הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
ספרים
ראשי  /   ספרים  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
סיפורו של צריף בית הכנסת "מרמורק" בתל אביב
19/07/2017   |   אלי אלון
 
 
 
ירדן, המכשול לשלום
19/07/2017   |   רון בריימן
 
 
 
5 דברים שלא ידעתם על מקרי טביעה
19/07/2017   |   אורי סלע
 
 
 
הדג מסריח מהראש וחוסר גבולות הבושה
19/07/2017   |   חיים שטנגר
 
 
 
עולם ההשכלה: חוקי המשחק השתנו
19/07/2017   |   יהודה קונפורטס
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
סופנו אל היקיצות
כריכת הספר "סופנו אל היקיצות" מאת מיכל עלמה מרקוס

ביקורת לספר שיריה של מיכל-עלמה מרקוס הוצאת "צבעונים", ת"א 2010 "אל תכבה אורות, צא הישר מהבנין"...

▪  ▪  ▪
ה'אמת' בתבניות המטאפוריות בקובץ שלפנינו גלוית פנים, והשפה ישירה. אין צורך בעבודות גילוף מעמיקות כדי למצוא מתחת למעטפת תגליות אחרות משהתכוונה אליהן המשוררת ("בשבע מת היום על דיאטת רגש", עמ' 35-34): "אַל תְּכַבֶּה אוֹרוֹת, צֵא הַיְשֵר מֵהַבִּנְיָֹן"... והוא אשר משתמע.

האדם המאותת "זאב זאב" ומתכוון לדבר אחר, מן הסתם בשעת 'האמת', לא יובן כלל. לכן, מוטב כי יתכוון ויצעק באותה עת, כדי שיראו אותו במצוקתו וישמעו את קולו - באותו פרק זמן.

'הצדק והמוסר', אף הם אבני דרך בחבילת ה'אמיתות' עליהן צובאת מיכל-עלמה מרקוס בקובץ שלפנינו ("תהומות פניה", עמ' 21-20): "אֶל שֶמֶש לֵילִית מַעֲלִית כְּבוּיַת יוֹם עוֹלָה//כִּי שוֹטְפוֹת כַּבָּאִיוֹת צֶדֶק שְּמָשוֹת כְּבוּיוֹת"... בשורות הללו ניתן לראות כיצד 'שיני הצדק' נטחנות באיטיות ובחוסר תכלית עד שהן מתעייפות וכבות בטרם עת אל תוך האדישות הטוטאלית. וכאשר ננטשת הזירה לטובת 'פועלי החושך', ייתכן שתהליך 'הזכירה' - יצוף ויעלה מחדש אל האור. אך אז כבר יהיה מאוחר מדי להתחיל הכל מבראשית. ואולם, 'הכיבוי היקיצתי' הזה יכול להתקבל לא רק כ'חד-סתרי' גרידא, אלא גם כ'דוּ' ("בעידן הגמל", עמ' 41): "אֵיך שֶלֹא תַּבִּיט בַּשֶמֶש תִּרְאֶה גֶשֶם/אֵיך שֶלֹּא תַּבִּיט בַּגֶשֶם תִּרְאֶה שָרָב"...

חוסר הרצון להתפשר 'מיד' ולעלות על דרך המלך, מבליט בהבזק את טבע האנוש התלוי ועומד לרוב על החלטות דומיננטיות: נכוֹנוֹת/שגֻיוֹת - אשר תלויות ועומדות: לזכותו/רעתו, בנסיבות וברגעים לא צפויים: המצהילים/מעיבים על גורלו. וכל זאת תוך חיפוש ותעייה בין החוץ לפנים (והמאבק המתמיד בין הרציו לרגש).

הניואנס האבסולוטי היחיד שאינו מותיר ספקות בסוגית החד-צדדִיוּת (כמובא לעיל) מובא במשפט ("אדם אל תוך יומו", עמ' 11-10): "נוֹלָד בַּלַיְלָה מֵת בַּבּוֹקֶר/ נוֹלָד בַּיוֹם מֵת בַּלַיְלָה"... ומכך נמצא, כי כל משפט אחר לעומתו בסוגייה מתגמד.

מאידך-גיסא, בהמשך השיר נכיר לדעת כי לא הכל נוטה לקיצוניות (של שחור-לבן), ויש גם מצבי פשרה הנוטים לגוון האפרפר (כמובא בהמשך): "נִרְדָם חֶלְקוֹ/חֶלְקוֹ בּוֹ עֵר//נִשְכָּח - נִזְכָּר/חֶלְקוֹ"... וטוב עשתה המשוררת שהשכילה להראותנו ללא כחל ושרק את יתר הצדדים הצפוּנִים במראה החיצוני מול המראה הפנימי.

מצא חן בעיניי כיצד מחלצת המשוררת פתיתי אור, מתוך ה'מהמורות' בדרך המסע הבלתי פוסק (עמ' 13): "כְּשֶבָּא בּוֹקֶר מֵהַלַיְלָה זִקוּקֵי כּוֹכָבִים בָּאוּ לְנַצְנֵץ//קַל יוֹתֵּר לִרְאוֹתָם נוֹפְלִים בַּשֶמֶש מִלֹא לִרְאוֹתָם כְּלָל"... על כך אוֹמַר פסוּק משלִי: "משצלחנו לעבור בשלום את רגעי הקושי, או אז באו להטעימנו 'פינוקים'"... מסתבר שברגעי פיכחון כאלה רואים את הדבר בבהירות הרבה יותר גבוהה מאשר ברגעים האפלים.

ולסיכום פן זה של 'התבוננות' נמצא את המשוררת ("כבר איננו דומים" בעמ' 87) מדגישה: "פָּנֵינוּ הַפְּנִימִיוֹת עוֹלוֹת לְאַט מִתּוֹךְ גְלִימַת חִיצוֹנִיוּתֵנוּ//רְעָפֵינוּ נוֹשְרִים, עֵינֵנוּ מִתְעַגְלוֹת בְּרִיבּוּעֵי חַלוֹנוֹתַּינוּ"... מסתבר, כי ניסיון החיים מביא בחובו תובנות. אותה תמימות שהייתה בעבר מנת חלקנו, נלקחה מאתנו למחוזות אחרים, זרמי החיים המודרניים מובילים וסוחפים את האדם למלכוד חסר-פשרות בחוסר הוודאות המתעתע ("שהשקט כבר יופיע על כביש האפלטון", עמ' 8): "עוֹד לֹא נִמְצָא מָקוֹם בּוֹ יוּנַח מִפְתַּח רֹאֹשוֹ/שֶּהַכַּר לֹּא יִפָּרֵם בּוֹ"... ובהמשך נכתב: "על זהמת כבישי הפרח/מנבלים פיהם כל פרחי הדלק היפים"...

מסתבר, כי ככל שנפסע אל הקִדמה והנאוֹרוּת, כך הכל הופך לחסר ערך ולנטול תוכן - פנימית וחיצונית כאחד. ("דיוקן המשוררת כנוצה בכסת דיו", עמ' 9): "דבר כבר לא ישוב להכתב כיד מקרה"... מסקנה: ה'מִקריוּת' וה'תמימוּת' פסו חלפו מן העולם לצמיתות.

מיכל-עלמה כותבת ("בתכלת חשמל הכה הברזל", עמ' 12): "כי מהי שמש אם לא נצרב בה היום/ומהי אשה אם אין היא אותו"... היות שלא נמצאנו שנוּיים במחלֹקת (כי אין בפסוק זה לא סימן שאלה ואף לא סימן קריאה), עלה בדעתי לתהות כמה זמן ציטוט כזה (על-פי אמת המידה שהתוותה המשוררת) יוכל לעמוד על משמרתו ולהחזיק מעמד בלא טענות ומענות מצד ארגוני נשים 'פמיניסטיות' למיניהן. אולם עוד טרם הספקתי להעמיק בנושא, באה מיכל-עלמה ופתרה את ספקותיי בהעלותה מנגד ראיה מוצקה אחרת (ההודפת את הראשונה אל הסף); ("סופנו אל היקיצות", עמ' 17-16): "נָשִים אוֹרְגוֹת אֶת גַבְרֵיהֶן בְּמוֹת אַהֲבָתָם/גְבָרִים רוֹגְעִים בַּאֲחֵרוֹת"... ואף על-פי כן לא ממש יצאתי מגדרי למקרא הדברים. כבעבר, כך גם עתה, אין הרבה חידושים בתחום הבוגד, הנבגד וכולי. המהפך חל ברגע שה'פיכחון' וה'מעשיות' החלו לשתף פעולה.

בהמשך השיר השכלתי להבין את המהות אותה חיפשה המשוררת בהעניקה לספרה את שמו: "לַחְמְךָ הַדַל עַל פְּרִי עָנְיִי/סוֹפֵנוּ אֶל הַיְקִיצוֹת"... ברגע שה'אהבה' שובקת, צומחת ה'התפכחות'. מה עוד נותר אם לא הפקת הלקח?! ואכן כהוכחה (בעמ' 29) רושמת המשוררת: "גַם הֲאּשֶר בְּדִידוּת נוֹשֶבֶת/צִבְעֵי אֵזוֹב בַּשוֹשַנָה"...

ובאם נדפדף מעט יותר ביצירות, נבחין שנושאי ה'פרט' בקובץ, תפקידן זעיר לעומת ה'כלל'. ומזרעי ה'ידידות' (בחברה הרחבה יותר), לא בהכרח צומחת הרמוניה בלשון המעטה ("מפרחי הידידות ההם", עמ' 33-32): "אוֹי לָנוּ מִפִּרְחֵי הַיְדִידוּת הָהֵם/עֲדִיפִים כְּבָר בְּהַרְבֵּה קוֹצֵי דַרְדַר"...

אך מנקודת זווית זאת, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה במהויות הקיום האנושי, בקובץ שלפנינו. שכן, ממש במקום זה נחפוץ לשנות את פני הדברים ולעשותם טובים יותר, מועילים יותר, חכמים יותר. כך חושבת גם מיכל-עלמה מרקוס ("גשר אין מעברים", עמ' 39-38): "גֶשֶר אֵין-מַעֲבָרִים מְקוּפָּד, חוֹרֵק לְאֵין כּל/בֹּואִי נֵלֵך עַל גֶשֶר אַחֵר/ אָמַרְתִּי לָה"... כוונת המשוררת לומר (על-פי הבנתי), כי אם לא ניתן ללכת בדרך אחת, יש להמציא דרך חילופית. כמה צודקת מיכל-עלמה בכוח המחשבה החזקה הזאת!

ולסיכום, אני שבה אל התחלה חדשה ב'ציון דרך' לשירה נפלאה ורועמת מחד-גיסא, אשר יש בה מן העינוג של 'שתיקות מדברות' בשפה גבוהה שנשתמרה - עם ביטויים מרהיבי לב השומרים על רעננות מפכה.

ראשיתו ואחריתו של הספר כמעיין נובע של תובנות. ואסיים בפסוק ("בין קרן אור לקרן אור", עמ' 98) אשר כתבה: "וּבֵין כִּלְאַיִם שֶל שְחוֹר נִמְצָא קַו הַחִיבּוּר אֶל הַאוֹר/וְגֶשֶר נוֹצַר בֵּין קֶרֶן אוֹר לְקֶרֶן אוֹר/חִבּוּר בֵּין זְמַנִים אֲבוּדִים/ נִשְכָּחִים"... הנה גם כאן חווים את גישתה הפתוחה והאמיצה של המשוררת מיכל-עלמה מרקוס אשר מביאה לפני הקורא אמיתות מפרי יצירתה ובהן זרעי תקווה להמשכיות.

תאריך:  20/10/2010   |   עודכן:  20/10/2010
אדלינה קליין

מועדון הבלוגרים עוקבים: 7לקבלת רשימות אדלינה קליין לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


ברחבי הרשת

רשימות קודמות
כשאני קורא את ספריו של מאיר שלו אני מוצא עצמי מכריח ממש את מיצי הביקורת שלי לפעפע ולטפטף מהכבד והמרה. למה מכריח? כי אנחנו בני אותו גיל וינקנו מאותה תרבות. השפה שלו היא שפתי, התיאורים שלו ידועים ומוכרים, וקל מאוד ליפול שבי בקסם הכובש של הנוסטלגיה הרכה והמתוקה. מאיר שלו יודע היטב את מלאכת הכתיבה המקומית, ואין לו כל בעיה איתי כקורא הנהנה להתרפק ולהתבשם מתיאוריו בשפתו הקולחת.
15/10/2010  |  גד גזית  |  ספרים
ספר הסיפורים החדש של מנחם מ' פאלק "הציידים החדשים, עשרה סיפורי פרוזאק" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו, אחרי 14 ספרים שרובם שירה בלבד, כאשר הראשון בהם, "קמטים", ראה אור בשנת 1990 והאחרון "מסעותיו של פגסוס" בשנת 2007. ספר הפרוזה הנוכחי מביא סיפורים על אהבות בלתי אפשריות, מסע ארוטי של זוגות בלתי מתאימים, בדרך אל הרפתקה בלתי סבירה, המסתיימת בכישלון צורב ובחידלון כואב.
13/10/2010  |  אברהם גלברשטט  |  ספרים
ספרו החדש של אתגר קרת, החמישי במספר, הוא ספר העומד בסימן משבר. אין מדובר במשבר בחיים האישיים חלילה, וגם אין הוא מעיד במאום על משבר הפוקד את האומה. זהו משבר של אדם כותב בחיי הכתיבה שלו. על-רקע זה הספר נכתב וקריאה מיטבית בספר מחזירה אותו שוב ושוב להתמודדות עם מה שמכונה בעגת הסופרים "רייטרס בלוק", או מחסום כתיבה, אם תרצו.
01/10/2010  |  אורין אריה מוריס  |  ספרים
בפרק האחרון,"על הספר", כותב הסופר: "זהו ספר שרובו אמת, אך ככל סיפור, יש בו גם דמויות ואירועים בדויים." (עמ' 290). אני יכול לשער אילו דמויות קיבלו שמות בדויים ומדוע, אך נראה לי כי כל מילה ברומן זה נחצבה מהאמת שבלבבו, ועל כן הרומן מוצא נתיבות אל קורא המחפש באמנות את האומן, את האמת. ולא רק זאת, יש אפיזודות בספר שכאילו נכתבו עליי ועל קורות חיי, ואני אמרתי לא אחת בליבי תוך כדי קריאה: אמת נכון - כך היה הדבר!
23/09/2010  |  משה גרנות  |  ספרים
ספרו של אהרון ירושלמי נשאר רלוונטי גם לימינו אלה. המאבק שלו הוא המאבק שלנו. אהרן ירושלמי פורש בפנינו יריעה שלא נשכח לעולם: תקופה כל-כך רחוקה במבט כל-כך קרוב, כל-כך אינטימי וצורב. החיים במחנות שבויים בימי מלחמת העולם השנייה, המסתור בבתיהם של תושבי עיירות שונות, הבריחות הנועזות - כל אלה מתוארים במכחול של אמן הזוכר כל פרט, המרגיש כל גוון של רגש ושל תקווה.
22/09/2010  |  הרצל חקק  |  ספרים

פורומים
ספרים
תרבות
כתבות מקודמות
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
AIG
טיפים חשובים לפני שרוכשים דירה
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט