התשובה לשאלה מה תהיה תוחלת חיינו במאה הזו, תלויה בגורם המשיב. אם נשאל את בעליהם השרלטנים של 'מעיינות נעורים', הנושאים לשווא את השם: "Anti-Ageing", נקבל סחר חליפין של כסף יקר בתמורה למי קסם ואשליה למזדקנים.
אולם גם הרפואה, בלבושה הקונבנציונאלי ביותר, אינה עוסקת רק בריפוי, אלא עוסקת בהארכת החיים ויודעת להמליץ על דיאטה נכונה, פעילות גופנית, ואורח חיים רגוע או לפחות פעיל מנטאלי.
הרפואה מתחילה להתפצל או לגלות סימני ספקנות, כאשר ההמלצות מפנות לויטמינים, קוקטיילים של ויטמינים, לתוספי מזון, להשלמה הורמונאלית, אנזימים או לקו-אנזימים. יתרה מזאת, אף רופא לא יערוב להצלחת המחקרים הקיימים והמדווחים העוסקים בשינויים גנטיים, מוטציות גנטיות, בטיפול בכרומוזומים או באדם הביוני, זה שיפעיל אברים מלאכותיים עם עצבי המוח.
בקטגוריה זו ניתן לכלול אף מחקרים המנסים לאתר באופן מיידי את הגן האחראי להזדקנות ולהשמידו, וכן מחקרים המנסים לטפל בגן הנ"ל באמצעות "תרופה נגד הזדקנות", והנה הם חיי הנצח. אך אין זה אומר שאין מחקרים רציניים בתחומים הללו. ישנם כאלה.
חברות ביוטכנולוגיה מהגדולות בעולם כבר רשמו פטנטים על התרחשויות דרמטיות במעבדות המחקר שלהם, כמו זו על אנזים, שמעכב הזדקנות של כרומוזומים בתא חי.
לגבי עניין אחד אין ויכוח - עובדה היא, שתוחלת החיים בעלייה מתמדת: משערים שהאדם הקדמון לא האריך הרבה מעבר ל-20 שנה, פרק הזמן שהיה דרוש לו להעמיד צאצאים. לפני כאלפיים שנה, בתחילת הספירה הנוצרית, גיל המוות הטבעי היה 25 -30 שנה. בבואנו לחשב את ממוצע תוחלת החיים, צריכים להילקח בחשבון גם נתוני התמותה של ילודים, שעמדו אז על כ-50 אחוזים! ההערכה היא שבימי הביניים, ימי המגפות השחורות ותחילת הרפואה כפי שאנו מכירים אותה, תוחלת החיים הממוצעת היתה נמוכה מאד וגיל שיבה 'טבעי' עמד על כ 40 שנה. מספר זה מזכיר את תוחלת החיים, כיום, ב-7 המדינות שמדרום לסהרה, והינו גבוה מתוחלת חייהם הממוצעת של הגברים בסיירה ליאונה, שבמערב אפריקה, בעיקר בגלל מימדי מגיפת האיידס.
זה גם המקום להדגיש, שאני כותב אך ורק על גידול בתוחלת החיים בעולם המערבי. מבחינה זו הסטטיסטיקה של האוכלוסיה היהודית בישראל בהחלט מייצגת את המקובל במדינות המערב. על בסיס נתונים אלה, הלקוחים ישירות מהאתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אציין שתוחלת החיים של נשים גבוהה מזו של גברים. בשנת 1972, תוחלת החיים בממוצע של גבר בישראל היתה 70.1 שנה, וכעבור שנה, 70.2 שנה. בשנת 2006 תוחלת החיים הממוצעת לנשים בישראל היתה 82.2 שנה, לעומת הגברים, שחיו 78.5 שנה בלבד, שהן 0.2 שנת חיים לגברים בממוצע יותר מהשנה הקודמת. אם נשרטט גרף פשוט על גבי טבלה, כדי להעריך את קצב הגידול בתוחלת החיים הממוצעת נגלה את הנתונים הבאים:
בשנת 1900 תוחלת החיים של זכרים במערב הייתה 47.3 שנה.
בשנת 2000 תוחלת החיים של זכרים בישראל הייתה 77 שנה.
בשנת 2100 תוחלת החיים של זכרים בישראל תהיה 107 שנה.
המשמעות העובדתית היא שמרבית הנערים והנערות שהשנה מלאו להם 15 אביבים, צפויים ללמעלה מ-90 שנות חיים פעילים. בדיוק כפי שרוב ילידי 1923, שעדין חיים כיום ואשר חצו את שנת 2000 ואת גיל התמותה הממוצע של 77 שנים, היו באותו מועד פעילים לחלוטין. מכאן גם נובעת העובדה שלילדים של היום ניתנים סטטיסטית, במקום כ-30 שנות קריירה עד לפנסיה, מספר כפול או לפחות 'מחזור חיים' אחד נוסף.
עם המודעות הגוברת לשינוי בתוחלת החיים, שכבר הופך לעובדה קיימת, תשתנה הגישה לחיים במגוון תחומים - בריאות, זוגיות, קריירה והגשמה עצמית. ניתן להיגרר למניפולציה של מספרים, במטרה להעצים התחזית לשיפור בתוחלת החיים. למשל, שהגידול בתוחלת החיים בין שנת 1900 ל 2000 יצר גידול באחוזים, שמציב את תוחלת החיים, אם תעלה בדיוק באותו אחוז עד שנת 2100, על 124 שנות חיים בממוצע, ולא 107 בלבד.
לחילופין, אפשר להפנות כל קורא לחשוב ולו על אדם אחד הקרוב לגיל 90 שהוא עדין צלול ומתפקד, ואפילו לעשות שימוש בנתוני אמת מתקופה זו ממש, כמו בעובדה שבגרמניה לבדה כבר מעל 20,000 איש חצו את גיל 100, ומספרם המדויק ביפן, (מעודכן לספטמבר 2007), היה 32,295. מספר שהוכפל תוך 5 השנים האחרונות. חלק מהקשישים הם תושבי האי אוקינאווה, שפעם היה ידוע בעיקר בזכות הקרב משנת 1945, וכיום כמקום שבו הריכוז הגבוה בעולם של אנשים אשר חגגו את יום ההולדת המאה שלהם.
אלא שהבנת עיקרון הגידול חשוב יותר: העולם הישן יצר תקופות של דעיכה בקצב גידול החיים שנבעו מקטסטרופות של מלחמות ענק ומגיפות. לעומת זאת, שיפורים מהותיים, כמו גילויי הפנצילין (התרופה האנטיביוטית הראשונה, על-ידי סר אלכסנדר פלמינג בשנת 1928), חיסונים שונים וטיפול במחלות זיהומיות וכרוניות, הקפיצו את תוחלת החיים במאה הקודמת, מעבר לקו הצפוי בין שתי הנקודות.
כיום, ההבנה של הזירה הרפואית ברורה יותר. מגפות נוסח 'שפעת העופות' או איידס נעלמות מהעולם המערבי, או לפחות לא משאירות חותם משמעותי על אחוזי התמותה. זרימת המידע החופשית, הכסף הציבורי הרב המושקע במוסדות האקדמיים ובאופן ישיר בפיתוח, היכולת הכספית המוכחת של ענקיות התרופות - כל אלה יוצרים תחזית סבירה מאד לגידול דרמטי בתוחלת החיים, כבר במאה הנוכחית, ואולי אפילו בעשרים השנים הקרובות. האפשרות לגידול דרמטי שכזה בתוחלת החיים, מושתת על התפתחות ברפואה ובהבנת ההזדקנות.
יכולת הריפוי
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור התמותה (במספרים מוחלטים) בין השנים 1998 - 2000 היה 609 לכל 100,000תושבים. 94.9% ממקרי המוות היו תוצאה של מחלות: 24.5% ממחלות לב ו 30% ממחלות ממאירות.
לגבי מחלות לב, לחץ דם וכלי דם - הכוונה היא לתסמונות בסיסיות וכרוניות, ובעיקר טרשת עורקים, המביאות לחסימה או טרומבוזה - כלומר, להיווצרות קריש דם המוביל לאוטם שריר הלב, או תסמונת כלילית חזה, תעוקת חזה או סתם 'התקף לב', כפי שהוא נקרא בקרב הציבור הרחב. מחקר שבדק את הסיבות להתקפי לב בישראל קבע, שבקרב צעירים הגורמים העיקריים הם עישון ורמות שומן גבוהות, ואילו בקרב מבוגרים - יתר לחץ דם וסוכרת.
גם 'סרטן', הינו שם כללי לקבוצה בת 100 מחלות שהיו כאן מאז ומעולם, המתייחסת לשיבוש בתהליך חלוקת התאים . אולם, רק עם עלית תוחלת החיים והירידה בתמותה, עקב הדברת המחלות המידבקות, הגענו למצב שבו הסרטן הפך להיות אחד משני הגורמים העיקריים לתמותה בעולם המערבי. יתרה מזאת, התחזית היא שעם עליית תוחלת החיים יחלו שליש מתושבי העולם המפותח בסרטן במהלך חייהם.
מכאן נובע כי כל החוזה קפיצה דרמטית בתוחלת החיים, בהתבסס רק על שיפור ביכולת הריפוי, נצמד בתחזיותיו על ההתקדמות העצומה ביכולת הריפוי של שתי קבוצות מחלות אלה המהוות, כאמור, את הגורם למחצית ממקרי המוות ממחלות.
רפואת המניעה והתחזוקה
הריפוי תלוי במחקר והתנסות. רפואת המניעה, תפקידה לחסן מראש, לבדוק בשלבים מוקדמים, ולעשות שימוש במחקר יישומי על-מנת להוריד את ההסתברות לחלות. המידע אינו נשאר במרתפי הרופאים אלא מוצג לאוכלוסיה. כ-3,000 ישראלים עדין מתים מדי שנה בישראל, רק כיון שהתעלמו מאיתות מצוקה כמו לחץ בחזה.
להעמקת המודעות וההדרכה הקיימת כמו למשל, לגבי סכנת התחלואה עקב נזקי עישון והשמנה, יש תפקיד משמעותי בהתרחקות גיל התמותה הממוצע. אולם, מעל לכל, המחקר והידע ישמשו אמצעי על-מנת להגיע לפסגות חדשות ברפואת המניעה. לדוגמא, הצנתור בשלב הקודם להתקף, או המצאתן של תרופות חדשות שמונעות קרישי דם לאנשים שכבר עברו התקף.
בעצם 'רפואת המניעה' אין לכאורה כל חדש, אך בכל זאת היא אינה מרוכזת כתורה מגובשת לאנשים בריאים ובגילאים הידועים כיום כ'אמצע החיים'. לעומת זאת, 'רפואת התחזוקה' לא תרפא במונחי העבר, אלא תתקן על-ידי שיכלול של טכנולוגיות ושלל התערבויות כירורגיות, לרבות החלפת איברים כדבר שבשיגרה. לדוגמא, בישראל כבר דווח על חברה שהוקמה למחקר בתאי גזע, שיתרבו במעבדות ויהפכו לרקמות חיות מחוץ לגוף. מדובר בתורה מתפתחת שתגובש ותיועד ישירות לאנשים פעילים בגילאים המטופלים כיום על-ידי הרפואה הגריאטרית. הרחבה בהקשר לרפואת העתיד ותחזוקת גוף האדם בממדים שונים מהמוכר כיום מלובנת בהרחבה בפרק השישי בספר.
הבנת הליכי ההזדקנות
אלה המאמינים שקפיצה ממשית לא תתבסס על ריפוי במובן המקובל, ואף לא על השיפור הצפוי בכל הקשור למניעת מחלות, מבססים את הערכתם על הבנה עתידית רבה יותר של גורמי ההזדקנות. לכן, מחקרים רבים מתבססים על הצלחות והתקווה שהגידול הממשי לא יגיע מהרפואה הקונבנציונאלית או משיפורים ב'גריאטריה', העוסקת במחלות הזקנה, אלא הוא יתרחש מ'קפיצה' שתתהווה פועל יוצא מהגילויים במסגרת ה'גרונטולוגיה' - אותו תחום בביולוגיה וברפואה החוקר את ההזדקנות.
ההבנה מדוע מתרחש 'מוות טבעי' בהמשך להזדקנות אינה ברורה מאליה. יש המסבירים את התופעה בניתוח אבולוציוני, יצירת חי חדש טוב יותר וסילוק זה שסיים את תפקידו ברבייה. הטבע מספק לנו שינויים פתאומיים של הזדקנות ביולוגית למכביר: מעולם הצומח שבו שדה חיטה עצום מצהיב ונובל באותה תקופה ממש, או צמחים חד או דו-שנתיים המזדקנים לאחר סדר מאורעות עוקב של פריחה ויצירת פרי.
עובדה היא שכאשר מתערבים בתהליך ומשבשים את הסדר, כך שאין פרי, ונמנעת השלמת התהליך הביולוגי, גם המוות מואיל להמתין זמן רב. גם דג האלתית, המזדקן במהירות עצומה ומת, מייד לאחר שהטיל ביצים וגופו הנרקב משמש את הדגיגים שבקעו, מהווה דוגמא איך הליך ביולוגי כמו מוכתב כתוכנה, שבאופן עקרוני ניתנת להחלפה. באותה מידה ניתן להצביע אפילו על 'גיל הבלות' של נשים כגורם בו מתערבת הגנטיקה, שלפניו סטטיסטית הן בריאות יותר וחולות פחות מהגברים.
הנתונים בישראל מראים כי רק 23% מהתקפי הלב ותעוקת החזה הן של נשים, ובממוצע הן גם מבוגרות יותר ב-9 שנים מהגברים. אך ב'סוף הדרך' אחוז התמותה של נשים מהתקפי לב משתווה ואף גבוה יותר מהגברים. בכל מקרה, ברור שלגנטיקה משקל רב בקביעת אורך החיים. אנשים שזהים מבחינה גנטית, כמו תאומים זהים, השונות ביניהם לגבי גיל המוות מצטמצמת לכדי 4 שנים בלבד.
נתון זה, של תוחלת חיים כמעט זהה בין אנשים הזהים גנטית, מחזק את שידוע על הקשר הישיר בין תוחלת החיים של הורים לצאצאיהם. איך בדיוק מתרחש התהליך הגנטי לסיום החיים? התשובה לשאלה זו מספקת תיאוריות מגוונות. לדוגמא, מוטציות שהורסות התאים או ה'טלומרים', ספיחים בקצה הד.נ.א המתקצרים בשיעור קבוע במועד חלוקת התאים וכשהם מתכלים נפסקת החלוקה והתא מת.
בנוסף, שורה שלמה של הסברים הקשורים לשחיקה ולתהליכים ביוכימיים, אי-התחדשות תאים, ירידה בתאי המוח ושיבושים או שינויים במערכת החיסונית. ההבנה של הגורמים אינה מובנת מאליה, אך פענוח הצופן וההתערבות בו אינו נראה עוד בלתי אפשריים.
לפיכך, הסיכוי שבחמישים השנים הקרובות תשתנה הסביבה הטיפולית, המונעת והמתחזקת, בצרוף הבנת הקוד הגנטי, וכך תקפוץ תוחלת החיים לכ-140 שנה בממוצע, אינה יכולה להיכלל עוד בגדר מדע דמיוני. להמחשה, אם נמתח ציר אופקי שבחלקו הימיני נכתוב 'מובטח' ומצידו השמאלי 'חלום', אזי עבור בן 50, שקורא כעת שורות אלו ותמה לגבי עצמו, אנו נקבע שהצד הימיני של הציר משקף מינימום רלוונטי לגביו של מעל 90 שנות תוחלת חיים, בעוד שהצד השמאלי, המוגדר כ'חלום', ישקף כ-140 שנות חיים בממוצע.
לעומת זאת, אם בן 'טיפש עשרה' יבקש להגדיר לעצמו את תוחלת חייו הצפויה, על גבי אותו ציר, הרי מימין עליו לרשום מעל מאה שנות חיים. בצד השמאלי של הציר, ב'חלום', הוא עשוי להגיע ליום שבו תוחלת החיים הסטטיסטית תתקדם בקצב יותר מהיר מקצב חייו האמיתי.
אנשים כמו הסופר העתידן רי קורצווייל (Ray Kurzweil) מאמינים שעוד 15 שנים בלבד רובוטים זעירים ישחו במחזור הדם וירפאו חולים, שהזיכרונות האנושיים יגובו במחשבים, ושחיי הנצח בעזרת המחשוב הם עניין קרוב מאד. מבחינתו, גוף האדם אינו אלא ורסיה 1.0 וגרסאות מעודכנות יפציעו לבקרים.
אם נחזור מהחלום המושתת על ידע אל הדעה המציאותית הרווחת, נאמר שהתהליכים כנראה לא יוכלו להתרחש עד אין-סוף. לכן, ככל הנראה, לא נהיה בקרוב שותפים פעילים לחיים של מאות שנים. אבל בהחלט קיימת הסתברות ראויה שלצעיר של היום, אם ישרוד מוות לא טבעי, צפויים' מגה-חיים', כלומר חיים ארוכים מאד, במונחי הזמן המוכרים לנו כיום!
מכאן ואילך, נדון בשינויי הגישה וההתאמות שעלינו לעשות בעולם הנורמות והמוסכמות שקיבע עבורנו החינוך הישן לקראת התקופה החדשה שאנו בפתחה.
