הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
ספרים
ראשי  /   היסטוריה  מדיני/פוליטי  צבא וביטחון 
בלוגים / בעל טור
טלפון:  03-6351062
פקס:  03-5351012
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון + / תגיות מחלקה ראשונה
אישים פירמות מגשרים
מוסדות אתרים מושגים
אדריכלים בנקאות/השקעות יועצים
רופאים חברות ביטוח רואי חשבון
שמאים חברות ציבוריות רשויות
עיתונאים ביה"מש/שופטים עורכי דין
שי ג'ינפינג [צילום: מארק שיפלביין/AP]
נשיא סין
שי ג'ינפינג (נולד: 15 ביוני 1953). פוליטיקאי ומדינאי סיני. החל ב-2013 מכהן כנשיא סין.
הדר גולדין ז"ל
חלל צה"ל
הדר גולדין (נולד: 18 בפברואר 1991) קצין בסיירת גבעתי, נהרג באחד מקרבות מבצע צוק איתן.
ניר דבורי [צילום: פלאש 90]
עיתונאי
ניר דבורי (נולד: 30 בינואר 1972), עיתונאי ישראלי ואיש טלוויזיה ישראלי.
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
בריטניה, אירופה וסין
11/11/2018   |   איתמר לוין
 
 
 
כן לקן
11/11/2018   |   ציפי לידר
 
 
 
מירי רגב התחילה
11/11/2018   |   יאיר דקל
 
 
 
נאמנות בתרבות
11/11/2018   |   משה חסדאי
 
 
 
אומץ לשנות את קליפורניה
11/11/2018   |   איתמר לוין
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
דרך רבין ומורשתו - פרק 31
רמטכ"ל במחלקה פסיכיאטרית
יצחק רבין (1995-1922) [צילום: פלאש 90]

פרק שלושים ואחת מספרו/מחקרו של ד"ר אורי מילשטיין, החושף את יצחק רבין האמיתי בפרק: המוזרויות בהתנהגותו של רבין בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים; האכזבה שהתאכזבו ממנו ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול ושרי ממשלתו; הביקורת החריפה עליו מצד דיין ובן-גוריון, קריסתו הנפשית, אשפוזו בבתי"ח לחולי נפש והטיפול בו בשוקים חשמליים; הפרכת הגרסה הרשמית על קריסתו; וחשיפת השיטה להסתיר מהציבור את האמת

╫ 1.
╫ 2.
╫ 3.
╫ 4.
╫ 5.
╫ 6.
╫ 7.
╫ 8.
>
▪  ▪  ▪
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן

הערת הכותב: פרק זה, 31 במספר, מתוך הספר "דרך רבין ומורשתו", פורסם ב-News1 לפני ארבע שנים ומובא כאן שוב כהמשך לרצף פרקי ספרי/מחקרי.

מוזרויות בהתנהגותו

בשבת, 13 במאי, וביום ראשון, 14 במאי, שוחח רמטכ"ל צבא מצרים, פריק מחמד פאוזי, עם הצמרת הסורית ועם ראשי מערכת הביטחון שלה בדמשק. בדיונים אלה הודיע פאוזי על החלטת ממשלתו לרכז כוחות בסיני, ודרש מעמיתיו הסוריים למנוע המשך פעילות ארגוני הטרור כדי שלא לתת עילה לישראל לתקוף1. ביום ראשון, ערב יום העצמאות תשכ"ז, בשעות הערב, חצו שתי דיוויזיות חי"ר מצריות את תעלת סואץ מזרחה. המהלך המצרי הפתיע את ממשלת ישראל, את המטה הכללי, את ראש הממשלה ושר הביטחון, את הרמטכ"ל ואת ראש אמ"ן, כשהיו בירושלים לרגל חגיגות יום העצמאות. עובדת היותם מופתעים מלמדת, שמי שהופקדו על ביטחון ישראל נותקו מהמציאות. שהרי מאז ההתקפות על ירדן ועל סוריה, הגיע אליהם מידע, שהמצרים שוקלים מהלך כזה. אבל המידע סתר את הקונספציה שהם נשבּו בה, והוזנה על-ידי אלוף יריב, כדלקמן:

- מצרים אינה מעוניינת במלחמה בגלל מעורבותה במלחמת האזרחים בתימן;
- לא תפרוץ מלחמה עד שנות השבעים.

כיוון שלרבין היה ברור, שבשנות השבעים כבר לא יהיה רמטכ"ל, הוא התגרה שוב ושוב בערבים, כדי להופיע כמאצ'ו בעיני הישראלים, וזאת מבלי להסתכן במלחמה.

בשעות הערב המאוחרות של יום ראשון, 14 במאי, בילה רבין במסיבה בבית משפחת שרובר בירושלים שאליו הוא יישָלח בסודי-סודות אחרי שבועיים לנוח מטיפולים בהלם חשמלי עקב התמוטטותו הנפשית . ראש אמ"ן התקשר אליו לשם, והודיעו כי מצב הכן הוכרז בצבא מצרים, דיוויזיית חי"ר מס' 2 וחטיבת טנקים מס' 1 חצו את התעלה בדרכם לסיני2. למחרת בבוקר נפגשו אשכול ורבין במלון "המלך דוד", לפני שיצאו לחזות במצעד צה"ל באצטדיון האוניברסיטה העברית בגבעת-רם. הרמטכ"ל השמיע באוזני ראש הממשלה הערכה, ששמע קודם-לכן מראש אמ"ן, כי אין פני מצרים למלחמה3. למרות זאת, ביקש רבין לגייס מילואים ולהיערך באזור באר-שבע, מול רצועת עזה, ובניצנה. אשכול דחה את בקשתו, שעליה חזר רבין במהלך חידון התנ"ך4.

צמרת המדינה לא ראתה סיבה שלא לחגוג. באותו ערב היא נפגשה בבסיס חיל האוויר בתל-נוף למסיבת יום העצמאות המסורתית של צוותי האוויר. אשכול ורבין כיבדו בנוכחותם את חיל האוויר, שהרי נמצאו עדיין תחת רישום "הצלחת" הפעולה ב-7 באפריל. במהלך המסיבה דיווח ראש אמ"ן, שהמצרים מזרימים כוחות רבים לסיני. אשכול; סגנו, ד"ר צֶבי דינשטיין; רבין; הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין; ראש אמ"ן יריב, וראש אג"ם ויצמן, קיימו התייעצות, ורובם הגיעו למסקנה:

שום דבר רציני, זה לא נראה כהכנות למלחמה. חוזרים לנשף העליז ... גם ב-24 השעות שלאחר ה-15 במאי, ואף על-פי שמאורעות נוספים שהתרחשו היה בהם להעיד על כיווני ההתפתחות, עדיין לא התייחס איש ברצינות רבה לסיכויי המלחמה5.

רבין, לעומתם, היה לחוץ. הוא ציטט מספרה של ברברה וולסטטר, בעניין ההתקפה היפנית על פרל הרבור6. הוא הזהיר משגרת מחשבה, כפי שאירע בפרל הרבור. אשכול הרגיעו, והעילית הביטחונית חזרה לחגוג7. ניתן היה לצפות, שבמקום לחגוג, יימצאו הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש אג"ם במפקדותיהם, ויעברו יחד עם אנשי מטותיהם על החומר המודיעיני, שזרם ללא הרף; ויעשו סיעורי-מוחות כדי לפתח תובנות, ולעשות אינטלקטואליזציה של הנסיבות החדשות. אבל ויצמן ורבין לא היו אנשי צבא מקצועיים, ועל חגיגות סירבו לוותר גם כשהאויב בשער8. ייתכן שתפסו את המצב החדש לפי תבנית "רותם" 1960 – הפגנת-כוח מצרית, שתתפוגג תוך זמן קצר9. אם כך – מחדלם חמור פי כמה, כיוון שדרדרו בידיעה את האזור למלחמה.

ימים אחדים היה רבין, לפי התבטאויותיו, במצב-רוח קרבי. לפי ויצמן, במגע האישי הוא נעשה בלתי-יציב כבר ב-15 במאי, ותפקודו כרמטכ"ל נפגם. ויצמן העיד:

  • אם אומנם היו היסוסים בדרג המדיני, הדרג הצבאי הבכיר הוא שהזין אותם. אם אומנם גיששה הממשלה את דרכה באפילה, המטכ"ל הוא שהגביר את היסוסיה, מפני שהוא עצמו היסס והוא עצמו היה שרוי במבוכה ולא אמר לממשלה דברים מפורשים ... מיום שהמתיחות פלשה לתוך חיינו ביום העצמאות – ובפרט עם גְבור גיוסי הכוחות ודיווחי המודיעין על חדירת כוחות מצריים למדבר סיני – הרגשתי שמצבו ויציבותו של הרמטכ"ל יצחק רבין הולכים ומתערערים. זה בא לכלל ביטוי בשינוי החלטות, בביטויים של חרדה מפני הצפוי ובהעדר יכולת להחליט. רבין נסך חוסר ביטחון סביבו, זה היה גלוי גם בפגישות עם ראש הממשלה ובדיוני המטה הכללי10.

לפי התבטאויותיו, העריך רבין כי מצרים תסתפק במהלך לוגיסטי בסיני, והוא יפקד על עוד מכה אנושה לסוריה. בכך יגאל את עצמו מביזיונותיו במלחמת העצמאות. אשכול, שכל מענייניו כשר ביטחון היו נתונים לרכוש עוד ועוד אמצעי לחימה, לא הבין את משמעות ההתפתחויות, וסמך על ההערכות הלא-מציאותיות של ראש אמ"ן ושל הרמטכ"ל. עד מהרה הוא ילמד, שאין דבר מסוכן יותר מרמטכ"ל שצבר ביזיונות במלחמות קודמות.

בדיון ראשי האגפים במטכ"ל ביום רביעי, 17 במאי בבוקר, חזר יריב על הערכת אמ"ן, כי הכוח המצרי בסיני נועד להרתיע את ישראל, להשפיע על המעצמות ללחוץ עליה, והציע שלא נתקוף את סוריה, ונטפח בכך את יוקרת מצרים בעולם הערבי. הוא צפה כי המצרים ייערכו בשני קווי הגנה, ינקטו פעולה אווירית נגד מתקנים חיוניים צבאיים ונגד שדות תעופה של ישראל, ויתכוננו לספוג מהלומה של צה"ל11. כל הערכות יריב וכל ציפיותיו התבדו. הייתה להן השפעה מעוררת על רבין. הרמטכ"ל ביקש מאשכול אישור להפעיל טנקים, ארטילריה ומטוסים נגד סוריה. דומה שרצה להתגרות במצרים, שהרי קיבל במלואם את דברי יריב, שלא נשקפת סכנת מלחמה. אשכול צינן את התלהבותו, והורה לו למנוע הידרדרות12.

באותו יום, אמר רבין אחרי הצהריים לחברי ועדת החוץ והביטחון, שמהלכי מצרים בסיני מבטאים:

  • היערכות הפגנתית במגמה להרתיע מפני המלחמה רבתי. ופה אני חזור ואומר: מפני התקפה ישראלית רבתי על סוריה. לי קשה להאמין שהם חושבים שאנחנו רוצים לתקוף את סוריה, אם כי אני לא בטוח בזה. לתקוף – כלומר לכבוש את דמשק. וברור שההיערכות הזאת אומנם יש בה משום יתר התחייבות לבאות, אם תהיה התפתחות דרסטית כמו התקפה רבתי שלנו על סוריה מבחינת המצרים מאשר אילולא זזו. אבל זה עדיין משאיר בידי המצרים את המשחק החופשי להתפתחות בעתיד. אני חוזר ואומר: אני עדיין משוכנע שמצרים אינה רוצה ביוזמת מלחמה עם ישראל. כל ההצהרות המצריות בנויות על הקו הזה כאשר התכלית היא למנוע התקפה ישראלית13.


דברי הרמטכ"ל לא הוסיפו שום תובנה, אך יצרו רושם על חברי הוועדה שרבין מבולבל ומצבו מתדרדר14. אחרי דברי רבין, מתח ח"כ משה דיין (איש רפ"י) ביקורת חריפה על צה"ל ועל הממשלה. הוא ייחס את ההידרדרות לקראת מלחמה לפשיטת סמוע, ליירוט המטוסים הסוריים ולהארכת שירות החובה בצה"ל בנובמבר 1966. כזכור, ביטלה הממשלה את קיצור השירות לגברים שהיה ל-26 חודשים, והשירות הועמד שוב על שלושים חודשים. דיין אמר, שמי שמשגר מטוסים כה רבים, ומורה להם להגיע עד דמשק, "צריך להיות מוכן לכך שמצד סוריה תהיה ריאקציה כבדה של פחד והתגוננות מכסימלית. מי שאינו רוצה בזה, לא צריך להפעיל את חיל האוויר בעוצמה כזאת ולא להאריך את שירות החובה". דיין הוסיף: "מי שמעלה עשן צריך להבין שהצד השני... עלול לחשוב שבאמת מדליקים אש". לדעתו, הפעולה הצפויה של מצרים תהיה "הפצצת דימונה, או סגירת המְצָרים". דיין גרס כי מטרת גמאל עבדאל-נאצר היא מדינית, והוא יורה לפנות את כוח האו"ם, כדי להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל להימנע מפעולות גמול. דעתו הייתה, בניגוד לדעת אבא אבן, שר החוץ, כי אם מצרים תדרוש זאת, יתפנה כוח האו"ם. אשכול הגן על רבין בעניין הפעלת המטוסים. בוויכוח עם אשכול תקף דיין את פעולת סמוע שגרמה, לדבריו, לניתוק הקשרים הישירים עם ירדן. גם ח"כ יצחק רפאל מהמפד"ל סבר, שממדי הפעולה ב-7 באפריל היו מופרזים, והיא פגעה ביוקרת סוריה. הוא העריך שהמצב שנוצר עלול להידרדר למלחמה. ח"כ אריה בן-אליעזר, מגוש חרות-ליברלים, תמה על ההצהרות, שריכוז הכוח המצרי בסיני נועד להפגנה בלבד. ח"כ יעקב חזן ממפ"ם הסכים עם דיין, שבפעולה נגד סוריה בשבעה ב-7 באפריל "עברנו את הגבול", והביע הערכה לאומץ-לבו של דיין לומר זאת.

במהלך הישיבה קיבל רבין הודעה על טיסת שני מטוסי "מיג" מצריים מעל הנגב – כנראה, למטרות צילום. המטוסים חצו את הנגב, וחגו מעל הכור הגרעיני בדימונה. מטוסי צה"ל לא הצליחו ליירטם. הידיעה הלחיצה את רבין מאוד, והוא דיווח עליה מיד לאשכול. היא הוכיחה לראש הממשלה, שלדברי ההרגעה של רבין על כוונות מצרים אין בסיס, וכמותה התחייבות חיל האוויר, ששום מטוס אויב לא יוכל לטוס מעל שמי המדינה. פני אשכול קדרו. חברי הוועדה התרשמו, שקיים מתח בין ראש הממשלה לרמטכ"ל. לעומת אשכול ורבין המבולבלים, הם התרשמו לטובה מדברי דיין. אשכול ורבין הרגישו בכך. השעון החל לתקתק לסילוקו של אשכול ממשרד הביטחון, למינוי דיין במקומו ולקריסה הנפשית של רבין: הפוסט-טראומה ניכרה בפניו. סביר להניח, שאיש מן הנוכחים לא ידע שמאז 20 באפריל 1948 לקה רבין בתסמונת פוסט-טראומטית. לוּ למדו ביסודיות את קורות חייו, כשמינוהו לתפקידיו הבכירים, היה משבר מאי 1967 נמנע, וכך גם מלחמת ששת הימים.

אשכול סיכם, בסתירה לדברי הפתיחה של רבין: "אנחנו צריכים להתחמק עכשיו ממלחמה, ולפי זה לתמרן". בעקבות הדיון יצאה הודעה מטעם ראש הממשלה, שסתרה את עמדת הרמטכ"ל, שלריכוז הכוחות המצריים בסיני משמעות מסוכנת. באותו היום, בשעה 23.30, הוכרז על מצב כוננות ב' בכל צה"ל15.

אל"ם ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, שם לב כי אחרי ישיבת ועדת חוץ וביטחון, הידרדר מצב-רוחו של רבין ו"מוזרויות ניכרו בהתנהגותו"16.

ב-18 במאי בצהריים נודע, שמחמוד ריאד, שר החוץ המצרי, דרש רשמית פינוי מלא של כוח האו"ם מסיני. יריב המשיך לדבוק בעמדתו כי אין פני המצרים למלחמה. רבין, שהתחיל להבין כי יריב הטעה אותו, ביקש מאשכול אישור להגביר את קצב גיוס המילואים. הוא הביע דעתו, שגם אם אין למצרים כוונות התקפיות, המצב מידרדר לעבר מלחמה. באותו לילה הופעל מוצב הפיקוד העליון – מצפ"ע, המכונה "הבור". המטכ"ל נכנס לכוננות לקראת מלחמה17.

ב-19 במאי אמר יריב, בדיון ראשי האגפים אצל הרמטכ"ל, שיש שינוי בהערכת אמ"ן, על יסוד ידיעה מודיעינית, בדבר תוכניות התקפיות בחיל האוויר המצרי. לרמטכ"ל ולאלופים, שנבוכו לנוכח הזיגזג של אמ"ן, הסביר יריב שברית-המועצות מלבה את המתיחות, כדי להגביר את נוכחותה באזור. יריב מנה ארבע אפשרויות פעולה מצריות:

- להמתין לתגובה ישראלית.
- ליזום פרובוקציה, שתגרור את ישראל להגיב – כמו חידוש פעולות החבלה מסוריה ומלבנון ואולי אף מרצועת עזה, חידוש עבודות ההטיה, סגירת מְצָרי אילת ופרובוקציה סביב השטח המפורז בניצנה.
- לצאת למתקפה יזומה, כדי להשיג את יתרון ההפתעה הצבאית.
- לנהל מערכת התשה, שתאלץ את ישראל להחזיק כוחות מגויסים זמן רב, ולהכשיר את הקרקע להנחתת מהלומה.

יריב העריך, שבכל אחת מן האפשרויות שהציג יש לצפות לפעולה סורית, או להתערבותה, במקביל לפעולה המצרית, אך תיתכן גם מתקפה סורית מוגבלת18. בקד"ם (קבוצת דיון מורחבת) רמטכ"ל, בהשתתפות ראש הממשלה ב-28 במאי, הודה יריב: "אני כראש אמ"ן נכשלתי. לא צָפיתי האפשרות שבאה עלינו. גם העולם לא תפש זאת. אולם 'התאזנו' מהר מאוד. גילינו שאין זה נאצר שהכרנו אותו בעבר. בעבר הוא לא רצה להסתבך בה [במלחמה]. היום הוא מוכן להסתבך בה ואף ליזום אותה"19. אחרי שש שנים, לפני מלחמת יום הכיפורים, נכשל אמ"ן בדיוק באותו כשל: הסתמכות על מודיעין כוונות ולא על מודיעין יכולות. מכיוון שמלחמת ששת הימים לא נחקרה ולקחיה לא הופקו, כחלק ממורשת רבין, שילמנו על כך מחיר יקר.

בשבת, 20 במאי, סיירו אשכול ורבין באוגדות צה"ל בדרום. רבין אמר לאשכול, שאם תהיה מלחמה, "צפוי קרב קשה וכי יהיו הרבה אבדות". רבין הציע אפוא למצות תחילה את הפעילות המדינית. לדברי ישראל ליאור, השיחה התנהלה בהרגשה כבדה וקשה. בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום הצניחו המצרים גדוד צנחנים מס' 75 סמוך לשארם א-שייח', והזרימו לשם כוחות דרך א-טור. הם גם קיימו שיחות תיאום מדיניות וצבאיות עם עירק. בסוריה הושלם גיוס המילואים, ובוצעו תזוזות בעורף המדינה20. אחרי הסיור התקיים קד"ם רמטכ"ל בהשתתפות חברי ועדת שרים לענייני ביטחון וחברי המטה הכללי. רבין אמר לנוכחים: "צריכים להבין שהמצרים התכוננו להגיב אילו היינו תוקפים את סוריה. תגובתם – תקיפת דימונה – הייתה מתקבלת על דעת העולם...אין להמשיך בגיוס. השאלה היא אם להתחיל בשחרורים? זאת לאור המשחק המדיני הצפוי. ההערכה היא שהמצרים לא יעשו דבר והבעיה היא אורך נשימה"21.

ברית צבאית של כל שכני ישראל. אלנאצר וחוסיין

"אתה הבלוף הגדול ביותר של מדינת ישראל"

ב-22 במאי התברר שרבין טעה והטעה את משתתפי הקד"ם מלפני יומיים: נאצר הודיע בכנס קצינים בסיני על החלטתו לחסום את מְצָרי שארם א-שייח' בפני שיט ישראלי. מבחינת ישראל היה זה "קאזוס בלי" (עילה למלחמה). הודעה פומבית לכך פורסמה בשעות הבוקר המוקדמות שלמחרת22. ב-23 במאי 1967 התמוטט רבין נפשית, וחדל מלתפקד. פורסם כי אלוף ויצמן, ראש אג"ם, אל"ם ד"ר אליהו גילון, קצין הרפואה הראשי, וסא"ל רפי אפרת, ראש לשכת רבין, קשרו ביניהם לפרסם כי רבין לקה בהרעלת ניקוטין23. אם קשרו השלושה קשר לפברק סיפור, ואם הסיפור המפוברק הזה היה לשיח מקובל בישראל בארבעת העשורים מאז, הרי בהתאם לכלל שלא להאמין לאיש ולהטיל ספק בכל דבר, יש לשער שכל מה שהשלושה אמרו וכתבו על הנושא, כל מה שרבין עצמו אמר וכתב על הנושא, וכל מה שהתפרסם עליו עד כה – דברי שקר המה.

למרות זאת, נודעת לדברי השקר האלה חשיבות, כיוון שכוונת בעליהם הייתה לזכות באמון הציבור בתיאור המינימליסטי של האירוע. המקור העיקרי הוא ויצמן, ואליו עוד נשוב.

בניגוד לשיח המקובל, רבין לא חזר למלוא כישוריו, לא בתקופת ההמתנה, ולא בששת ימי המלחמה, כפי שניתן להסיק מחלקו בפיקוד ובקבלת ההחלטות, וכפי שסיפרו חיים בר-לב, סגנו, וראש אג"ם, ויצמן, למחבר. לרבין לא היה, למשל, חלק בשלוש מההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר במלחמה: כיבוש ירושלים המזרחית ואיחודה של העיר, תפיסת תעלת סואץ וכיבוש רמת הגולן.

את ירושלים המזרחית כבשו לוחמים מחטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מרדכי גור, מחטיבת השריון 10 בפיקודו של אורי בן-ארי (שעליה הוטל לחבור להר-הצופים, ולמנוע את נפילתו בידי הירדנים) ומחטיבה-מחוז 16 הירושלמית, בפיקודו של אליעזר אמיתי. כיבוש ירושלים המזרחית והחזרה לרובע היהודי ולכותל המזרחי, לא נעשו בהתאם לתוכניות מגירה שהוכנו במטכ"ל, ולא לפי פקודה מפורטת של הפיקוד העליון, אלא היו אלתור של מפקדי שדה. הפעולות בגזרה חיונית זו היו בניגוד לתוכנית הבסיסית למלחמה, שקבעה כי צה"ל יבלום בגזרה המזרחית, יספוג, ולא יבצע פעולה התקפית. איש לא החליט לשנות את התוכנית הבסיסית, וממילא איש לא הטיל על החטיבות של גור, של בן-ארי ושל אמיתי, לכבוש את ירושלים המזרחית, ולשחרר את הרובע היהודי ואת הכותל המערבי משלטון ירדן.

בדוח שחיבר רבין על תקופת רמטכ"לותו הוא כתב על התחלת המתקפה של צה"ל בגזרת ירושלים:

  • ב-14.05 החלה פלוגה ירדנית בתנועה מארמון הנציב לחוות הלימוד ורבע שעה לאחר-מכן הורה אלוף הפיקוד לאל"ם אמיתי, מפקדה של חטיבת מחוז 16, לכבוש את ארמון הנציב. אל"ם אמיתי הורה לבצע התקפת-נגד מיידית בשעות היום.צוות קרב שכלל יחידת סיור חטיבתית, שמונה טנקים ושתי פלוגות חי"ר מגדוד 161, בפיקודו של סגן-אלוף דריזין [אשר דר], מג"ד 161, הסתער ב-15.15 על ארמון הנציב מכיוון חוות הלימוד וכבשו מידי הירדנים בשעה 15.35. לאחר כיבוש ארמון הנציב המשיכו כוחות החטיבה בהתקדמות...24


רבין התעלם מן ההתרחשויות האמיתיות: דקות מספר לפני שעה 15.00 הודיע אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס למטכ"ל שחטיבה 16 מתקיפה. "לא לתקוף ללא אישור", נאמר לו. הממשלה עשתה ניסיון אחרון למנוע את המלחמה בירושלים. מארמון הנציב טלפן ראש משקיפי או"ם, הגנרל אוד בול, אל הנציג הישראלי בוועדת שביתת-הנשק הישראלית-ירדנית, סגן-אלוף ביברמן: "אני מקווה להשפיע על הירדנים להימנע מפעולה צבאית". שר הביטחון, משה דיין, סבר שאפשר לאתר את האש בגבול ירדן. בהסכמת דיין הודע ביברמן לבול שישראל מסכימה להפסקת-אש בירושלים. באמצעות קצין האג"ם של פיקוד המרכז אריק רגב25 העביר נרקיס לקצין האג"ם של חטיבת ירושלים, רב-סרן עמוס נאמן, את הפקודה לא לתקוף. נאמן השיב לו, על-פי גרסת מחלקת היסטוריה של צה"ל, שההתקפה כבר התחילה ושאין לו קשר עם התוקפים. לימים העיד נאמן שהוא יכול היה להתקשר עם הכוחות שנשלחו לתקוף ולעצור את ההתקפה. בכל זאת החליט, בעצה אחת עם רגב, "לחתוך את הדברים", להפר פקודה ולהניח לאשר דר ולפקודיו לתקוף. הפרת פקודה זאת של רס"ן עמוס נאמן, בן קיבוץ בית השיטה ואיש מהפכת ה-101-890 בשנות החמישים, הניע תהליך שבסופו כבשה ישראל את יהודה ושומרון ואיחדה את ירושלים26.

המהלך הצבאי החשוב ביותר במלחמת ששת הימים, מבחינה לאומית לפחות, התגלגל מלמטה עקב מידע שגוי ועקב אי-הבנת האירועים בגזרת ירושלים על-ידי אנשי המטכ"ל, ורבין בראשו. העובדות הללו אולי לא יגזלו מרבין, בעיני הציבור הרחב, את התואר "מאחד ירושלים", אך יעשו צדק לחלקו האמיתי במהלך ההיסטורי, ובעיקר יאירו את תפקודו הלקוי.

גם כיבוש הגדה המזרחית של תעלת סואץ לא נכלל בתוכניות המלחמה. משה דיין, שר הביטחון החדש, הורה לא להגיע לתעלה משיקולים מדינים-אסטרטגיים. שום גורם מוסמך לא החליט לשנות את התוכניות ואת ההוראות הללו. על כיבוש קנטרה בצפון תעלת סואץ החליטו רס"ן דן שומרון ורס"ן דני וולף-רהב, בניגוד לפקודה מפורשת של אל"ם ישראל גרנית, מפקדם הישיר27. המסקנה: צה"ל הגיע לתעלת סואץ לא משום שתוכניות המגירה והתוכניות שהתגבשו תוך כדי הקרבות, פעלו כהלכה, אלא משום שהרמטכ"ל והמטכ"ל לא שלטו בכוחות, ומפקדים קרביים כוולף-רהב וכשומרון, פעלו על דעת עצמם, תוך כדי הפרה גסה של פקודה. כדי לא לפתוח תיבת פנדורה של אופי הפיקוד והשליטה במלחמת ששת הימים, ניתנה למהלך הזה לגיטימציה בדיעבד. אחרי עשרים שנה היו רמטכ"ל, שלא שלט בגייסות, ומפקד קרבי, שהפר מרות, לשר הביטחון ולרמטכ"ל באינתיפאדה. ביצועיהם מאז 1987 המיטו אסון, והיו הגורם העיקרי להסכם אוסלו.

גם כיבוש רמת הגולן לא נכלל בתוכניות המלחמה, ודיין התנגד למהלך מחשש פן יגרור את ברית-המועצות למעורבות ישירה במלחמה. דיין שינה את דעתו ביום שישי בלילה, אחרי לחץ נמרץ של אנשי הקיבוצים והמושבים בצפון, שביקשו לצאת מהמלחמה עם גבול ביטחון. את הפקודה לכבוש את רמת-הגולן נתן שר הביטחון דיין ישירות לדוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, מבלי להיעזר בשירותיו הטובים של רבין28. גם במהלך הקריטי הזה אין לרבין חלק – לא בתכנון ולא בפיקוד.

לפי אחד הפרסומים, אמר ויצמן לרבין, בשלהי 1967, כששניהם שירתו עדיין באותו המטכ"ל: "אתה מתחזה ליהודה המכבי. אתה הבלוף הגדול ביותר של מדינת ישראל"29. פרסום הבלוף על הרעלת הניקוטין שופך אור אירוני על תפיסתו הדמוקרטית של מי שהיה נשיא המדינה; מבהיר את נזקי התרבות המיתולוגית הישראלית בתחום הביטחון, ומסביר איך רמטכ"ל, שלא תפקד בגלל אירוע פוסט-טראומטי, שהתבטא בחרדה קיצונית, נהיה בעיני רוב הישראלים למצביא מהולל ול"מר ביטחון".

קריסתו של רבין במאי 1967 היא מן המפורסמות. פחות ברור מה גרם להתמוטטותו. הגרסה הפופולרית היא, שהמצב יצר לחצים כבדים מאוד, ואך אנושי הוא להתעייף ולפרוש למנוחה בת יומיים. ב"פנקס שירות" כינה רבין את האירוע "תקלה אישית", וסיפר כי שוחח עליה עם לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון (לפני שהוחלף), והוסיף: "אני מצטער עליה. אני רואה את עצמי כשיר לפעולה, ולתקלה שקרתה איני מייחס כל משמעות"30.

אבל אם אין המדובר בעייפות זמנית, או בהרעלת ניקוטין, אלא בפוסט-טראומה, שביטויה חרדה עמוקה, ראוי היה לציבור לדעת זאת, וראוי היה לציבור לדעת, כשרבין היה ראש ממשלה ושר ביטחון, מה גרם לרמטכ"ל מלחמת ששת הימים ולמאחד ירושלים, חרדה כזו. ויצמן כתב, כאמור, שהתגלו אצל רבין "ביטויים של חרדה" מתחילת המשבר. מכאן שוויצמן התגלה כאדם חסר אחריות לאומית, על שלא הביא להחלפת הרמטכ"ל, או לנטרולו המיידי, כבר כשנדלקו כל הנורות האדומות, אלא המתין עד לקריסתו הסופית. ויצמן ודאי שלא הבין את הגורם להתמוטטות, שהרי היה שותף מלא לאותם הגורמים, וכמו מפקדו, גם הוא עסק בהכחשה פסיכולוגית בשנת 1967, והמשיך לעסוק בה עד מותו.

"המתנה" לפני מלחמת ששת הימים: חרדה בכל מדינה

"כך לא מתפקדים בימי מתיחות"

רבין התמוטט כיוון שבמאי 1967 קרסו כל תפיסותיו האסטרטגיות וכל תכנוניו הצבאיים. עד תחילת המשבר אימץ רבין את הערכת ראש אמ"ן, ש"עד השנים 1970-1968 לא סבירה מתקפה ערבית ישירה נגד ישראל", וסכנת התמודדות צבאית צפויה רק בשנות השבעים "עקב ריתוק כוח צבאי מצרי ניכר לתימן ועקב רקע בינלאומי שאינו נוח ליוזמות צבאיות במזרח התיכון", ומשום שלפני שנות השבעים "אין סיכוי סביר לערבים להגיע ליכולת הכרעה". כך נכתב בהערכת מודיעין לאומית, שחיברו ראשי אמ"ן בתחילת 1967. לאחר שהערכה זו קיבלה גושפנקא מהרמטכ"ל, היא הופצה בין שותפי-סוד מעטים, לרבות צמרת מקבלי ההחלטות המדיניות. בראיון עם המחבר מסר יריב לעיונו את המסמך. יריב היה מקורב מאוד לרבין. הן בגלל ידידותם האישית והן בגלל חשיבותה של "הערכת המודיעין הלאומית", שותף רבין בכל פרט בהערכה זו, והיא ביטאה את תפיסתו כי לא צפויה מלחמה לישראל. לפי תפיסה זו, ניהלה ממשלת אשכול את מדיניותה, ולפיה הוכנה תוכנית העבודה של צה"ל לשנים 1968-1967.

כשנתגלע המשבר, והתברר שעלולה לפרוץ מלחמה כוללת עם מדינות ערב, זועזעה ממשלת אשכול הכושלת, שלא הצליחה להוציא אז את המשק מן המיתון שאליו נקלע, וחדלה כמעט מלתפקד. אשכול וחבריו – ובייחוד זלמן ארן, שר החינוך והתרבות – האשימו את רבין בהטעייתם. מסמך יריב הגיע גם לידיעתם של ראשי האופוזיציה, ושימש את מנהיגי רפ"י – בן-גוריון, פרס ודיין – לביקורת חריפה על מהלכיה הביטחוניים של הממשלה. רבין כתב בספרו:

  • אשכול היה מותש ... הממשלה במבוכתה, ציפתה ממני, כך חשתי, לא רק שאציג לפניה את האפשרויות ואנתח אותן מבחינה צבאית ... שאגאל אותה מייסורי הספק ואגיד לה מפורשות איזו החלטה עליה לקבל31.


רבין התעלם מהעובדה, שהוא וראש אמ"ן היו הגורם העיקרי למבוכה ולייסורי-הספק. על הרקע הזה הודח אשכול ממשרד הביטחון, בעל-כורחו, ובמקומו מונה משה דיין. רבין תמך במינוי דיין לשר הביטחון, גם משום הערכתו השלילית כלפי אשכול וגם משום שרצה לסכל את מינוי דיין לאלוף פיקוד הדרום ולמפקד החזית, כבקשת דיין. כשם שהרמטכ"ל דוד אלעזר חשש, כעבור כשש שנים, כי מפקד האוגדה אריאל שרון יגזול ממנו את ההצגה, והתאמץ לנטרלו, כך חשש רבין מדיין כמפקד בכיר בצה"ל. רבין גם חשש מן האפשרות, שבעקבות קריסת ההערכות האסטרטגיות של צה"ל עלול אשכול למנות את דיין לרמטכ"ל, ובכך לשמר את כיסאו-שלו במשרד הביטחון. בטירוף המערכות הזה אך כפשׂע היה להדחת אשכול מכהונת ראש הממשלה ולמינוי בן-גוריון הקשיש תחתיו.

רבין, שהיה אחראי במידה רבה לטירוף המערכות הזה, פנה ב-21 במאי אל בן-גוריון לשאוב ממנו עידוד, לא רק כזקן המנהיגים של ישראל, ולא רק כמי שקידם את רבין לכהונת הרמטכ"ל, אלא כמי שעשוי לחזור ולהיות ראש ממשלה ואולי גם שר הביטחון כעבור זמן-מה. אך בן-גוריון, שהיה מודאג מהמצב אליו נקלעה מדינת ישראל, האשים את רבין באחריות להתפתחות זו, ושבר בכך את רוחו:

  • נקלענו למצב חמור ביותר. יש לי ספק גדול אם נאצר בכלל רצה במלחמה. אנחנו במצוקה קשה. עומדים בבדידות גמורה שלא כמו בעבר ... הצבא בסדר, המפקדים בסדר, אתה בסדר. אבל אין מי שיגיד לכם מה לעשות ... ראש-ממשלה והממשלה צריכים לקבל את האחריות להחלטה, אם ישראל הולכת למלחמה או לא. אין זה עניינו של צה"ל להחליט ... הדרג המדיני אינו ממלא את תפקידו. כך לא מתפקדים בימי מתיחות ... עשיתם משגה [בקשר לגיוס המילואים32] אתה עשית משגה או מי שאישר לך לגייס כל-כך הרבה אנשי-מילואים עשה משגה. הבאתם את המדינה למצב חמור ביותר. אתם נושאים באחריות. לא צריך לצאת למלחמה. אנחנו מבודדים.

רבין כתב:

  • יצאתי ממנו בצער כבד. עתה חשתי את מלוא-הנטל על כתפיי. עוד שעות ארוכות, עוד ימים רבים, הדהדו באוזניי דבריו החמורים: "הבאתם את המדינה למצב חמור ביותר. אתם נושאים באחריות"33.


ביומנו, כתב בן-גוריון:

  • הסברתי לו שהגיוס [של 70,000 אנשי מילואים] שעשינו הוא משגה פוליטי וחברתי. דיברתי על שגיאות אחרות. אמרתי לו שאני אומר לו כל אשר בלבי כי הוא חייב למלא פקודות שר הביטחון ואינו רשאי לבקר אותו34.


יותר מזה האיש בעל האישיות השברירית לא היה צריך. בן-גוריון ביקר קשה את הליך קבלת ההחלטות בפיקוד העליון, ולא האמין כי צה"ל יהיה מסוגל להתמודד בו-זמנית בהצלחה עם כל צבאות ערב, לאורך כל הגבולות, ללא עזרה פעילה של מעצמה. ההיסטוריה הוכיחה כי בן-גוריון טעה בהערכת התוצאות, אך לא בהכרח בהערכת תהליך קבלת ההחלטות ובהערכת יכולת צה"ל לתפקד במלחמה. מי שסבור, כמחבר השורות הללו, כי לא צה"ל ניצח את צבאות ערב בשדה הקרב במלחמת ששת הימים, אלא קריסה מפתיעה ובלתי-מחויבת של הצבא המצרי בשעות הראשונות של המלחמה עשתה זאת, ומי שבודק ללא משוא-פנים את איכות צה"ל במלחמות שאחריה, עשוי להגיע למסקנה כי הערכת בן-גוריון הייתה מבוססת. אם אכן צה"ל לא היה כל כך מעולה ביוני 1967, שומה עלינו לוותר על המיתוס שרבין הכין היטב את צה"ל למלחמה. כשנשברה רוחו, לאחר הפגישה עם בן-גוריון, לא העריך רבין כי הכין היטב את הצבא למלחמה, ואני סבור שהערכתו אז, ברגע של אמת, הייתה נכונה.

לא רק ההערכה האסטרטגית של צה"ל קרסה. תוכניות העבודה ותוכניות המגירה של צה"ל התגלו כפיסות נייר חסרות ערך, כפי שהתגלו, אגב, גם במלחמת יום הכיפורים. גם מי שאינם מכחישים שרבין התמוטט נפשית לפני המלחמה, טוענים, כאמור, שהכין את צה"ל כהלכה לניצחון הגדול. ברגע של אמת, ב-23 במאי 1967, ידע רבין שאין זה נכון. כראש אג"ם וכרמטכ"ל במשך שבע שנים, הוא תכנן את מהלכי צה"ל למלחמה הבאה, שבה עלול האויב לרכז את צבאותיו סביב מדינת ישראל. כשהיום הזה הגיע, שלף רבין את תוכנית המגירה, שהוא וּויצמן היו אחראים לה, ושם נאמר שעל צה"ל לחסל את חיל האוויר המצרי (תוכנית "מוקד"), ולכבוש את רצועת עזה. זו תוכנית "עצמון", שעיקרה כיבוש רצועת עזה וצפון סיני ושימוש בהם כקלף מיקוח לפתיחת מצרי שארם א-שייח'. את תוכנית המגירה תכנן רבין עוד בשנת 1964, בשנתו הראשונה כרמטכ"ל. כששלף את תוכנית "עצמון" מהכספת, במאי 1967, הוא עורר גיחוך בקרב שלושת האלופים שפיקדו על הכוחות בחזית הדרום: ישעיהו גביש, אלוף הפיקוד, ומפקדי האוגדות אברהם יפה ואריאל שרון. הם ואחרים כינו את תוכנית רבין "התוכנית המינימליסטית", והציעו את תוכנית "קרדום" – חלופה רחבה ותוקפנית הרבה יותר. רק אלוף ישראל טל, שאמור היה לפקד על כיבוש רצועת עזה, תמך בתוכנית פטרונו35. ואכן, כשרבין חדל לתפקד, נטש המטכ"ל את "עצמון" וחזר ל"קרדום", שנקראה בשם חדש: "נחשונים"36.

בקד"ם (קבוצת דיון מורחבת) רמטכ"ל ב-22 במאי, שהחל בשעה שבע וחצי בערב, לאחר שנודעו דבריו של נאצר על כוונתו לסגור את המְצָרים, אמר רבין לחברי המטה הכללי ולקצינים בכירים נוספים: "אין ספק שאם לא יבוצע מהלך בתגובה על חסימת השיט תאבד הזדמנות היסטורית... נאצר עשוי להשתכר מעצמו ולתקוף בדימונה"37.

מיד אחרי הקד"ם נקט רבין צעד של ייאוש: הוא חש אל הרמטכ"ל לשעבר דיין, שהיה אז המבקר החריף ביותר של האסטרטגיה הישראלית, כדי לקבל את אישורו למהלך. דיין לעג לו, והסביר כי זה מהלך של שטות "בגלל מחנות הפליטים ומפני אופיו האזרחי של האוביקט". דיין גם התרשם ש"יצחק ... לא רק עייף – דבר טבעי – אלא גם נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן ... ומאוד לא שש לקרב". הוא כתב בזיכרונותיו:

  • יצחק אמר שאילו נתנו לסוריה מכה חזקה יותר, היינו נמנעים מן המצב הנוכחי. חלקתי עליו ואמרתי כי מכה חזקה יותר (אף שאינני יודע מה עוד היה אפשר לעשות) הייתה מפגינה עוד יותר את חוסר יכולתה של סוריה להתמודד איתנו, דבר שהוא בעצם הביא את נאצר לידי התערבות; ואילו מכה חזקה עד כדי שהייתה מרתיעה את נאצר מלהתערב – רתיעה מכוחנו – אי-אפשר להנחית בזמן שלום (גם יצחק לא ידע להשיב מה היא אותה מכה "חזקה יותר")38.


דיין לא הסתיר את בוזו לרבין, ולרמטכ"ל היה ברור שהוא בדרך להדחה. כל עולמו חשך עליו.

כשהערכתו האסטרטגית קרסה, ותוכניות המגירה התגלו כחסרות-ערך – קרסה אישיותו. לוויצמן אמר רבין, לאחר שהתמוטט: "סיבכתי את ישראל במלחמה בגלל שורת משגים שלי". לו דיבר בגילוי-לב מוחלט, היה עליו להוסיף, "אין ערך לכל מה שתכננתי במשך שנים. איני יודע מה עלי לעשות עכשיו".

אמר דברים חסרי משמעות. רבין [פלאש 90]

רבין קורס

אור ליום שלישי, בשעה 03.35 ב-23 במאי, הודיע יריב לרבין, כי עבד אל-נאצר הכריז פומבית על סגירת מְצָרי טירן לאוניות המניפות את דגל ישראל. הידיעה על חסימת המְצָרים הלמה בו לפנות בוקר, בהיותו במצב נפשי ופיזי ירוד וקרוב להתמוטטות. במהלך היום הקריטי הזה היה רבין רחוק ממיטבו, ולא היה מסוגל להשרות תחושה של ביטחון, של מנהיגות החלטית ושל קור-רוח, שהיו צורך השעה. בעוד כל העיניים בממשלה ובצבא נשואות אליו, הפגין רבין הססנות וחששות שהטילו מורך-לב בכמה מחברי הממשלה, והגביר את חרדתם ממלחמה39.

בישיבות הממשלה והמטכ"ל באותו היום, טענו ראש אמ"ן, שרים וקצינים בכירים, כי אם ישראל לא תגיב מיד על סגירת המצרים, תאבד את הרתעתה ואת אמינותה. משמעות הדבר, שיש לצאת מיד למלחמה. שרים אחרים, לרבות זלמן ארן ומשה חיים שפירא, היו בפאניקה נוכח האפשרות שמתרגשת ובאה מלחמה, והאשימו את רבין בהידרדרות. שפירא אמר: "אנו נהיה בודדים לחלוטין במלחמה. לא תהיה לנו אספקת נשק, אם ניקלע למחסור במהלך המלחמה... אתם רוצים להיות אחראים לסיכונה של ישראל?! אני אתנגד לכך כל עוד נשמה בי!"40 רבין היה בהלם, והחל לומר דברים חסרי משמעות. ניכר, שהוא מאבד את כישוריו הקוגניטיוויים. כיוון שהמשתתפים בדיונים היו בעצמם בהלם הפתעת המלחמה שנפלה עליהם, הם לא שמו לב למצבו המתדרדר של הרמטכ"ל, או בחרו להתעלם ממנו בתקווה שמצבו של רבין יתייצב, והוא יתעשת41.

בקד"ם ברמטכ"ל אחרי-הצהריים החל רבין להתמוטט. הוא אמר לנוכחים: "לא נעים, אבל עובדה שלא קל לפתוח במלחמה"42. לפי אל"ם ליאור, המזכיר הצבאי של אשכול, שהשתתף בישיבה, דברי רבין לא היו ברורים ומובנים43. בספרו כתב ליאור:

  • על דיון האלופים, שבו ייצגתי את ראש הממשלה ושר הביטחון, העיב צל. היה זה הרמטכ"ל רבין, שהתנהגותו ודבריו באותו מעמד לא היו כתמול שלשום. הדבר התבטא בניתוח המצב, בהערכות ובסיכומים. יצאתי מן הדיון בהרגשה לא נוחה. האלופים היו עייפים ורבין יותר מכולם. שאלתי את האלופים האחרים וגם הם גרסו כך. סברתי שמדובר בעייפות – ואין פלא בכך. יצחק רבין היה האיש החשוב ביותר במערכת פוליטית והצבאית של אותם ימים. למרות שהשעה הייתה כבר 8 בערב החלטתי לדווח לראש הממשלה על עייפותו הגוברת של הרמטכ"ל44.


הספר של ליאור שיצא לאור בשנת 1987, אחרי מותו אומנם נכתב בגוף ראשון, אך חיברו איתן הבר – מקורבו של רבין, ומאוחר יותר ראש לשכתו, שמינה את עצמו לשומר מורשתו הבכיר באמצעי התקשורת, לפחות, לאחר הרצח. לפיכך, ניתן להניח שאם הבר כתב זאת בשמו של ליאור – בהסתמכו על רשימותיו של ליאור – מצב רבין היה חמור מאוד. מראיונות שקיימתי עם ליאור בעודו בחיים, ופרטיהם נמסרו גם לבנו, המהנדס סא"ל ((מיל.)) אבי ליאור, ומראיונות, שקיימתי עם עזר ויצמן, עולה התמונה הבאה: רבין החל לומר דברים חסרי שחר בישיבה, ופונה לחדר צדדי. שם החל להתייפח, ונשלח מיד לביתו. הנוכחים נדרו נדר לא לספר לעולם את שראו עיניהם ואת ששמעו אוזניהם. שמועות על התמוטטות הרמטכ"ל החלו להתפשט בארץ.

צנחני חטיבת 55 בהר הבית. "הר הבית בידינו!"

הגרסה הרשמית

הרי תיאור של רבין עצמו לקריסתו:

  • הייתי עייף מאוד, שרוי במצב-רוח קשה. לא לעתים קרובות בחיי התרתי לעצמי את החולשה הזו, לשתף משהו ברחשי-לב לבקש להקל מן המועקה הגדולה על-ידי חשיפה עצמית בפני זולתי [רבין מודה כאן, כי קריסות כאלו היו לו בעבר. יש בכך ביסוס לטענתנו על הלם הקרב שלו ב-20 באפריל 1948 ועל חוסר תפקודו כמח"ט "הראל" – א"מ]. אני אדם סגור. הפעם היה לי צורך דוחק שכזה. טלפנתי אל עזר ויצמן, ראש אג"ם. תמיד היו בינינו ויכוחים בנושאים שונים, אבל היה לי אמון ביושרו האישי. רציתי לשפוך לפניו את הלב. הוא בא. הייתי גלוי-לב. אמרתי לו שאני חש מין תחושה של תשישות ומועקה. מצד אחד אני בטוח שעשיתי כל הדרוש לחזק את צה"ל, בכל התחומים, מצד שני אין לי מנוס מן הרגשה שאני שותף יחד עם הדרג המדיני בכך ישראל הגיעה למצב חמור – החמור מכל שידעה מאז מלחמת העצמאות שלה. לא סיפרתי לעזר על השיחות עם בן-גוריון ו[עם] שפירא. לא רציתי לתלות בהם את קולר האשמה, שדבריהם הם שגרמו לי לחוש כך – אף כי ידעתי שהשפעתם הייתה ניכרת. שאלתי את עזר: "אולי אני לא בסדר? אולי מטוב שאעזוב את התפקיד?" עזר דיבר על לבי שאחדל מדיבורים על פרישה מתפקידי. הוא חזר ואמר שנתגבר. הוא סירב לשמוע על אפשרות זו ואמר שעוד אוליך את צה"ל לניצחון גדול.

    הלך. הרגשתי לא השתפרה. רעייתי ביקשה מד"ר גילון שהיה רופאי כל הזמן, לבוא אלי. בא. בדק, אמר שאני מצוי באפיסת-כוחות. זריקת-הרגעה הביאה לי שעות שינה ארוכות – עד למחרת בצהריים. לקראת ערבו של 24 במאי השתפרה הרגשתי. אגרתי כוחות חדשים. ידעתי שאני יכול לחזור ולהתייצב בראש צה"ל. טעמיו של עזר, מדוע דחקה לו השעה לדווח על המשבר שלי לראש-הממשלה ולזמן ביוזמתו דיון עם ראשי האגפים, ללא ידיעתי, נבעו בוודאי מנקודת-הסתכלות שלו, מן הדאגה לגורל המערכת הצבאית והצורך להבטיח את רצף פעילותה, אם הרמטכ"ל לא יוכל לחזור ולמלא את תפקידו. הייתי סבור כי עזר פעל בפזיזות הדעת45.


במערכת הבחירות בישראל בקיץ 1992 עמד רבין בראש המערך. יריביו ביקשו אז להשתמש בקריסתו הנפשית ב-1967 כדי לטעון שאין הוא מסוגל לעמוד בתנאי לחץ ובוודאי שלא להיות ראש ממשלה. אחדים מהם אף פנו אליו לקבל מידע. כדי לנטרל את הטיעון הזה העניק רבין ראיון לעיתונאי רונאל פישר ובו אמר: "נכנסתי למצוקה קשה... בגלל ההאשמה שלי את עצמי... שהנה אני גרמתי לכך שהכנסתי את המדינה כרמטכ"ל למצב שצריך לצאת למלחמה בתנאים קשים ביותר. באותו רגע הרגשתי, בצדק או שלא בצדק, שהכול על כתפי... אני לא ישן כבר קרוב לתשעה ימים ברציפות, לא מכניס כמעט כלום לפה, מעשן המון, בשרשרת, חולשה גופנית"46.

כך תיאר עזר ויצמן:

  • מה שקרה בערב ה-23 במאי ולמחרתו שיקף את שיאו של המשבר אצל הרמטכ"ל והשפיע גם לאחר מכן על כושרו לשלוט במערכה [רמז לכך, שרבין לא חזר לאיתנו, בניגוד לגרסה הרשמית – א"מ]. ב-23 במאי 1967, בערך בשמונה בערב, טלפן רבין לביתי וביקש בקול רפה שאבוא אליו מיד – לביתו. תוך דקות הייתי בצהלה. אשתו פתחה לי את הדלת. מצאתי את הרמטכ"ל יושב לבדו בחדר הגדול של דירתו. הכל היה שוקט, דומם. הוא נראה שבור ומדוכדך מאוד. נשארנו לבדנו. הוא ישב על קצה הספה ואני לידו.

    יצחק דיבר בקול חלש: "אני סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי, לפני המלחמה הגדולה והקשה ביותר שישראל ידעה מעודה. במלחמה זו – הכול תלוי בחיל-האוויר. חיל-האוויר יכריע במלחמה זו. אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?"

    התרגשתי. המתנתי דקה או שתיים. זה היה כל כך מפתיע [מדוע מפתיע, הרי מתחילת המלחמה ויצמן שם לב, לדבריו, ש"מצבו ויציבותו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, הולכים ומתערערים". העובדה שראשי מערכת הביטחון לא חדלים להיות מופתעים, מבססת את הטיעון, שאינם מבינים את המציאות – א"מ]. אמרתי: "יצחק, אתה יודע שאני רוצה להיות הרמטכ"ל, אבל לא אקבל את התפקיד בתנאים כאלה. אם תתפטר – זה שווה לנאצר כמה דיוויזיות. צה"ל לא יבין זאת. בנסיבות הנוכחיות הקשות – תהיה זו מהלומה קשה למוראל של הצבא. הממשלה, המהססת לצאת למלחמה, תהסס עוד יותר, ואתה יצחק אם תפרוש עכשיו, תהיה אדם הרוס לכל ימי חייך. ולכן, אזור כוח, אני מבטיח לך שאעשה כמיטב יכולתי לעזור לך לעבור את המלחמה הזו. אתה תהיה הרמטכ"ל המנצח ותשב על תעלת סואץ ועל הירדן" [לא סביר שוויצמן אמר זאת, שהרי כיבוש יהודה ושומרון לא נכלל בתוכנית המלחמה של צה"ל. בפועל, השטחים האלה נכבשו בניגוד לתוכניות, ותוך סדרה של הפרות פקודה. אותם הדברים אמורים לגבי תעלת סואץ – א"מ].

    ביקשתי מיצחק לנוח. הבטחתי כי אחזור אליו בבוקר, הוריתי למרכזיית המטכ"ל ולאמ"ן לא לדווח לרמטכ"ל ולהעביר את כל השיחות אלי זמנית.

    חזרתי הביתה. לא עצמתי עין כל הלילה. לא סיפרתי כלום לאיש. למחרת בשבע בבוקר, חזרתי אל יצחק. מצאתי שם את סגן אלוף ר' אפרת ז"ל, שלישו של הרמטכ"ל, ואת ד"ר גילון. יצחק חזר ושאל אותי: "האם אתה מוכן לקחת את התפקיד?" השבתי: "תשובתי השלילית מאמש לא השתנתה".

    ד"ר גילון, אפרת ואני, סיכמנו שאנו חייבים לדווח לאשכול. החלטנו לתת מהלכים לסיפור כי הרמטכ"ל לקה בהרעלת-ניקוטין ...

    בערב הלכתי אל הרמטכ"ל, לביתו, ודיווחתי לו כל מה שעשיתי. הוא חייך ואישר. למחרת, ב-25 במאי, בא הרמטכ"ל למטכ"ל. בהשפעתי ובהשפעת כמה מחבריו הוא ירד לבקר את הכוחות בפיקוד דרום47.


ויצמן הורה לראש מחלקת היסטוריה אברהם איילון (לנץ) לא לתעד את מהלכיו הוא בפיקוד עליון למחרת התמוטטות רבין, ב-24 במאי, מעשה חמור כשלעצמו. ב-19 ביוני 1969 מסר ויצמן עדות סודית ביותר, שנחשפה רק לאחרונה, על מהלכיו באותו היום שבהן הוא הורה לצה"ל לצאת למלחמה אחרי יומיים: "בהעדר רמטכ"ל נשאלתי על-ידי אלוף פיקוד דרום ומפקד גיסות השריון האם הפקודות הן לביצוע והאם אינן צפופות בזמן... בערך בצהריים דיווחתי לראש הממשלה ושר הביטחון בנוכחות אלוף משנה ישראל ליאור וסגן אלוף אפרת על העדרו וסיבת העדרו של הרמטכ"ל והפקודות שהוצאתי... ב-17.30 בחמ"ל בנוכחות כל אלופי צה"ל כולל אלוף בר-לב, שחזר לילה קודם, ובהעדרם של האלופים יפה ושרון הוצג המצב והתוכניות בפני ראש הממשלה ושר הביטחון... בהעדרו של הרמטכ"ל סיכמתי אני והמלצתי על התוכניות שהוצגו והדגשתי שצה"ל ערוך ומוכן למלחמה החל מיום ו' 26 במאי"48.

הרי גרסה ראשונה, משנת 1988, של לאה רבין:

  • ב-23 במאי סגר נאצר את המְצָרים והיה זה צעד שכמוהו כהכרזת מלחמה. הידיעה התקבלה ב-4 בבוקר. יצחק תפס את המכנסיים, לבש אותם בדרך אל הדלת וחיש קל היה במכונית בדרכו למטכ"ל. זה היה היום שבערבו הוא נשבר.

    הרבה נאמר ונכתב בנושא המשבר שלו, על סיבותיו ועל טיבו. אין לי ספק שהיה כאן צירוף של גורמים שונים. היו לו שתי שיחות קשות מאוד: האחת עם בן-גוריון והשנייה עם השר משה חיים שפירא. שניהם שידרו לו למעשה מסר זהה: איך אתה מעז לצאת למלחמה עם צה"ל לבדו מול צבאות ערב? ... הייתה ליצחק יראת כבוד רבה כלפי בן-גוריון. הוא קיווה לקבל ממנו עידוד ויצא מהשיחה עמו במפח נפש כבד. האומנם עשה טעות כשסבר שצה"ל יוכל להתמודד במלחמה אם ייקרא אליה?

    עם הספקות האלה שהתלוותה אליהם תחושת אחריות כבדה והעייפות הנוראה שצבר בשבוע החולף – שבו לא ישן ולא אכל כסדר, ולעומת זאת עישן גם עישן – הוא הגיע הביתה לפנות-ערב. מיד הבחנתי שהגיע הזמן לעצור את המנוע הזה ולתת לו קודם-כול לנוח. הזעקתי את ד"ר גילון והוא הזריק ליצחק זריקת הרדמה. אחרי שינה רצופה עד לשעות אחר-הצהריים של יום המחרת, פקח את עיניו, התיישב במיטה וניכר בו מיד שהשינה עשתה את שלה. היא הייתה דרושה לו כדי שיוכל להמשיך ולהתמודד עם הספקות והבעיות הקשות שהטרידו אותו. למחרת בבוקר קם וחזר לעבודה.

    היו תלי-תלים של פרשנויות על 24 השעות שבהן נעדר הרמטכ"ל ולכל זה אני מעדיפה שלא להתייחס. אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון כשעיכבתי אותו באותו ערב שבו היה מטושטש מעייפות ואמר לי שהוא נוסע לפיקוד הדרום, ואני אמרתי: "לא, אתה לא נוסע לשום מקום. אתה זקוק עכשיו לפסק-זמן של מנוחה!"49


בשנת 1997, תשע שנים אחרי שפרסמה את גרסתה הראשונה, ושנתיים אחרי רצח בעלה, פרסמה לאה רבין גרסה אחרת, שבה התייחסה ל"פרשנויות", שהעדיפה לא להתייחס אליהן בגרסתה הראשונה:

  • בספר זיכרונותיו מודה יצחק כי אף פעם בחייו לא היה קרוב לתחושה כה מדכאת כמו זו שידע ביום ההוא. במוצאי 23 במאי היה יצחק מותש לחלוטין מרוב מאמץ. וככל הנראה גם מרוב עישון. דבריהם של בן-גוריון ושפירא לא נתנו לו מנוח וחתרו תחת בטחונו העצמי. "ונניח שהוא צודק?" חשב בקול רם, בהתייחסו במיוחד לספקנות של בן-גוריון, בעת שצעד הלוך וחזור במבואה של ביתנו. הוא יצא את הבית בארבע לפנות בוקר ושב רק בשש בערב. הוא קיווה למצוא אצל בן-גוריון תמיכה, עידוד והבעת אמון, ותחת זאת יצא מן הפגישה עמו והוא אכול ספקות עצמיים. "הזקן" מנה באוזניו שורה של מגרעות חמורות שמצא, הן בתפקודו של הרמטכ"ל, לאמור, יצחק עצמו – והן בתפקודו של אשכול כשר הביטחון. גורם אחר שהכביד על יצחק – אין לי ספק בכך – היה מחיר הדמים החזוי של המלחמה שהציע. היה ברור לו כי העימות בלתי-נמנע, אבל הוא צפה אלפי הרוגים [על בסיס הערכת יהושפט הרכבי]. מכיוון שהכרתי את רגישותו הרבה לחיי אדם, אני בטוחה שחש במעמסה נוראה. במבט לאחור אין לי אלא להעלות את כל הדברים האלה על דרך ההשערה, מפני שהוא לא התבטא בכלל בעניין זה. הוא היה מותש בבירור ושרוי במצוקה קשה. אבל הייתה זו מצוקה של אדם בודד הנאלץ להתייצב לבדו, בהתרעה קצרה ביותר, אל מול בעיה אדירה וסבוכה.

    לאחר שנוכחתי בגילויי העקה וההתשה, הודיע יצחק שהוא נוסע לפיקוד הדרום בבאר-שבע. באותם ימים לא עמד מסוק לרשות הרמטכ"ל ופירוש הדבר היה נסיעה בת שעתיים לכל כיוון. בשלב זה החלטתי להתערב. "לא. אתה לא נוסע לשום מקום, אמרתי, "אתה זקוק עכשיו לפסק-זמן של מנוחה".

    רציתי להזעיק את ד"ר אליהו גילון, קצין הרפואה הראשי של צה"ל באותם ימים, שהיה גם רופאו של יצחק, כדי שיבדוק אותו ואותי וירשום לו תכשיר שיפיל עליו תרדמה לכמה שעות. לפני שיצחק הסכים להיענות להצעה זו, הוא התקשר לעזר ויצמן – הנשיא דהיום – שהיה אז ראש אג"ם וסגנו של יצחק בפועל, וביקשו לבוא לשיחה. אני משערת שפשוט רצה להשיח את לבו בחופשיות בפני אדם שהיטיב להתמצא במצב הצבאי ולשמוע את הערותיו. הם דיברו בארבע עיניים. יצחק לא סיפר לעזר ויצמן על העימותים שהיו לו עם בן-גוריון ושפירא, אבל שאל אותו אם הוא, ויצמן, חושב, שעליו, על יצחק, מוטלת האחריות למצבה הנוכחי של מדינת ישראל, ואם אומנם סבור ויצמן, שעליו להתפטר מכהונת הרמטכ"ל. ויצמן, כך דיווח יצחק אחר-כך, חיזק את ידיו ויעץ לו שלא להתפטר.יצחק אמר לויצמן, שהזמנים קשים. אבל הוא נאלץ לפרוש לכמה שעות כדי להחליף כוח. תחושת האחריות שלו כפתה עליו להודיע למספר שתיים שלו שהוא עשוי לישון יותר מן הרגיל בתקופה כה נפיצה ולהבטיח שמישהו יחזיק בהגה עד שיתעורר. אבל ויצמן החליט משום-מה להפיץ אחר-כך את השמועה שיצחק לקה בהתמוטטות עצבים והציע לו לויצמן "את מפתחות המכונית" – במלים אחרות, הזמין אותו להחליפו בתפקיד הרמטכ"ל. יש לי ספקות חמורים אם יצחק אכן העלה הצעה שכזאת על דל שפתיו. מעבר לכל עניין אחר, יצחק ידע בבירור שאין שום משמעות להצעה מן הסוג הזה. שום רמטכ"ל בישראל אינו ממנה את יורשו. מה הניע את ויצמן להציג גרסה שונה של השתלשלות המאורעות? אין לנו אלא לנחש, אבל כיום שוב אין זה סוד שעם סיום תפקידו לא המליץ יצחק על עזר ויצמן כמועמד הטוב ביותר להחליפו.

    ד"ר גילון איבחן "מקרה חמור של תשישות" והזריק ליצחק חומר מרדים. יצחק ישן כל אותו לילה וגם ביום המחרת, עד שלוש אחר-הצהריים. בבוקר 25 במאי קם, לבש את מדיו ויצא לעבודה כרגיל. מעולם לא ראיתי התמוטטות עצבים. אינני יודעת איך אדם נראה במצב שכזה, אבל אני יודעת בבירור ששום אדם אינו מחלים מהתמוטטות עצבים בתוך יום וחצי. כאשתו, אני יודעת שאילו הותר לו להמשיך בעיסוקיו בלי שום מנוחה היה בכך משום סכנה רצינית. מצד אחר, לא היה לי שמץ של ספק ששינה עמוקה טובה תשקם, הן את כושרו הגופני והן את מלוא הפרספקטיבה שלו. מדוע לא ננקט שום צעד דרסטי יותר? מפני שלא היה צורך בצעד שכזה. בכף המאזניים לא הוטלה שום התמוטטות נפשית. דובר אך ורק באפיסת כוחות וככל הנראה גם בהרעלת ניקוטין מצומדת ללחץ בל-ייאמן. ההוכחה הברורה ביותר לכך ניתנה בעובדה שבתוך כמה ימים לאחר מכן הגיע יצחק להישגים צבאיים שלא היו כדוגמתם בקורות המדינה, לא לפני כן ולא לאחר מכן50.


התיאורים הללו – של ויצמן בשנים 1969 ו-1975; של יצחק רבין בשנת 1979 ובשנת 1992; של הבר בשנת 1987; ושל לאה רבין בשנת 1988 ובשנת 1997 – עיצבו את השיח הישראלי על התמוטטות הרמטכ"ל ב-23 במאי. עיקרו של השיח: לקראת המלחמה רבין עבד קשה מאוד; ממשלת אשכול לא תפקדה; הייתה עליו אחריות כבדה, כיוון שהיה מקבל ההחלטות הלאומי היחיד בפועל; הוא עישן הרבה, והתמוטט מעייפות ומהרעלת ניקוטין; כעבור 36 שעות שב לאיתנו, והוביל את מדינת ישראל לגדול בניצחונותיה. זאת הייתה אומנם תקלה, אך, הפוך על הפוך, התקלה מעידה על אנושיותו של האיש שחדל לתפקד. הנרטיב הזה כל כך הצליח עד שבבחירות ב-1992 הוא סייע לרבין לגבור על מנהיג הליכוד יצחק שמיר "הבלתי-אנושי" שמעולם לא נשבר. הציבור הרחב אימץ את השיח. רבין הצליח מאוד בבחירות, ונהיה ראש ממשלה. לא רק שהמערך (מפלגת העבודה) אימץ את השיח, אלא גם הליכוד ויתר מפלגות האופוזיציה עשו כך. כשיש הסכמה, הנושא חתום.

שינויים בצמרת במהלך המשבר: דיין ורבין

האם הגרסה הרשמית סבירה?

הנושא לא נסגר. גם לפני הגרסה הפומבית של ויצמן (שהפיץ לפניה גרסה חסויה), בעיות בתפקוד רבין החלו לא שבוע אחרי פרוץ המשבר, אלא כבר מתחילתו. לכן אין לתלותן בעייפותו. יצחק ולאה רבין ניסו לערער את אמינות ויצמן, ולרמוז שפרסם את גרסתו כדי לנקום ברבין. שבע שנים לפני שוויצמן פרסם את גרסתו החסויה, ואפילו עוד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, אמר זלמן ארן, שר החינוך והתרבות בממשלת אשכול, בפורום של שרי המערך: "גם לרמטכ"ל זה יותר מדי המשבר הזה. גם הוא נתן התרשמות עזה שיש לו ספק אם הוא יוכל לעמוד בפני זה ... המצב הוא שהרמטכ"ל שצריך להיות פלדה איננו פלדה"51. זרח ורהפטיג, שר הדתות, אמר בראיון: "בדרך כלל אמרתי שאני מפחד מגנרל שאיננו מפחד. אבל הייתה לי הרגשה אז שרבין יותר מדי מפחד. הרמטכ"ל הראה את הפחד וזה יצר אצלנו חולשה"52.

באותו הזמן כתב ד"ר יעקב הרצוג, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ביומנו, כי פנחס ספיר, שר האוצר, סיפר, שד"ר גילון, רופאו של רבין, אמר לו שידע מזמן שהרמטכ"ל לא יוכל לנהל את העניינים, אם יפרוץ משבר53. ייתכן שד"ר גילון ידע מה שידע אל"ם ליאור: הרמטכ"ל נעלם מדי פעם מבלי שלפחות ראש הממשלה ושר הביטחון ידע היכן הוא, ופעם אף נעלם הרמטכ"ל לחו"ל54. אפשר שהיה לו משבר, ורבין קיבל טיפול, וד"ר גילון עורב גם בכך. פניתי לד"ר גילון לברר את הנושאים הללו. הוא השיב: "את זיכרונותי על מלחמת ששת הימים אפרסם בעוד עשרים שנה". "אז תהיה בן מאה", אמרתי. "אפרסם כשאהיה בן מאה", הוא השיב בצחוק, ולא היה מוכן להשיב לשום שאלה55. תשובת גילון מלמדת, שיש לו מה להסתיר וכי השיח המקובל, שהוא שותף ביצירתו, אינו אלא סיפור כיסוי.

הגרסה הרשמית סובלת מאי-סבירות מהטעמים האלה:

א. עייפות. הטענה שרבין התמוטט בגלל עייפות אינה רצינית כיוון שסימני התמוטטותו ניכרו כבר בתחילת המשבר – אף שבשבוע הראשון למשבר הוא העריך, שמדובר בהפגנה מצרית (במתכונת "רותם"), ולא היו בצה"ל פעילויות יוצאות-דופן. ייתכן שהוא חש עייפות, אך תחושה זו לא הייתה תוצאה של עבודתו המאומצת, אלא של התמוטטות עצבים.

ב. הטיפול של ד"ר גילון. מדובר אומנם בקצין הרפואה הראשי, אך לא בפסיכיאטר. ד"ר גילון הוא גסטרו-אנטרולוג, שהתמחה בכבד. אין זה סביר שנתן לרבין זריקה פסיכיאטרית.


ג. התאוששות לאחר 36 שעות. צדקה לאה רבין כשכתבה, שמהתמוטטות עצבים אין אדם מחלים תוך יום וחצי. במחקרו המעדכן קבע תום שגב, שרבין "לקה בהתמוטטות עצבים"56. ממה שהתפרסם בספר המסמכים של גנזך המדינה ברור, שבדיון לעיל במטכ"ל היו לו בעיות קוגניטיוויות קשות. מכאן סביר שלא התאושש אחרי 36 שעות, ולא חזר לעבודה ב-25 במאי.

ד. לאה רבין הדגישה בגרסתה השנייה, שלא ננקט שום צעד דרסטי לטפל בבעלה, מפני שלא היה צורך בצעד כזה, שכן לא דובר בהתמוטטות עצבים. אבל אם בכל זאת המדובר בהתמוטטות עצבים ובבעיות קוגניטיוויות חמורות, שעליהן רומזת לאה רבין בכותבה, שרבין חזר ל"מלוא הפרספקטיווה", הרי שרבין טופל במשהו דרסטי יותר מזריקת שינה. סביר להניח, שד"ר גילון סיפר על כך לפנחס ספיר, כנרמז מיומן הרצוג. בדבריה, ביקשה לאה רבין לשמר את השיח הלאומי על בעלה כשהאמת תצא לאור.

ה. בסרטים על המלחמה וביומני קולנוע נראה רבין – בעיקר בביקורו בכותל – כמו זומבי. הוא נתן לנוכחים לטפס עליו, לחבקו; לא סידר את כובעו, שנשמט הצדה, ועוד. לדעתי, זה אישוש נסיבתי לכך, שהיה משהו חריף, שאותותיו ניכרו גם כשבועיים אחרי התמוטטותו.

ו. במסמכי ארכיון צה"ל שנחשפו לעיון אין בין 23 ל-27 במאי קד"ם רמטכ"ל אלא שני קד"ם מבצעים, קד"ם ראשי אגפים מורחב ודיון בלשכת ראש אג"ם. את ארבעתם ניהל עזר ויצמן57.

מחלקות פסיכיאטריות
"המתנה" – מסיבת עיתונאים ב"בית סוקולוב"

הרי עדות שקיבלתי לא מכבר מאיש צוות רפואי בבית-חולים במרכז הארץ – עד אמין, בעיני, המבקש להישאר בעילום-שם:

  • נשלחתי מן המחלקה לחדר מיון כדי לתגבר את הצוות הרפואי שם. הגיע טלפון, שאמור להגיע אלינו אדם חשוב מאוד, ויש לטפל בו בסודיות מוחלטת. מכונית עם וילונות סגורים הגיעה לכניסה האחורית. ממנה ירדה לאה רבין, שהובילה את יצחק. הוא היה מטושטש לחלוטין מבחינה קוגניטיווית. השכבנו אותו בחדר צדדי, השמור למקרים כאלה, וערכנו בו בדיקות ראשונות. הוא התייפח ללא הרף. לאה עמדה, והתבוננה בו מן הצד בניכור. הוא אושפז במחלקה, וקיבל שוקים חשמליים. טיפלנו בו שני אנשי צוות. המנהלים השביעו אותנו לא לספר על הדבר לאיש, לעולם. רבין שכב אצלנו שלושה ימים, ואחר כך הועבר לבית-חולים צבאי במרכז הארץ.


שאלתי את המרואיין האם ייתכן, שרבין טופל, ובין הטיפולים יצא מבית-החולים, כדי להפריך שמועות. תשובתו הייתה: "בשום אופן לא. הוא לא היה מסוגל". ראיינתי את המנהל דאז ואת האחות הראשית דאז בחדר המיון באותו בית-החולים. שניהם טענו, שאינם זוכרים אירוע כזה, וסביר להניח שלו היה אירוע כזה, היו זוכרים אותו, אפילו אם לא היו באותו הזמן בתורנות. לא נותר לי אלא להציג את ממצאי לשיפוט הקוראים.

ראיינתי איש צוות רפואי מבית-החולים הצבאי. הוא סיפר לי שרבין שהה באותו בית-החולים ימים אחדים, וטופל שם בהלם חשמלי. המרואיין נמנה עם הצוות שנתן את הטיפול.

בני כהן סיפר:

  • אבי, יהושע כהן, היה מזכיר מרחב המרכז של הוועד למען החייל. הוא ניהל את כל המערכת הכספית בסניף הוועד למען החייל בירושלים. התורמת הראשית הייתה גיטה שרובר. היא התקשרה באותם הימים לאבא, וביקשה ממנו שיסייע לה לעשות את הסידורים המתאימים להעביר את יצחק רבין בסודי-סודות מבית-החולים למנוחה בווילה שלה בשכונת טלביה. לאחר המלחמה חזרתי הביתה, ושוחחנו על הקרבות. אבא הזכיר את התמוטטותו של רבין ואת העובדה שהוא החלים בווילה שרובר58.


לשאלתי, השיב בני כהן שהוא מוכן להעיד על כך בכל בית משפט. אחת העובדות בווילה של שרובר, באותם הימים, העידה כי לפני פרוץ מלחמת ששת הימים התארח יצחק רבין בווילה ימים אחדים. סביר להניח כי אם מצב בריאותו של רבין היה תקין הוא לא היה מבלה אז בסודי-סודות בווילה של משפחת שרובר בשכונת טלביה בירושלים, אלא בחדר המלחמה במטכ"ל בקריה, בתל אביב.

לפי ישראל ליאור, בשלושת הימים לאחר התמוטטות רבין בדיון במטכ"ל, איש במערכת הביטחון לא ידע היכן הוא, ולאה רבין לא נתנה לאיש לגשת אליו. ליאור פגש אותו רק ביום הרביעי להעדרו, ודיווח על ממצאיו לראש הממשלה. דיווח זה מתיישב עם העדר מסמכים בארכיון צה"ל על דיונים בראשות המטכ"ל. לכן, אלוף חיים בר-לב מונה באותו זמן לסגן רמטכ"ל ולרמטכ"ל בפועל, וזה הטעם שדובר באותם הימים על האפשרות, שמשה דיין יתמנה לרמטכ"ל במקום רבין. דיין העדיף להיות אלוף פיקוד הדרום. בסופו של דבר, הודח אשכול ממשרד הביטחון, ודיין מונה תחתיו59.

סגן-אלוף ששירת בחדר המלחמה (חמ"ל, "בור") במטכ"ל באותה התקופה, ומטעמים מובנים ביקש להישאר בעילום-שם, העיד באזני:

  • מפרוץ המשבר ועד שלב מסוים בילה רבין הרבה בחמ"ל. אחר-כך הוא נעלם והיו שמועות שהוא התמוטט נפשית. בהתחלה עזר ויצמן מילא את מקומו אך עד מהרה הגיע חיים בר-לב ושימש כרמטכ"ל בפועל. מאז ועד סוף המלחמה נכח בר-לב הרבה בחמ"ל, וניהל משם את המלחמה. רבין נראה רק לעתים רחוקות, היה פאסיווי מאוד ולא אמר מילה.


בשנת 2009 שִחזרתי קרבות בירושלים לקבוצה של אנשי אקדמיה ומקצועות חופשיים בדימוס. השתתף בסיור פרופ' בכיר בפסיכיאטריה שהתמחה בהלם קרב. בנוכחות כל המשתתפים הוא חלק על הדיאגנוזות והמינוחים הרפואיים שבהם השתמשתי ואני מניח שהוא צדק, אך הוסיף שמצבו של רבין היה חמור יותר ממה שאני יודע.

עוד תמונת ייצוג בשרשרת יח"צ של צמרת צה"ל ורבין

נכה-נפש כמצביא מהולל

אם אכן המצביא המהולל ורמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים אושפז ב-23 במאי 1967 במחלקה פסיכיאטרית, וטופל בהלם חשמלי או בטיפול דרסטי אחר על-פי טענתו של הפסיכיאטר הנ"ל, אזי יש לשנות מהקצה אל הקצה, לא רק את הביוגרפיה של רבין, אלא את הביוגרפיה של כולנו, שבה יש לו מקום של כבוד. אך מעבר למיתוס של רבין שתפח, מעלים ממצאינו תהיות מביכות. על כמה מהן אעמוד להלן:

א. אם רבין לא חזר לעבודה אחרי 36 שעות, כפי שהוא ואשתו כתבו בספריהם, הרי המעשים שעשה כביכול, ההחלטות שקיבל כביכול, הפגישות והדיונים שבהם השתתף כביכול והמסמכים שעליהם חתם כביכול, פוברקו כדי להסתיר את האמת. בספר המסמכים של גנזך המדינה כתוב, שביום חמישי, 25 במאי, "רבין התאושש והגיע בתשע בבוקר ללשכת שר הביטחון בתל אביב. כחצי שעה לאחר-מכן נפגש לשיחה בארבע עיניים עם אשכול". את תיאור השיחה כתבה ימימה רוזנטל, עורכת ספר המסמכים הרשמי של רבין. אחר כך מתארת רוזנטל סיור של רבין, של אשכול, של יגאל אלון ושל חיים בר-לב, בפיקוד הדרום. לאחר הסיור השתתף רבין בדיונים אצל אשכול, שבהם אמר, כי מתקרבים רגעי ההתפוצצות, והציע לבקש מהנשיא ג'ונסון התחייבות, שארצות-הברית תראה כל התקפה על ישראל כהתקפה על ארצות-הברית. הוא הבהיר, שאם הנשיא ג'ונסון יסכים לתת הצהרה כזו, לא ניתן יהיה לפתוח במלחמה, אך אם הנשיא יסרב – יהיה צורך לפעול והוסיף: "צה"ל יעשה זאת הכי טוב. זהו אחד המצבים הקשים ביותר שנקלענו לתוכם"60.

ב. אם אכן פוברקו המסמכים ביחס לרבין – נחשפת כאן שיטה, ויש אפשרות שפוברקו מסמכים גם בנושאים אחרים. על סמך המסמכים המפוברקים הללו נעשו מחקרים, ניתנו תארים לחוקרים, ונוצר זיכרון לאומי שקרי. זאת ועוד, המסמכים המפוברקים הללו היו בסיס לקבלת החלטות מדיניות הרות-גורל, שהשפיעו על כל מה שקרה בישראל אז ומאז.

ג. ייתכן שהמסמכים לא פוברקו. אז מסתבר שרבין הובהל ממחלקות פסיכיאטריות לדיונים הרי-גורל מבלי שניתן היה לסמוך על שיקול דעתו. לאחר הדיונים הוא הוחזר לטיפול.

ד. ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון ידעו את האמת במאי 1967. מדוע לא פיטר ראש הממשלה ושר הביטחון את רבין מיד, ולא מינה במקומו את חיים בר-לב, מועמדו, ורק הסתפק במינוי החפוז של בר-לב לסגן רמטכ"ל ולרמטכ"ל בפועל? בראיון עם המחבר אמר בר-לב: "יצחק לא ישב על הסוס כל המלחמה, ולמעשה לא תפקד"61. התשובה המתבקשת היא, שראשי המערך – לוי אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר, ישראל גלילי ויגאל אלון – לא רצו להודות שמינו נכה-נפש לרמטכ"ל. גלילי ואלון גם חששו פן פרסום האמת על רבין ופיטוריו יפגעו במיתוס הפלמ"ח ובאינטרס של חבורת הפלמ"ח להשתלט על המערכת הפוליטית ועל שאר המערכות בישראל. ואכן, ארבעת הרמטכ"לים אחרי רבין היו יוצאי פלמ"ח – חיים בר-לב, דוד אלעזר, מרדכי גור ורפאל איתן. הרמטכ"לים האלה אשמים ישירות בתפקוד הלקוי של צה"ל במלחמת ההתשה שפרצה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים (שש שנים אחרי עזיבת רבין) ובמלחמת לבנון (חמש-עשרה שנה אחר-כך). בעקיפין, הם שותפים לכישלונות במלחמת דרום לבנון נגד חיזבאללה ובשתי אינתיפאדות שהתרחשו עד כה. זאת מורשת רבין האמיתית.

ה. שגריר ישראל בארצות-הברית בעת כתיבת שורות אלה, מיכאל אורן, פרסם בשנת 2002 באנגלית ספר על מלחמת ששת הימים שיצא לאור בעברית אחרי שנתיים. אורן חקר את המלחמה ב"מרכז שלם" הירושלמי, שהוא מכון ימני, ועמדו לרשותו צוות חוקרים גדול ותקציב נדיב. הספר ומחברו זכו בארה"ב לפרסים יוקרתיים: "היסטוריון מצטיין" מטעם ירחון אטלנטיק, "היסטוריון של השנה", של ה"לוס אנג'לס טיימס", ופרס "הספר היהודי הטוב ביותר". הספר היה רב-מכר בארה"ב. בספר בעברית, שנכללים בו 537 עמודים, הקדיש אורן להתמוטטותו הנפשית של רבין חצי עמוד בלבד אף שהתמוטטות הרמטכ"ל אשפוזו וחוסר תפקודו השפיעו מאוד על נושא ספרו של אורן. את מה שכתב ביסס אורן על עדותו של רבין עצמו62. אורן לא רק גימד את פרשת התמוטטותו של רבין אלא גם חזר על הביוגרפיה הצבאית המפוברקת שלו. הוא כתב: בכל הקשור בלחימה נהנה רבין מניסיון עשיר. הוא חווה כמה מן הקרבות הכבדים ביותר של מלחמת העצמאות, פיקד על חטיבה בפלמ"ח בקרבות בירושלים ובסביבה63. אין פלא אפוא שיחסי החוץ של ישראל הולכים מדחי אל דחי בעת כתיבת שורות אלה.

אפילו אם מקצת מהדברים שפורסמו בספר הזה – ובעיקר בפרק זה – נכונים, נשאלת השאלה איך העזו מנהיגי המדינה למנות את יצחק רבין לשגריר בארצות-הברית ולשר בממשלת גולדה מאיר, ולבחור בו לראש ממשלה בשנת 1974. מסתבר שלא טובתה של מדינת ישראל ולא טובתו של עם ישראל עמדו לנגד עיניהם, אלא אינטרסים אישיים ואינטרסים מפלגתיים. האינטרסים האלה הובילו אותם באופן כמעט דטרמיניסטי לפתח את מיתוס רבין, ולפעול כאילו המיתוס השקרי הזה הוא אמת לאמיתה. ואם הוא אמת, הרי רבין באמת היה מצביא מהולל ומר ביטחון, כפי שנוהגים לכנותו. אבל מיתוס לעולם אינו אמת, ומיתוס רבין הוא מהשקרים הבולטים ביותר בישראל. לא רק פוליטיקאים שיקרו, אלא גם מפקדים בכירים, רופאים, עיתונאים וחוקרים, שמקצתם היו לראשי אוניברסיטאות ולשגרירים בארה"ב. זה הטעם שהביוגרפיה של רבין היא משל לאיוולת הישראלית. עד שהישראלים לא יהיו מוכנים להתמודד עם איוולת זו, קריסת מדינתנו לא תיבלם.

________

[הפרק הבא, אחרון בסדרה, יעסוק בתהליכי הקריסה הביטחוניים המתמידים במדינת ישראל, בחוסר יכולתו של צה"ל לגבות מטרות לאומיות; בנצחון החיזבאללה על צה"ל במלחמת דרום לבנון בשנות התשעים; בתהליכים המניפולטיביים שקדמו להסכם אוסלו, ובבריחות מדרום לבנון ומגוש קטיף.]

הערות

1. א"צ, 1968/83/48, רבין, "פנקס שירות", עמ' 134.
2. א"צ, 1968/83/48, נקדימון, "לקראת שעת האפס", עמ' 15.
3. נקדימון, "לקראת שעת האפס", עמ' 15.
4. גולדשטיין, עמ' 539.
5. ויצמן, עמ' 257-255.
6. לאמיתו של דבר ההפתעה בפרל הרבור לא נבעה מ"שגרת מחשבה", אלא משגרת העברת המידע.
7. גולדשטיין, עמ' 539.
8. כך התנהגו בעלי אותם תפקידים אחרי שש שנים לפני מלחמת יום הכיפורים, ללמד את הקורא שמדובר בדפוס התנהגות.
9. בפברואר 1960 נודע ממקורות ביון זרים, כי צבא מצרים הפר את ההסכמים, והתייצב בסיני. כוננות "רותם", שהוכרזה בצה"ל בעקבות המהלך המצרי המפתיע, התפוגגה לאחר כמה שבועות, אחרי שבן-גוריון החליט לנסוע, כמתוכנן, לביקורו בארצות-הברית.
10. ויצמן, עמ' 258.
11. מ"ת, עמ' 443.
12. מ"ת, עמ' 444.
13. מ"ת, עמ' 445-444. ישים לב הקורא לדבריו המבולבלים של רבין.
14. ראיון עם דוד הכהן, אז יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת.
15. ראיון עם דוד הכהן; מ"ת, עמ' 445-444; גלוסקא, עמ' 226-225.
16. ראיון עם ישראל ליאור.
17. מ"ת, עמ' 446, א"צ, 1968/83/48.
18. מ"ת, עמ' 447.
19. א"צ, 2008/45/24, קד"ם רמטכ"ל, בלילה, בכתב-יד.
20. מ"ת, עמ' 450-449.
21. א"צ, 2008/45/24, קד"ם רמטכ"ל – רוגל, 20 במאי 1967.
22. א"צ, 1968/83/48.
23. מ"ת, עמ' 462.
24. א"צ, 1968/83/48.
25. אחרי מלחמת ששת הימים פיקד אריק רגב על חטיבת בקעת הירדן ונהרג באחד המרדפים, יחד עם קצין המבצעים שלו, גדי מנלה, ב-26 יולי 1968.
26. אברהם איילון (לנץ), "הגזרה הירדנית במלחמת ששת הימים", מחלקת היסטוריה, צה"ל; ספרי "ההיסטוריה של הצנחנים כרך ב' – איחוד ירושלים", שלגי, 1985, עמ' 962-961; סדרת ראיונות עם עמוס נאמן; ראיונות עם אשר דר, עם יוסי לנגוצקי ועם אהרון קמרה.
27. ראיון עם דני וולף-רהב.
28. ברטוב," דדו", עמ' 138.
29. צוות עיתונאים בכיר, "היורש", הוצאת פלג, 1975. אי-זיהוי המחבר\ים הוא מגרעת, אך לרוב הדברים שפורסמו בספר יש אישור ממקורות אמינים אחרים. לכן, גם עובדה זו נראית אמינה לכאורה. בשיחותיו עם המחבר, התבטא ויצמן על רבין בסגנון דומה.
30. רבין, "פנקס שירות", עמ' 161.
31. רבין, "פנקס שירות", עמ' 151-148.
32. מבין השורות עולה ההשוואה לכוננות "רותם", שבה נהג בן-גוריון אחרת, והעימות התפוגג.
33. רבין, "פנקס שירות", עמ' 150.
34. בר-זוהר, עמ' 1589.
35. ראיונות עם ישעיהו גביש, עם ישראל טל, עם אריאל שרון ועם אברהם יפה.
36. גלוסקא, עמ' 265-260.
37. א"צ. 2008/45/24, רוגל קד"ם ברמטכ"ל.
38. דיין, עמ' 339.
39. גלוסקא, עמ' 268.
40. מיכאל אורן, "שישה ימים של מלחמה", דביר, 2004, עמ' 121.
41. ראיונות עם ישראל ליאור ועזר ויצמן.
42. א"צ , 2008/45/24, קד"ם ברמטכ"ל שעה 16.30.
43. מ"ת, עמ' 461-460.
44. הבר, עמ' 173.
45. רבין, "פנקס שירות", עמ' 159.
46. רונאל פישר, "חדשות", 22 במאי 1992. אז עדין לא פרסמתי את ספרי הראשון על רבין אף שאת המחקר השלמתי. לפני הראיון קיבל ממני פישר, לפי בקשתו, הרבה חומר על רבין והוא לא השתמש בו. הייתה לנו אחרי פרסום הראיון שיחה קשה על כך והוא השיב שהתנאי של רבין להעניק לו ראיון, שהוא לא יזכיר את שמי ולא ישתמש בחומרים שסיפקתי לו. כדי שלו ולעיתונו יוענק הראיון הראשון הוא קיבל את התנאי.
47. ויצמן, עמ' 260-258.
48. א"צ, 2008/45/24.
49. רבין, "כל הזמן אשתו", עמ' 112.
50. רבין, "הולכת בדרכו", עמ' 120-118.
51. גלוסקא, עמ' 522.
52. גלוסקא, עמ' 522.
53. שגב, 1967, עמ' 292.
54. ראיון עם ישראל ליאור.
55. ראיון עם אליהו גילון.
56. שגב, 1967, עמ' 363.
57. א"צ, 2008/45/24.
58. ראיון עם בני כהן.
59. ראיון עם ישראל ליאור.
60. מ"ת, עמ' 464-463.
61. ראיון עם חיים בר-לב.
62. אורן, עמ' 121.
63. אורן, עמ' 76.


[התמונות מתוך הספר "דרך רבין ומורשתו"]
תאריך:  03/01/2014   |   עודכן:  06/01/2014
ד"ר אורי מילשטיין

מועדון הבלוגרים עוקבים: 535לקבלת רשימות אורי מילשטיין לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
רמטכ"ל במחלקה פסיכיאטרית
הודעות  [ 311 ] מוצגות  [ 311 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
עידן סובול
9/03/10 11:31
 
המטולוג תורן
9/03/10 12:30
 
עידן סובול
9/03/10 13:24
 
הנ"ל
9/03/10 17:15
 
שטוקהאוזן
11/03/10 07:43
 
יש מספיק תיעוד
4/01/14 00:40
 
מודה
4/01/14 00:46
 
פירוט נרחב כזה
4/01/14 11:36
 
הפסיכיאטר הראשי
4/01/14 15:45
 
אורי מילשטיין
10/03/10 05:17
 
מקס פאואר
4/01/14 13:32
 
הגרסאות
4/01/14 13:48
 
בר ברע
16/01/14 21:14
2
חמיש
9/03/10 12:43
 
אורי מילשטיין
10/03/10 07:43
3
בן מנחם
9/03/10 12:51
 
אורי מילשטיין
10/03/10 15:01
 
אנאליסט
4/01/14 22:10
 
ראיס-פוטין-טיל400
7/01/14 21:56
4
ישע
9/03/10 13:35
5
מד' ליונה עיוורת
9/03/10 13:42
 
אורי מילשטיין
10/03/10 09:01
6
יורש העצר
9/03/10 14:25
 
אורי מילשטיין
10/03/10 09:14
7
חץ
9/03/10 15:04
8
שקר שלטון כוח פחד
9/03/10 17:30
 
אורי מילשטיין
10/03/10 05:23
 
הנשיא פרס משיב
4/01/14 00:52
9
לבנון ב-1985 אסון
9/03/10 17:39
10
מה באמת היה שם???
9/03/10 17:43
11
קורןנאוה טבריה
10/03/10 04:45
 
שרון היבל
31/03/10 15:53
12
קורןנאוה טבריה
10/03/10 05:07
13
קורןנאוה טבריה
10/03/10 06:04
14
קורןנאוה טבריה
10/03/10 06:19
 
קלמנס
10/03/10 12:04
 
אסף בן דור
10/03/10 13:13
 
רוג'ר ווטרס
10/03/10 21:09
15
אהובה.
10/03/10 06:29
16
סקיפיון אפריקנוס
10/03/10 07:00
 
אהוביה
10/03/10 09:01
 
סקיפיון אפריקנוס
10/03/10 09:44
 
אהוביה
10/03/10 13:08
 
עמי שחר
10/03/10 16:23
 
רוג'ר ווטרס
10/03/10 17:19
 
אלפרדו ב'
3/01/14 18:53
 
אורי מילשטיין
10/03/10 12:15
 
חץ
10/03/10 12:18
 
עמי שחר
10/03/10 13:32
 
רינת1
10/03/10 20:41
17
אהוביה
10/03/10 07:33
 
אלפרדו ב'
3/01/14 17:38
18
החדשות הטובות
10/03/10 10:00
 
אורי מילשטיין
10/03/10 14:39
19
רבין (ופרס) כסמל
10/03/10 11:17
20
עמי שחר
10/03/10 13:19
 
אורי מילשטיין
10/03/10 15:49
21
שמנדריק
10/03/10 15:11
 
אורי מילשטיין
10/03/10 16:09
 
אהוביה
11/03/10 00:44
22
מ.ש
10/03/10 15:25
23
מישהו
10/03/10 18:53
 
אורי מילשטיין
10/03/10 20:06
 
ירון זכאי 1
5/01/14 23:08
24
סקיפיון אפריקנוס
10/03/10 20:25
 
רוג'ר
11/03/10 19:35
25
יהודית אוריה
10/03/10 22:11
 
אורי מילשטיין
11/03/10 07:05
 
גיל מ.
11/03/10 17:21
 
קצין
5/01/14 16:50
 
אלפרדו ב'
3/01/14 19:09
 
שמדבר!!
3/01/14 22:59
26
רעות מנשה
10/03/10 22:50
 
אורי מילשטיין
11/03/10 07:27
 
אחד שמכיר......
4/01/14 12:09
 
אחוז!
4/01/14 13:26
27
שמוליקס
10/03/10 23:53
28
מורשת רבין מסתכמת
11/03/10 00:18
29
פלורליסט
11/03/10 00:56
 
אורי מילשטיין
11/03/10 05:15
30
נונקונפורמיסק
11/03/10 01:01
31
פון-קלאוזן
11/03/10 08:17
 
אורי מילשטיין
11/03/10 09:23
 
פון-קלאוזן
11/03/10 10:53
 
אורי מילשטיין
11/03/10 15:58
 
פון-קלאוזן
11/03/10 17:16
 
אורי מילשטיין
11/03/10 17:41
 
קונספירציה משוטטת
11/03/10 19:14
 
יהודית אוריה
11/03/10 21:47
 
ראומה
3/01/14 20:05
 
אמיל שכטר
4/01/14 00:57
 
בשכם
4/01/14 13:53
 
אלפרדו ב'
3/01/14 17:27
32
מאוד מקוממת אותי
11/03/10 19:54
 
יהודית אוריה
11/03/10 22:05
 
אורי מילשטיין
12/03/10 06:43
 
אלפרדו ב'
3/01/14 17:47
 
וחולה נפש
4/01/14 20:05
 
אורי מילשטיין
11/03/10 23:55
33
אורטל אברהם
12/03/10 16:02
34
אורטל אברהם
12/03/10 16:08
 
אורי מילשטיין
19/03/10 10:09
35
יעקב אפריון
12/03/10 16:16
36
יעקב אפריון
12/03/10 16:23
 
אורי מילשטיין
19/03/10 09:47
37
מיכאל בן שמואל *
13/03/10 16:29
 
רינת 1
13/03/10 21:33
 
דלית בובליל
13/03/10 22:00
 
אורי מילשטיין
19/03/10 07:51
38
נילי שמולי
13/03/10 19:22
 
אורי מילשטיין
19/03/10 06:19
 
לעניני כלום ולמה
4/01/14 14:29
39
רועי צ
13/03/10 19:47
 
אורי מילשטיין
19/03/10 06:09
40
יאיר קליינמן
16/03/10 12:14
 
אורי מילשטיין
19/03/10 06:04
41
אלינור ג'רסי
16/03/10 22:38
 
אורי מילשטיין
19/03/10 05:57
 
הכל ברור.........
9/01/14 10:58
42
אלינור ג'רסי
16/03/10 22:50
43
חוה דורני
16/03/10 23:03
 
אורי מילשטיין
12/06/10 09:08
44
צביאל
16/03/10 23:07
45
משה אלעד
18/03/10 19:02
 
אורי מילשטיין
19/03/10 05:51
 
שאלה קטנה
4/01/14 20:02
46
פיני זרביב
25/03/10 00:37
 
אורי מילשטיין
25/03/10 23:22
47
שרון היבל
31/03/10 15:59
 
אורי מילשטיין
12/06/10 08:27
 
ראיס-פוטין-טיל400
7/01/14 22:02
48
שירן אברהם
2/04/10 16:53
 
אורי מילשטיין
12/06/10 08:06
49
אורי פלאות
12/04/10 11:35
 
אורי מילשטטיין
12/06/10 07:57
50
אלון פלג
22/04/10 21:48
 
אורי מילשטיין
12/06/10 07:19
 
מעוניין בהסתרתה.
3/01/14 21:25
51
אלון פלג
20/09/10 19:21
 
אורי מילשטיין
3/01/14 11:59
52
הדודה קלרה
3/01/14 13:18
53
אלפרדו ב'
3/01/14 17:32
 
ראומה
3/01/14 18:29
 
הזוי
3/01/14 19:05
 
אלפרדו ב'
3/01/14 20:59
54
אלפרדו ב'
3/01/14 17:58
55
סידרלה
3/01/14 18:13
 
מכונים להתמודד
3/01/14 19:11
56
מאיר.נ.
3/01/14 18:35
 
אורי מילשטיין
3/01/14 19:00
 
אלפרדו ב'
3/01/14 19:17
 
חזקי שנאן
4/01/14 21:46
 
חזקי שנאן
4/01/14 22:24
57
חייםק'ה
3/01/14 21:27
 
אמרנו?!
3/01/14 22:27
58
בטטה
4/01/14 00:06
 
אורי מילשטיין
4/01/14 09:58
59
תודה, איש אמיץ .
4/01/14 00:52
 
אורי מילשטיין
4/01/14 10:19
 
שולם
4/01/14 10:24
60
נפתלי גור אריה
4/01/14 00:52
 
אורי מילשטיין
4/01/14 10:29
 
שרגא
1/04/14 14:41
61
שבץ חלובה
4/01/14 00:59
 
אותו
4/01/14 10:37
 
ראומה
4/01/14 17:12
 
שבץ חלובה
5/01/14 00:52
 
שבץ חלובה
6/01/14 07:20
62
אלא לוגיקה
4/01/14 01:13
 
שכן למדו
4/01/14 11:01
 
באונ' ובמטכ"ל
4/01/14 12:56
63
יוד יוד
4/01/14 01:14
 
צבועים!
4/01/14 11:12
64
יעקב ל
4/01/14 02:12
 
8
4/01/14 09:45
65
Gilead
4/01/14 04:54
 
אורי מילשטיין
4/01/14 11:28
66
8
4/01/14 06:22
 
אורי מילשטיין
4/01/14 11:52
67
קורןנאוה טבריה
4/01/14 07:09
68
יהושע כ.
4/01/14 09:35
 
לא ישתנה!
4/01/14 11:18
 
לדרוש תשובות ל...
5/01/14 00:02
 
היטב יודעת את
5/01/14 08:37
69
צופה ויודע
4/01/14 11:52
 
מאד מאד יתכן
4/01/14 12:25
 
הרי ברמיזות
4/01/14 12:52
70
אבי22
4/01/14 13:20
 
שהאזרחים
4/01/14 13:36
 
אלפרדו ב'
4/01/14 13:52
71
אלפרדו ב'
4/01/14 13:44
 
כלב שנובח לא נושך
4/01/14 14:19
 
בתגובה מ.ס 77
4/01/14 14:24
72
אלוף עמירם לוין
4/01/14 14:10
 
להסתיר את האמת!
4/01/14 14:18
 
ו' בורטניקוב
4/01/14 14:27
 
מעולם לא אמר זאת
4/01/14 14:30
 
עמירם לוין
4/01/14 21:54
73
מכתבות מילשטיין
4/01/14 14:40
74
ד"ר זיגי פרויד
4/01/14 15:39
 
זקוקים לאישפוז
4/01/14 18:06
75
הניה
4/01/14 16:48
 
הצביעות שלהם
4/01/14 17:45
76
היפה והחנון
4/01/14 18:01
 
מתנגד
4/01/14 18:06
 
שחי בענני השקר
4/01/14 18:14
 
אשתך?
4/01/14 18:43
77
אנאליסט
4/01/14 22:38
78
יואל קורנבלום
4/01/14 23:19
 
מצריים
4/01/14 23:48
 
הארכיונים ונזדעזע
5/01/14 00:11
 
להזדעזע
5/01/14 06:41
 
אנאליסט
5/01/14 00:58
79
אלון פלג
5/01/14 00:10
 
חסר כישורים
5/01/14 06:32
 
אנאליסט
5/01/14 07:12
 
סינדלה
5/01/14 07:46
 
אורי מילשטיין
5/01/14 08:27
 
אלפרדו ב'
5/01/14 15:32
80
רוביק
5/01/14 17:49
 
אלפרדו ב'
5/01/14 22:13
 
אורי מילשטיין
6/01/14 09:14
81
פועה
5/01/14 20:55
82
קורא מזדמן
6/01/14 09:40
 
משעשוע
6/01/14 10:19
 
אנאליסט
6/01/14 13:49
 
אלפרדו ב'
6/01/14 14:19
 
סינדרלה
6/01/14 14:59
 
אלפרדו ב'
6/01/14 15:35
 
סינדרלה
6/01/14 17:53
83
חייםק'ה
6/01/14 19:43
 
פתאטי!
6/01/14 20:48
 
חייםק'ה
6/01/14 22:33
84
פועה
6/01/14 20:32
85
שבץ חלובה
6/01/14 23:45
 
להזיק!
7/01/14 05:56
 
חייםק'ה
7/01/14 09:40
 
לך בעיות
7/01/14 10:02
 
חייםק'ה
7/01/14 13:25
86
פועה
7/01/14 10:31
87
אלפרדו ב'
7/01/14 15:54
88
פועה
7/01/14 22:28
89
גלילי
8/01/14 07:42
 
עלוב!
8/01/14 18:36
90
גלילי
8/01/14 08:37
 
מבחינתך
9/01/14 14:22
 
גלילי
10/01/14 07:06
91
פועה
8/01/14 16:20
 
חייםק'ה
8/01/14 17:49
 
צנצנת!!!
8/01/14 18:26
 
אלפרדו ב'
8/01/14 19:35
92
שבץ חלובה
8/01/14 17:40
 
אורי מילשטיין
9/01/14 06:20
 
גלילי
9/01/14 09:08
 
תבין!
9/01/14 10:42
 
המרוקאים הסטומים
9/01/14 11:06
 
כמוך!
9/01/14 11:53
 
היטלר ימח שמו !!!
9/01/14 11:36
 
=================
9/01/14 10:18
93
הפלילית קורןנאווה
9/01/14 10:23
94
האשכנזים בזים לו
9/01/14 10:53
95
אלפרדו ב'
9/01/14 17:31
96
שבץ חלובה
9/01/14 18:12
 
חייםק'ה
9/01/14 21:44
 
שבץ חלובה
10/01/14 07:30
97
למדתי הרבה.
9/01/14 20:12
98
אלפרדו ב'
10/01/14 10:30
99
Flakor
6/11/14 10:00
100
אייל677
9/11/18 15:05
101
אייל677
9/11/18 15:05
פורום: דרך רבין ומורשתו כתוב הודעה
+
נתן69
28/04/16 06:18

תגובות בפייסבוק


התפתחויות נוספות דרך רבין ומורשתו
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן
06/12/2013  |  אורי מילשטיין  |  תחקירים
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן
לפרקים הקודמים של "דרך רבין ומורשתו" - הקלק כאן

רשימות נוספות
הצלת חייו של מנחם בגין  /  ד"ר אורי מילשטיין
פשע מלחמה: ירי על האונייה "אלטלנה" הבוערת  /  ד"ר אורי מילשטיין
רבין נקלע באקראי לפרשת "אלטלנה"  /  ד"ר אורי מילשטיין

פורומים
דרך רבין ומורשתו
היסטוריה
מדיני/פוליטי
צבא וביטחון
כתבות מקודמות
גיל להב
אותנטי זה כאן - לנגוס בתוצרת השוק התוסס והטעים ביותר בארץ
כתיבת המומחים
ייעוץ עסקי - חובה להגדלת הרווח של העסק
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט