רומן אהבה חדש: חידלון קסום

הכמיהה לחידלון, למוות ולאהבה בלתי מושגת,
מוצאת את ביטויה באין ספור צורות וגוונים
ותואמת במהותה את עצם השאיפה,
לנסות ולקלוט את אין סופיות היקום.

אקל סיון


הוא שכב במיטה, מותש לחלוטין כאילו שרידי החיים האחרונים נוטשים את גופו.

למרות הרגשת המחנק והצורך העז לתוספת חמצן, המלווה בכאב איום בבית החזה, אפפה אותו הרגשת ניתוק מהמציאות ותחושת התעלות בלתי מוגדרת.

בדומה לריגוש הקתרזיס שאדם חש בסיום קריאתה של טרגדיה יוונית.

ממרחק לא מוגדר הוא שמע מלמולים: "אנחנו מאבדים אותו" כמו לא חש כלל, כי המדובר הוא בו עצמו ובקיום האנושי שלו! הרי מדובר בגוף זר... שאינו מוכר...

האם זה המעבר לאותו חידלון קסום... הקרוי מוות, דווקא בפי הבריות המאמינות בהשארות הנפש ומתעלמות מהמשמעות הסופית והמוחלטת של מושג המוות... ההרגשה הייתה של יצור בודד בתבל.

הוא חש כאילו יד נעלמה מטלטלת את גופו, אוזניים אחרות קלטו צפירות עולות ויורדות, כמו חזרה למלחמה אחת נוספת מיני רבות. מוניטור, עיניים כחולות, סטטוסקופ וחלוק לבן. יופי מלאכי ניבט אליו, מבטא רוסי: אוטם חריף בדופן התחתון, מורפין, ניטרו והמסת קריש.

מה לכל הרוחות מתרחש! הרגשת ריחוף.

הוא חש בנשימתה המהירה של הדמות בלבן הרכונה מעליו, מבחין בשקע העמוק בין שדיה וריגוש כשל נער, שזה עידן ועידנים שכח את טעמו, ניצת בו.

הדופק מהיר מאוד, הוא שומע, "חייבים ניטרו בדחיפות"! הוא מנסה להכניס סדר בתחושות, במחשבות, "אני חושק משמע אני קיים" אילתר לעצמו.

הוא מביט סביב, מבט לא ממוקד, כמו צפייה בים השרוי בערפילים.

אולם גדול רוחש פעילות בלבן, האם כך נראה אולם הקבלה לעידן האחר?.

"אתה שומע?" הוא רואה את שפתיה נעות, "כן" הוא מהנהן ומחייך למלאכית בלבן, מבעד לדוק עיניו המצועפות, "הרי מוטב להתחיל ברגל ימין בעידן המוזר הזה", הוא חושב לעצמו.

"אתה בסדר עכשיו, עברת התקף, אוטם שריר הלב, אבל עכשיו הכול בסדר" היא מרגיעה.

"מנת חיים אחת יש לו לאדם", קובעת האמרה, ואילו הוא מן הסתם 'זכה' למנה נוספת.

הסב ונכדתו טיפסו במעלה רחוב הנביאים כשידה של נועה הקטנה לופתת את ידו ומבטה מופנה אליו.

נועה הייתה נרגשת לאחר טיול קצר בעיר העתיקה ובשכונת 'שער שכם' הצמודה לחומה,שם סבה סיפר לה על מורשתה, על סבתו 'דדה' הציירת וסבה ההרפתקני והעוללות אותם עד להגיעם לירושלים.

נועה הפנימה בחושיה של ילדה קטנה את האהבה הרבה שחש סבה לסבתו,ועתה הוביל אותה סבה לעבר חצר ילדותו ה'חקורה' שם גרה סבתו שהיא הסבתא רבא רבא שלה כך חשבה לעצמה.

נועה נזכרה בסיפורים שלפני השינה בה נהג סבה לספר לה בקולו הרך על דדה ומאכליה ועל ביתה הקטן והחצר המוקפת גינות קטנטנות ועל השדה שבו שיחק בילדותו שבמרכזו הייתה ערימת אבנים שהגיעה עד השמיים כמעט...

ידה הקטנה העצימה את אחיזתה בידו של סבה,עת חלפו על פני כנסייה מוקפת גדר אבן נמוכה ועליה מונחות בשורה ישרה אדניות עם פרחים בשלל צבעים.

הם הגיעו לפתח גדול ששרידי שער ברזל ישן ניצבו משני צידיו,זה היה הפתח ל'חקורה' של דדה כך אמר לה סבה והיא חשה ברעד הקל שבקולו.

החצר הייתה שונה תכלית שינוי מסיפורי הלילה של סבה,כולה מכוסה באספלט שחור ומספר רב של מכוניות היו פזורות בשדה האספלט הרחב.

"הנה ביתה של דדה" אמר הסב בהתרגשות לנכדתו והצביע על מבנה אבן קטן, עם גג רעפים ששימש עתה כמשרד לחניון מכוניות בטבורה של ירושלים.

נועה הביטה מסביב כמחפשת את הגינות הקטנות שהדיפו ריחות של שיחי נענע ורוזמרין, אשר הנכדה לא הבינה את משמעותם ורק דמיינה לעצמה מין מקום קסום כמו באגדות הילדים המאוירות שנהגו לקרוא לה.

"איפה עץ התות? ואיפה התרנגולות והביצים שהן הטילו?" הצליחה נועה להגות מבין שפתיה כשעיניה נתמלאו לחלוחית קלה.

סבה הביט בה, הרימה על ידיו, ואמר לה ברוך: "מתוקה שלי,כל מה שסיפרתי לך היה נראה כך בתקופה שהייתי בגילך, ועכשיו שנים רבות חלפו והכל השתנה, אבל מה שחשוב נועה הקטנה שלי, הם הזכרונות והאהבה שקיבלתי מדדה ולכן הבאתי אותך לכאן".

הוא נשק לה בחום והעלה אתה למרפסת הישנה של מומי שהפר להיות מספר סיפורים בהפקה משותפת של שניהם בערוץ 2 "סיפור נודד עם תוכי שוקי".

"כאן התחלנו את סדרת הילדים שאהבת" אמר לנועה כדי להפיג את עצבותה הקלה, ולו במעט.

נועה הסתובבה בין הפסלים הקטנים שהיו על המרפסת וסבה סיפר לה שהם יצירותיו של עמרי בנה של חברתו מהתנועה ששכר את המקום. נועה הזכירה לסבה כי הבטיח לה לבקר את התינוקת החדשה של 'דודה קארין', והם המשיכו לבית החולים "שערי צדק" למחלקת יולדות, שם ביקרו את קארין שהניקה את התינוקת החמודה שנקראה על שם אמה נטשה.

הסב חיבק את קארין ונשק לתינוקת היפה, ונועה חשה את ההתרגשות העמוקה שאחזה בסבה ונצמדה לרגלו ביתר שאת.

הסב העלה את נועה לגג בית החולים,והזכרונות המרגשים עטפו אותו עת הסביר ותיאר לנועה הקטנה את מראות הנוף מסביב,הר הרצל, בית הכרם, הר גילה.

השמש הכתומה החלה לשקוע ושניהם הביטו בברק הזהוב שהציתו קרני החמה בקצות צלבי הכנסייה בעין כרם, שם חיכתה להם המשפחה הקטנה החמה והאוהבת לארוחת ערב במסעדה הלבנונית כשסבתא ליהי מנצחת על כולם.

הסב ונכדתו החזיקו זה בידה של זו,כשהרהוריו של הסב נשאו אותו לרגע קט אל עידן אחר, בו החידלון הקסום שולט ביקום האינסופי בלא תחושות של זמן ומרחב.

ושם היא עדיין מרחפת ומחכה לו....