דמעת הגורל

הסתיו והחורף עברו ללא אירועים מיוחדים. עשיתי כל שביכולתי למנוע מצב שאחלה שוב, אימי השגיחה עלי, דאגה שאוכל כמו שצריך ואחזיר לעצמי את כוחותיי.

בסוף חודש מאי החלו להיפתח הבריכות ואבי רשם אותי לאחת הבריכות הטובות בה נהגו לבקר בני טובים. התכוונתי לעסוק בשחייה ובהתעמלות ובסוף חודש ספטמבר 1951, כשימלאו לי 20 שנה, לנסוע לישראל. באותו זמן גיל הגיוס לשירות צבאי עמד על 21 שנה.

וכך התחלתי לבקר באופן קבוע באותה בריכה, שהייתה גדולה ונקייה עם מלתחות ומקלחות אישיות, שמשיות על הדשא ומזנון למכירת משקאות קלים וכריכים. באופן כללי המבקרים באותה בריכה נהנו ממעמד כלכלי איתן.

קבוצה של שישה צעירים משכה את תשומת ליבי. בייחוד נמשכתי לאחת הצעירות שהייתה מאוד שונה מכל האחרות שראיתי עד אז. הנחתי שהיא כבת 19 שנה, הייתה גבוהה ורזה, עיני תכלת, שיער שחור ועור בהיר מאוד. חזותה הייתה מעודנת ושמתי לב שהיא פחות משתוללת מהאחרות. נהגה לשחק במטקות ואחר כך לשחות במשך כחצי שעה, אחרי כן הייתה משתרעת על מגבת ומשתזפת. במשך הזמן נוכחתי לדעת שהיה להם לוח זמנים די מדויק: היו מגיעים ב-11 בבוקר ונשארו עד שתיים בצהרים. גם אני הייתי מגיע ב-11 בבוקר ונהגתי ללכת כבר באחת בצהריים, אבל שיניתי את השעות כדי לצאת מהבריכה יחד איתה. הזמן חלף במהירות בעודי מתבונן בחבורת הילדים הזו, אבל לאמיתו של דבר לא משתי עיניים מ"הנערה שלי".

בשובי לביתי חשבתי רק עליה וחיכיתי בציפייה גוברת שיגיע היום למחרת. ידעתי שעדיף לא לשקוע באשליות, היא וחבריה השתייכו לעולם שונה משלי. עם זאת, המשכתי לבקר בבריכה ולהתבונן בתשומת לב מרבית בנערה אלוהית זו. כך חלף חודש יוני וכל כך התרגלתי לנוכחותה שלא רציתי שיחלוף הקיץ ויגיע הרגע לנסוע לישראל.

יום אחד, בעודי שרוע משתזף, הכדור ששיחקו בו פגע בי ברגל. מיהרתי להשיב להם אותו והיא, בחיוך מדהים, הודתה לי. כך שמעתי לראשונה את קולה והוא דמה באוזני לשירת המלאכים.

פעם אחת במהלך חודש יוני חלפו השעות מבלי שהקבוצה תופיע. לפתע הבנתי שלבריכה לא היה שום עניין בעיני בלעדיה, השתוקקתי אליה ודיכאה אותי היעדרותה, וכל זאת לפני שידעתי את שמה. האם פירושו של דבר שהתאהבתי בה? אם כך זה היה מטורף, אהבה זו עתידה להיות אפלטונית בלבד, הרי היא לא הייתה יהודייה ואני עמדתי לנסוע לישראל. אפילו ידידים לא ממש יכולנו להיות, אז... מה בעצם קורה לי?

אלה מחשבות ילדותיות ועלי לחשוב כאיש מבוגר ולהמשיך את חיי. מחשבות אלו הניחו במידת מה את דעתי, אבל גם כך המשכתי לחשוב עליה.

היות שהזמן חלף והם לא באו באחת בצהריים התקלחתי והלכתי הביתה. אימי דאגה כשראתה אותי חוזר מוקדם מהרגיל וחששה שאולי חשתי ברע. טענתי לכאב ראש קל וביקשתי שלא יקראו לי לארוחת הצהריים. הסתגרתי בחדרי ובתוך מחשבותיי. אני פשוט מטומטם, אז היא לא באה לבריכה, אז מה? זה לא אומר שגם אני אמור להפסיק לבקר בה.

למחרת הלכתי לבריכה וייחלתי לא לראות אותה וכך לגמור אחת ולתמיד עם הסיוט הזה. אבל כשהתיישבתי במקומי הקבוע חיכיתי בציפייה הולכת וגוברת להופעתה וכך, בעודי יושב, ראיתי אותה נכנסת, אם כי מעט יותר מאוחר מהרגיל. אלוהים! נמלאתי שמחה וליבי הגביר את דפיקותיו, כל כך שמחתי לראות אותה שרצתי וקפצתי לבריכה מהטרמפולינה הגבוהה, דבר שמעולם לא עשיתי עד אותו רגע.

כשחזרתי להתיישב על הדשא נוכחתי שהיא מתבוננת בי בתשומת לב, אפילו נדמה היה לי שחייכה אלי. זה נתן בי אומץ והחלטתי לנצל את העובדה שהיא לבדה ולהתקרב אליה מבלי לחשוב על התוצאות. ומה אם היא תסרב לדבר איתי? – אבל קול פנימי אמר לי שאין הדבר כך, היא הייתה מדי מעודנת ומנומסת מכדי להתנהג כילדה מפונקת והמונית. התקרבתי אליה בחיוך ואמרתי לה: "מה שלומך סניוריטה? את חשה בטוב?". היא הביטה בי מעט מופתעת אבל ענתה לי גם תוך כדי חיוך: "ולמה שאחוש לא בטוב? אני נראית רע?".

"לא, לא", עניתי, "את נראית מצוין, אבל אני מבקר באופן קבוע בבריכה מזה חודש וחצי וכיוון שלא ראיתי אותך אתמול אז דאגתי מעט ושאלתי את עצמי אם קרה משהו".

היא שבה לחייך והציגה שיניים מושלמות. "תודה על דאגתך אדוני. גם אני מכירה אותך אותו פרק זמן וודאי הייתי דואגת לו היית חסר יום אחד. חוץ מזה אל תחשוב שלא שמתי לב שאתה מתבונן בי רוב הזמן וזה אכן מאוד מחמיא לי, אבל מה מצאתי בי? האם אני מזכירה לך מישהו היקר ללבך?"

"את לא מזכירה איש. מה שקורה הוא שמעולם לא פגשתי נערה יפה כמוך", העזתי לומר לה. היא הופתעה ונדמה היה לי שמעט סומק עלה בלחייה או אולי זה היה השמש.

"תודה על המחמאות אבל בכל אופן נדמה לי שאתה מגזים". וכך כשאנחנו משוחחים הגיעו חבריה ואחד מהם אמר "את לא מציגה את ידידך?". "האמת היא שאנחנו מכירים כבר חודש וחצי אבל זו הפעם הראשונה שהחלפנו מילים", ואז הושיטה את ידה הענוגה ואמרה: "נעים מאוד, שמי מריה לואיסה". אחזתי בידה השברירית בזהירות רבה מפחד לגרום לה נזק ובחיוך הטוב ביותר שהייתי מסוגל להפיק אמרתי: "העונג הוא שלי, שמי חוסה".

"אה, פפיטו!", אמרה מריה לואיסה. עד אז אף אחד לא כינה אותי פפיטו (Pepito), שהוא כינוי נפוץ בספרד.

המשכנו לשוחח, התיישבתי בין חבריה ושיחקתי איתם במטקות. הייתי שמח עד הגג, הכל יצא הרבה יותר טוב מאשר ציפיתי לו. שמתי לב שגם מריה לואיסה הייתה שמחה יותר מהרגיל אצלה.

וכך חלפו הימים, תוך כדי שיחות, שחייה משותפת ומשחקי כדור הפכנו לחברים טובים. נפגשנו אך ורק בבריכה ואמנם השתוקקתי לפגוש בה גם במקום אחר הבנתי שאסור לי לזרז מדי את העניינים. האמון בינינו גבר ויום אחד היא באה לבד, חבריה העדיפו לצפות במירוץ סוסים וכיוון שהיא לא אהבה את המירוצים העדיפה לבלות איתי, "כדי שאני לא אהיה עצוב", אמרה.

קורסיה מספר כי עת היה חייל סדיר ישב לנוח בגן ציבורי בגדרה כשלפתע אחד הילדים, כבן ארבע לערך, ניגש אליו ואמר לו "אבא, אבא, בוא לאימא, היא יושבת ממש פה". קורסיה הביט לכיוון אליו הצביע הילד והבחין במספר נשים היושבות ומשגיחות על ילדיהן. הוא אחז בידו של הילד, ניגש אל אימו וסיפר לה שהילד קרא לו "אבא". היא ביקשה סליחה ואמרה שאני לא דומה לאביו של הילד למעט המדים הצבאיים. התברר כי האב נמצא כעת בשירות מילואים ולא מבקר הרבה בבית מאז שהתגייס למלחמת קדש שהסתיימה רק שבוע לפני כן.

קורסיה ניסה להיפרד בנימוס מהאם והילד ולחזור לבסיסו, אך הילד התעקש שלא ילך, ויבוא לבקרם בביתם. "אני גר ממש קרוב", התעקש הילד. משה ניסה לסרב, אך הילד אחז בידו ומשך, ובלית ברירה הצטרף משה אליו ואל אימו לביתם.

שם, בביתו, פגש משה את אחיותיו של הילד בנות 8, 12 ו-16. האחות הבוגרת ששמה אלגרה, הייתה הנערה היפה ביותר שראה מימיו. בבסיס לא הפסקתי לחשוב על המשפחה החביבה ובתם שובת הלב.

כעבור שבוע, הגיע שוב לביתם. הפעם פגש גם את אב המשפחה והקשר עם המשפחה ועם אלגרה העמיק. שבוע מאוחר יותר הודיעו לו ממפקדת הבסיס כי התפנה תקן לאחראי מרפאה בבסיס רמת דוד, והוא קיבל צו העברה מיידי ונאלץ לעזוב כבר למחרת. לאחר מספר שבועות התברר לו כי המשפחה עקרה ללוד. הכתובת שניתנה לו על-ידי השכנים, 'רחוב סיש 4' - התבררה כשגויה, והוא החל במסע חיפושים ממושך אחר אהובתו אלגרה, חיפוש שהעלה חרס.

לאחר מספר חודשים, הגיע חייל פצוע אל המרפאה בה עבד קורסיה, והעלה את ההשערה כי מדובר ברחוב חנה סנש. קורסיה נטל חופשה מיוחדת, איתר את הבית ולשמחתו מצא בו את אלגרה מצפה לו. הם התחתנו בשנת 1958 ומזה כ-50 שנה לא נפרדו.

הספר 'דמעת הגורל', שהחל רוקם עור וגידים עם שחרורו של משה קורסיה מצבא הקבע, הוא פרי אהבת הספרות שהייתה קיימת בו מאז ומתמיד. רצונו להביע את תחושותיו החזקות על-רקע סיפור עלייתו האישי, הוליד את הספר המרגש.

כיום גר קורסיה בקריית מוצקין, אב לשלושה וסב לשניים.

הספר 'דמעת הגורל' יצא לאור ביולי 2008 בהוצאת 'אופיר', במסגרת סדרת ספרי הביכורים של יוצרים ישראלים, אותה עורכת ההוצאה.

• ניתן להשיג את הספר בכל סניפי סטימצקי וצומת ספרים.

מחיר הספר: 52 ש"ח