האמת המדינית של סיני

עזריהו, שהיה במרוצת השנים עוזרם של ישראל גלילי, יגאל אלון ויצחק רבין, קובע בספרו הנחה, שיש להצטער כי לא התנחלה עדיין בלבבות: "שנאת הערבים כלפינו התעצמה מפני שלקחנו מהם את אדמתם ובתיהם, וגם מי שרכושו לא נלקח ממנו, הפך אזרח סוג ב' בארץ".

עזריהו, שהיה בצמתים חשובים של הכרעות פוליטיות ליד מנהיגים כמו בן-גוריון, גלילי ורבין, ידע לשמור תמיד על חירות המחשבה והנון-קונפורמיזם. אבל תמיד עשה זאת בהדר ממלכתי ובאיפוק רב. כשכל הארץ הייתה שטופה בגל של פטריוטיזם בקידוש המלחמה על חופש השיט בתעלת סואץ, היה זה עזריהו שבכתב העט של הקיבוץ המאוחד "מבפנים", העלה הרהורים וספקות לגבי מקומה של תעלת סואץ.

בקרבות המרים בחזית הדרום ב-1948 נקלע עזריהו לוויכוח מר עם המשורר אבא קובנר, איש קיבוץ עין החורש. באותה שנה מגיע לידי עזריהו, שלישו של יגאל אלון בחזית הדרום, כרוז שהפיץ אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת גבעתי בפיקודו של שמעון אבידן. הכותרת של הכרוז הייתה - "מוות לפולשים".

הכרוז , שהיה כתוב בשפה מאוד נמלצת ומתלהמת, קרא להשמדת האויב המצרי. עזריהו שיכנע את יגאל אלון להחרים מיד את הכרוזים, "כי לא עלה על דעתי שאפשר לפגוע בערבי משום שהוא ערבי", טען עזריהו.

מצערת העובדה שדווקא שמעון אבידן, איש "השומר הצעיר", חבר קיבוץ עין השופט ומפקד גבעתי, תמך בעמדתו של המשורר אבא קובנר.

אינני מתיימר להעלות כאן כתבת ביקורת והערכה על ספרה המרתק של אורה ערמוני. יש כאן למעשה ביטוי לפרץ רגשות אישי שלי, שפרץ למקרא הערכותיו של עזריהו על התרחשויות בימינו. אדם שמצד אחד מתפעם בצדק מהישגי הציונות, שהיו מעל ומעבר למה שחלמו מניחי היסודות, ומצד שני משמיע ביקורת של אוהב, הכואב את מחדלי היחס שלנו לבן-המיעוט הערבי החי בתוכנו.

מול מדיניות ישראלית שלא פעם עלתה על שרטון כתוצאה מתפיסות כוחניות, אני נרגש לקרוא את השגותיו של אדם, שמילא תפקידים בצמתים מכריעים כמו נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית.

בראיון לעיתונאי ארנון לפיד ב"על הצפון" (6.8.2008), אומר עזריהו, שהוא תמיד היה מודע לעובדה, שכאשר היהודים הגיעו לארץ בזמן השלטון העותומאני היא לא הייתה ריקה. היו בה גם ערבים. הם רוצים זכויות כמו שיש לכל אחיהם באזור, ובגללנו הן נמנעות מהם.

עזריהו מדגיש את צדקת המפעל הציוני, וזאת מבלי לבטל את זכויות הערבים בארץ.

בשיממון של שיח פוליטי הרווי פופוליזם ושנאה לאחר, מצאתי קרן אור בספר של אורה ערמוני, שמפגישה את הקורא עם דמות מופלאה, שרק נותר לקוות, כי קולה יהיה המצפן של החברה הישראלית. תוך כדי קריאת הספר מתוודע הקורא לאפשרות שחיינו בארץ הזו היו יכולים להיות אחרת, אם קולות כמו של ארנון עזריהו היו מנווטים את צעדינו, ולא היינו מתפתים להיות שבויים בעבודת אלילים של כוחנות וכיבוש.

שוחרי ספרות, רוצו לרכוש את ספרה של אורה ערמוני: "חָבֵר וְאִיש סוֹד - שִׁיחוֹת עִם סִינִי", הוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד.