שלושה חברים וחברה, שגורלותיהם מתערבלים זה בזה, החל בשנות השישים ועד לימינו, ברומן סוחף עז-ביטוי. דן רדלר, יליד רמת גן, שמחזהו הראשון "יותר מדי סושי" עלה לאחרונה בהצלחה בפסטיבל "פותחים במה" של בית לסין (וביקורת עליו תוכלו למצוא
כאן), מגלה בספרו "משחק הכיסאות" כשרון כתיבה יצירתית מיוחד במינו. בשפה יפה, שוטפת, אך לא מייגעת. במשפטים ובפרקים קצרים, מתרחשת העלילה במקומות ובארצות שונות, בכל פעם עם גיבור אחר מהעלילה, הוא סוחף את הקורא הנפעם למקרא ההתרחשויות הקצביות. הכל כה ריאליסטי, מתוחכם, והרקע כה מוכר, עד שאתה מנסה לנחש מי הם הטיפוסים הללו - שוודאי מצויים בקרבנו בשמות אחרים. הכל נראה לי מוכן להפקת סרט או סדרה, בגלל עושר הרבדים, הטיפוסים והכתיבה החכמה והקלה כאחת.
אין ספק, שרדלר מכיר את האירועים והאנשים. חלק ודאי נלקח מתולדות חייו-הוא. אחרת אין להבין את הקסם שבספר, ואת מידת המשיכה של הקורא לקרוא בלי לחדול, במתח ובעניין כה רב, ולגמוא כל מילה בו.
משחק הכיסאות שנהגה המורה לשחק בבית הספר עם התלמידים, תוך עיוותו וביזוי מי שנכשל בו, ונשאר לבסוף ללא כיסא - הוא הסימבול ממנו נשאב גורל הילדים שהופכים לנערים, לחיילים ולאנשים (רובם נוטלים מקום בהנהגת המדינה). העלילה מאפשרת לרדלר בקלות, להערות תוך כדי ההתפתחויות הדרמטיות והמפתיעות, את ביקורתו על הקשר בין הון-שלטון, על היצרים השולטים באדם ומשנים את גורלו, על התערבות אלת הגורל בסיפור לכיוונים בלתי צפויים. כך גם מעלה הספר שאלות שהקורא שואל את עצמו - מה הם הדברים החשובים באמת לאדם בחייו? האם אלמנט הכוח, הכסף, המין או האהבה? מה שולט במי?
הספר כה מלא בהתרחשויות ובקצב, בלי להלאות את הקורא, שחבל לקלקל את הקריאה בפירוט העלילה. את התענוג נשאיר לקוראים.
אמר מישהו שהודות לספר - לא הרגיש כלל את הטיסה לבנגקוק. ואני, לא הספקתי אפילו להשאירו עד לטיסה הבאה שלי, וסיימתיו ממש בצ'יק.
ונחתום בברכת גמר חתימה טובה וחג שמח.
