנתן שיחה שלמה על גיבוש במחלקה בין דתיים וחילונים, והמ"פ שהעביר מערך שלם על כבוד האדם ועל ערבות הדדית. איפה היה הראש שלי עד עכשיו? "בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם?..."

מי אמר שאני חייב להיות בישיבה כדי לחוש את אלול באוויר?

מי אמר שהקִרבה לה' חייבת להיות דרך שיעורים ושיחות של רבנים?

ומי אמר שאין אווירה של אלול בצבא?

"בין קו לקו": ספר חדש, אישי ומרתק על החוויות של קצין דתי

"ביום ראשון בבוקר מצאתי את עצמי בבית באחד הרחובות בעזה. הלילה היה קשה, והחיילים תפסו מעט שינה שהרוויחו ביושר, אך אני הוצאתי את התפילין מהתיק ובשלווה מהולה בהמון רגשות אחרים ניגשתי להתפלל...
כיוון שאף אחד אחר לא הביא איתו תפילין, כולם ביקשו להניח את שלי...
כך התפילין עברו מיד ליד, מראש לראש, מחייל דתי לחייל דתי ומשם גם למחלקות החילוניות. פלוגה שלמה הניחה את התפילין שלי באותו יום - אחרי קרב קשה, בלב עזה, כולם הרגישו את נוכחות בורא העולם".