החלטות גורליות בעבר ובהווה

עיון בעיתוני אותה תקופה ומחקרים שנכתבו עליה מלמדים כי בצד ההמונים חסרי המידע שצידדו בשלום בכל מחיר ("פייסנות" קראו לזה אז) היו המדינאים. אלה, מתוך חישובים ציניים ומרושעים, הגיעו גם להחלטות הרות גורל, שביסודן אווילות פשוטה.

אופייני לאווירת אותם ימים היה מכתב קטן שהופיע ב"טיימס" הלונדוני ב-21 במרס, 1939, פחות משישה חודשים לפני פרוץ המלחמה. במכתב אומר הכותב כי יש לתת להיטלר כל הזדמנות "לעלות על דרכים קונסטרוקטיביות".

בעיתון הנפוץ "דיילי אקספרס" נכתב: "היכן היא פראג? אם מטורפי הביטחון הקיבוצי (דהיינו: התובעים לפעול נגד היטלר) ישיגו את מבוקשם אתם עלולים למצוא עצמכם פתאום בחפירה טרי".

"מאמינים בכנות היטלר"

וה"אובזרוור" המהוגן כתב: "הנילחם במאמץ שווא לקיים מצב עניינים שאסור היה כי ייווצר על-ידי חוזה ורסאי?" ואנשי הרוח החרו-החזיקו אחרי ההמון הנבער והתקשורת. ההיסטוריון הנודע ארנולד טוינבי (שהתפרסם בתיאוריה שלו על שקיעת תרבויות והיה ידוע כאנטישמי מובהק) הכריז כי הוא מאמין ב"כנות רצונו של היטלר בשלום באירופה".

חוקרים לא מעטים עמדו על כך שבצד הציניות, הכסילות והעיוורון שררה גם אווירה של חוסר רצון לדעת את האמת. הרי הכל היה כתוב ב"מיין קאמפ" של היטלר, אך לא רק ההמונים לא הכירו את הספר, גם המדינאים שקבעו את המדיניות הבריטית לא הטריחו עצמם לקרוא אותו. כאשר חזר צ'מברליין ממינכן ובידו ההסכם המפורסם של "שלום בימינו" הוא התקבל על-ידי המון בריטי שלפי עדויות היה משולהב עד כדי היסטריה.

רק בקיץ 1939, כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, השתנתה האווירה בבריטניה. במשאל גאלופ אמרו 76% כי על בריטניה לקיים את ערבותה לצאת למלחמה בגרמניה אם זו תתקוף את פולין. ועל כך כתב צ'רצ'יל בשער ספרו: "איך באיוולתם, בקלות דעתם ובטוב מזגם הניחו העמים דוברי האנגלית לרשעים לחדש את חימושם".

על הדימיון בין המתחולל היום לבין ערב מלחמת העולם השנייה, כתב דניס פראגר, סופר והוגה דעות יהודי אמריקני ב-JEWISH WORLD REVIEW במאמר הנושא את הכותרת "האם נמצאים היהודים שוב ב-1938?"

כותב פרגר בין היתר: "זו התקופה המפחידה ביותר ליהודים מאז השואה... מנקודת המבט היהודית מתחלק העולם לשלוש קבוצות: אלה השונאים יהודים ורוצים במותם; אלה המתעלמים מן השינאה ואף עוזרים לשונאים; האמריקנים.

"הקבוצה הראשונה כוללת בעיקר מוסלמים וחברות ערביות. השינאה הערבית לישראל כבר איננה בעלת אופי פוליטי. הספרות הערבית, האירנית ויתר הספרויות המוסלמיות הן אנטישמיות כמו שהייתה הספרות הנאצית. ה"מיין קאמפ" של היטלר הוא רב-מכר במזרח התיכון. מופיעה שם ספרות המתארת בדרך קבע כיצד היהודים הורגים ילדים לא-יהודים כדי להשתמש בדמם להכנת מזונות לחגים. היהודים מסולקים כמעט מכל מדינות ערב. רצח יהודים, כולל ילדים, נהפך ליום חג בכל המזרח התיכון המוסלמי. ולא רק ישראלים. תזכרו את דניאל פרל" [העיתונאי היהודי שנחטף באפגניסטן ונרצח בידי חוטפיו - ז.ג.].

המוסלמים באירופה

"הגורם המאיים על יהודים באירופה הוא המספר הגדל והולך של מהגרים מוסלמים המתגוררים באירופה. יש כ-35 מיליון מוסלמים באירופה ורבים מהם רדיקלים ולכן אנטישמים.

"כמעט מדי יום מותקפים יהודים או בתי כנסת באירופה. והאירופים תומכים למעשה באלה המבקשים לחולל שואה חדשה - בגלל החשש שלהם עצמם מן המוסלמים, בגלל האנטישמיות שלהם, בגלל השמאלנים שלהם, בגלל התלות שלהם בנפט הערבי ומפני שאמריקה תומכת בישראל. הציוויליזציה האירופית הנרקבת מאז מלחמת העולם הראשונה, מגיעה עכשיו לנקודת השפל שלה".

אפשר לסמוך על אמריקה?

בהמשך כתב פרגר: "חלף רק דור אחד מאז נרצחו כמעט כל יהודי אירופה. עכשיו נתונים שרידי השואה, המתרכזים במדינה שגודלה כגודל ניו ג'רסי, באיומי השמדה. אף שרוב היהודים החיים היום לא חיו בשנת 1938 חשים היום כי אותן תופעות שהיו אז של פיוס הרשע חוזרות על עצמן. כמו ב-1938 מתחלק היום העולם בין אומות המוכנות לרצוח יהודים ואומות שמוכנות לתת לזה לקרות. ממש לא ייאמן".

פרגר כתב את דבריו לפני שנבחר אובמה לנשיא. ואז כתב: "הסיבה לתמיכת אמריקה ביהודים ובישראל איננה 'ההשפעה היהודית ציונית'. תמיכת ארצות הברית נובעת מן הערכים האמריקניים ומהזדהותם עם היהודים ועם ישראל... התנ"ך ממלא תפקיד מרכזי בזהות האמריקנית לא פחות מאשר הברית החדשה...".

האם דברים אלה נכונים גם אחרי שאובמה נבחר לנשיא? בסוף השבוע שעבר פרסם אובמה הודעה מצולמת בה הוא פונה למנהיגי ולאזרחי אירן כאחד, ומציע להם לבנות מערכת יחסים חדשה עם ארה"ב. לכאורה - שום דבר. באוזני זו נשמעת הצפירה הראשונה של הרכבת המובילה לשואה חדשה.

גירסה אנגלית (שונה במקצת, למאמר זה): [קישור]

ראה גם: לאיים במכת מנע גרעינית כדי למנוע שואה (כולל ביבליוגרפיה ישראל והאטום): [קישור]

גירסה אנגלית למאמר זה: [קישור]

כיצד רואים האירנים את ישראל: [קישור]

אם תפקידו של ההיסטוריון הוא להסביר לנו מה קרה ולמה, הרי שזהו ספר מן המעלה הראשונה. קרשו מנתח בדקדקנות את המבנה החברתי ומערכות השלטון של כל אחת מן המדינות בהן הוא עוסק ומתאר את תהליך קבלת ההחלטות. בוחן את החלופות שעמדו בפני מנהיגיהן ומסביר מדוע כאילו, באיזה צו גורל, היו המנהיגים מועדים להחליט כפי שהחליטו.

לגבינו, זהו ספר אקטואלי, שאיננו נוגע רק לעבר אלא להווה בו אנו חיים ולסכנות המאיימות על קיומנו. לענייננו חשובים שלושה נושאים הנידונים בספר: החלטת בריטניה להמשיך במלחמה, ההססנות האמריקנית להצטרף למלחמה וההחלטה של היטלר להשמדת יהודי אירופה במנגנון תעשייתי.

ההחלטה של צ'רצ'יל

קרשו פותח את ספרו בציטוט מדברי צ'רצ'יל שכותב כי "השאלה... האם עלינו להמשיך להילחם לא מצאה את מקומה על סדר יומו של קבינט המלחמה. התשובה הייתה מובנת וברורה...".

קרשו קובע מיד שהצהרה זו של צ'רצ'יל חסרת כל בסיס במציאות. בפועל היה רוב בצמרת השלטון הבריטי שראה בהמשך המלחמה התאבדות. צ'רצ'יל עמל קשות בכוחו הרטורי לשכנע את חבריו. הוא ניצח והתקבלה החלטה רבת סיכונים להמשיך במלחמה.

על-מנת להבין כיצד הגיעה האימפריה הבריטית לסף קריסה בתוך כמה חודשים יש לבחון מה קרה בשנים שקדמו לכך.

אף שחלפו כעשר שנים מאז תום מלחמת העולם הראשונה, בריטניה ליקקה עדיין את פצעי אותה מלחמה. לא היה בית בבריטניה שלא היה בו בן או אח או אב שנספה.

קרשו מגלה, שבניגוד למה שחשבנו, התפוררות האימפריה הבריטית החלה כבר אז ולא רק אחרי מלחמת העולם השנייה. בריטניה נשארה חייבת לארצות הברית למעלה ממאה מיליארד לירות שטרלינג, כלכלתה הייתה הרוסה והיא החליטה שלא לבזבז כסף על חימוש. קריאותיו של צ'רצ'יל במהלך שנות השלושים, שקרא להתחמשות נוכח הסכנה הגוברת מצד היטלר נפלה על אוזניים אטומות.

הבדלנות האמריקנית

המצב במעצמה דוברת האנגלית מעבר לים לא היה טוב יותר. דעת הקהל האמריקנית הייתה בעד בדלנות מוחלטת. האמריקנים רצו לחיות טוב ובשקט, ולא היה איכפת להם שאירופה תעלה בלהבות, כל עוד האש אינה מגיעה לגבולותיהם. הנשיא רוזבלט נחשב עד כה על-ידי היסטוריונים כבעל ראייה אסטרטגית רחבה לגבי מקומה של ארצות הברית בעולם. אך קרשו חושף כי למעשה היה הססן בלתי נדלה, שבשבת רוח של השפעות מכל הכיוונים וחרד בעיקר מפני דעת הקהל והקונגרס. עיקר הצלחתו היה בהתכתשות הפוליטית עם הקונגרס שהתבצר מאחורי שורה של חוקים שקידשו את הבדלנות האמריקנית. רק הקונגרס רשאי להכריז מלחמה.

אסור למכור נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה אלא במזומן (דבר שהיה בחזקת פסק דין מוות לבריטניה). וכשרוזבלט מצא חור בתחיקה על-ידי העברת ציוד לבריטניה ואחר כך לרוסיה במסגרת "החכר והשאל" נאסר עליו ללוות את אוניות האספקה באוניות מלחמה אמריקניות.

כשפרץ המשבר בצ'כוסלובקיה, בספטמבר 1938, מיהר רוזבלט לפרסם גילוי דעת בו אמר כי אין בשום פנים לראות באמריקה צד לגוש אנטי גרמני. בשיחה סודית עם השגריר הבריטי הוא הבהיר כי גם אם בריטניה תצטרף למלחמה לא תתערב ארצות הברית, אלא אם תהיה פלישה גרמנית לבריטניה. כשדעת הקהל האמריקנית הזדעזעה בעקבות ליל הבדולח הוא נמנע מלהיענות לבקשה לאפשר לפליטים יהודים מאירופה מקלט בארצות הברית.

ושגריר ארצות הברית בבריטניה, ג'וזף קנדי (אביו של מי שעתיד להיות הנשיא ג'ון קנדי) היה מחסידי מדיניות הפיוס. קנדי, שהיה פרו נאצי מוצהר, אמר לשגריר הגרמני בלונדון כי הוא "מבין בהחלט את המדיניות הגרמנית כלפי היהודים". וכשפרצה המלחמה אמר קנדי כי יש לו מושג קלוש על מה ולמה פרצה.

רוזבלט המשיך בהיסוסיו ובסיוע כמעט סמלי לבריטניה עד שההתקפה היפנית על פרל הארבור והחלטת היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית איפשרה לו להפעיל את כל מכונת המלחמה האמריקנית.