סופנו אל היקיצות

ה'אמת' בתבניות המטאפוריות בקובץ שלפנינו גלוית פנים, והשפה ישירה. אין צורך בעבודות גילוף מעמיקות כדי למצוא מתחת למעטפת תגליות אחרות משהתכוונה אליהן המשוררת ("בשבע מת היום על דיאטת רגש", עמ' 35-34): "אַל תְּכַבֶּה אוֹרוֹת, צֵא הַיְשֵר מֵהַבִּנְיָֹן"... והוא אשר משתמע.

האדם המאותת "זאב זאב" ומתכוון לדבר אחר, מן הסתם בשעת 'האמת', לא יובן כלל. לכן, מוטב כי יתכוון ויצעק באותה עת, כדי שיראו אותו במצוקתו וישמעו את קולו - באותו פרק זמן.

'הצדק והמוסר', אף הם אבני דרך בחבילת ה'אמיתות' עליהן צובאת מיכל-עלמה מרקוס בקובץ שלפנינו ("תהומות פניה", עמ' 21-20): "אֶל שֶמֶש לֵילִית מַעֲלִית כְּבוּיַת יוֹם עוֹלָה//כִּי שוֹטְפוֹת כַּבָּאִיוֹת צֶדֶק שְּמָשוֹת כְּבוּיוֹת"... בשורות הללו ניתן לראות כיצד 'שיני הצדק' נטחנות באיטיות ובחוסר תכלית עד שהן מתעייפות וכבות בטרם עת אל תוך האדישות הטוטאלית. וכאשר ננטשת הזירה לטובת 'פועלי החושך', ייתכן שתהליך 'הזכירה' - יצוף ויעלה מחדש אל האור. אך אז כבר יהיה מאוחר מדי להתחיל הכל מבראשית. ואולם, 'הכיבוי היקיצתי' הזה יכול להתקבל לא רק כ'חד-סתרי' גרידא, אלא גם כ'דוּ' ("בעידן הגמל", עמ' 41): "אֵיך שֶלֹא תַּבִּיט בַּשֶמֶש תִּרְאֶה גֶשֶם/אֵיך שֶלֹּא תַּבִּיט בַּגֶשֶם תִּרְאֶה שָרָב"...

חוסר הרצון להתפשר 'מיד' ולעלות על דרך המלך, מבליט בהבזק את טבע האנוש התלוי ועומד לרוב על החלטות דומיננטיות: נכוֹנוֹת/שגֻיוֹת - אשר תלויות ועומדות: לזכותו/רעתו, בנסיבות וברגעים לא צפויים: המצהילים/מעיבים על גורלו. וכל זאת תוך חיפוש ותעייה בין החוץ לפנים (והמאבק המתמיד בין הרציו לרגש).

הניואנס האבסולוטי היחיד שאינו מותיר ספקות בסוגית החד-צדדִיוּת (כמובא לעיל) מובא במשפט ("אדם אל תוך יומו", עמ' 11-10): "נוֹלָד בַּלַיְלָה מֵת בַּבּוֹקֶר/ נוֹלָד בַּיוֹם מֵת בַּלַיְלָה"... ומכך נמצא, כי כל משפט אחר לעומתו בסוגייה מתגמד.

מאידך-גיסא, בהמשך השיר נכיר לדעת כי לא הכל נוטה לקיצוניות (של שחור-לבן), ויש גם מצבי פשרה הנוטים לגוון האפרפר (כמובא בהמשך): "נִרְדָם חֶלְקוֹ/חֶלְקוֹ בּוֹ עֵר//נִשְכָּח - נִזְכָּר/חֶלְקוֹ"... וטוב עשתה המשוררת שהשכילה להראותנו ללא כחל ושרק את יתר הצדדים הצפוּנִים במראה החיצוני מול המראה הפנימי.

מצא חן בעיניי כיצד מחלצת המשוררת פתיתי אור, מתוך ה'מהמורות' בדרך המסע הבלתי פוסק (עמ' 13): "כְּשֶבָּא בּוֹקֶר מֵהַלַיְלָה זִקוּקֵי כּוֹכָבִים בָּאוּ לְנַצְנֵץ//קַל יוֹתֵּר לִרְאוֹתָם נוֹפְלִים בַּשֶמֶש מִלֹא לִרְאוֹתָם כְּלָל"... על כך אוֹמַר פסוּק משלִי: "משצלחנו לעבור בשלום את רגעי הקושי, או אז באו להטעימנו 'פינוקים'"... מסתבר שברגעי פיכחון כאלה רואים את הדבר בבהירות הרבה יותר גבוהה מאשר ברגעים האפלים.

ולסיכום פן זה של 'התבוננות' נמצא את המשוררת ("כבר איננו דומים" בעמ' 87) מדגישה: "פָּנֵינוּ הַפְּנִימִיוֹת עוֹלוֹת לְאַט מִתּוֹךְ גְלִימַת חִיצוֹנִיוּתֵנוּ//רְעָפֵינוּ נוֹשְרִים, עֵינֵנוּ מִתְעַגְלוֹת בְּרִיבּוּעֵי חַלוֹנוֹתַּינוּ"... מסתבר, כי ניסיון החיים מביא בחובו תובנות. אותה תמימות שהייתה בעבר מנת חלקנו, נלקחה מאתנו למחוזות אחרים, זרמי החיים המודרניים מובילים וסוחפים את האדם למלכוד חסר-פשרות בחוסר הוודאות המתעתע ("שהשקט כבר יופיע על כביש האפלטון", עמ' 8): "עוֹד לֹא נִמְצָא מָקוֹם בּוֹ יוּנַח מִפְתַּח רֹאֹשוֹ/שֶּהַכַּר לֹּא יִפָּרֵם בּוֹ"... ובהמשך נכתב: "על זהמת כבישי הפרח/מנבלים פיהם כל פרחי הדלק היפים"...

מסתבר, כי ככל שנפסע אל הקִדמה והנאוֹרוּת, כך הכל הופך לחסר ערך ולנטול תוכן - פנימית וחיצונית כאחד. ("דיוקן המשוררת כנוצה בכסת דיו", עמ' 9): "דבר כבר לא ישוב להכתב כיד מקרה"... מסקנה: ה'מִקריוּת' וה'תמימוּת' פסו חלפו מן העולם לצמיתות.

מיכל-עלמה כותבת ("בתכלת חשמל הכה הברזל", עמ' 12): "כי מהי שמש אם לא נצרב בה היום/ומהי אשה אם אין היא אותו"... היות שלא נמצאנו שנוּיים במחלֹקת (כי אין בפסוק זה לא סימן שאלה ואף לא סימן קריאה), עלה בדעתי לתהות כמה זמן ציטוט כזה (על-פי אמת המידה שהתוותה המשוררת) יוכל לעמוד על משמרתו ולהחזיק מעמד בלא טענות ומענות מצד ארגוני נשים 'פמיניסטיות' למיניהן. אולם עוד טרם הספקתי להעמיק בנושא, באה מיכל-עלמה ופתרה את ספקותיי בהעלותה מנגד ראיה מוצקה אחרת (ההודפת את הראשונה אל הסף); ("סופנו אל היקיצות", עמ' 17-16): "נָשִים אוֹרְגוֹת אֶת גַבְרֵיהֶן בְּמוֹת אַהֲבָתָם/גְבָרִים רוֹגְעִים בַּאֲחֵרוֹת"... ואף על-פי כן לא ממש יצאתי מגדרי למקרא הדברים. כבעבר, כך גם עתה, אין הרבה חידושים בתחום הבוגד, הנבגד וכולי. המהפך חל ברגע שה'פיכחון' וה'מעשיות' החלו לשתף פעולה.

בהמשך השיר השכלתי להבין את המהות אותה חיפשה המשוררת בהעניקה לספרה את שמו: "לַחְמְךָ הַדַל עַל פְּרִי עָנְיִי/סוֹפֵנוּ אֶל הַיְקִיצוֹת"... ברגע שה'אהבה' שובקת, צומחת ה'התפכחות'. מה עוד נותר אם לא הפקת הלקח?! ואכן כהוכחה (בעמ' 29) רושמת המשוררת: "גַם הֲאּשֶר בְּדִידוּת נוֹשֶבֶת/צִבְעֵי אֵזוֹב בַּשוֹשַנָה"...

ובאם נדפדף מעט יותר ביצירות, נבחין שנושאי ה'פרט' בקובץ, תפקידן זעיר לעומת ה'כלל'. ומזרעי ה'ידידות' (בחברה הרחבה יותר), לא בהכרח צומחת הרמוניה בלשון המעטה ("מפרחי הידידות ההם", עמ' 33-32): "אוֹי לָנוּ מִפִּרְחֵי הַיְדִידוּת הָהֵם/עֲדִיפִים כְּבָר בְּהַרְבֵּה קוֹצֵי דַרְדַר"...

אך מנקודת זווית זאת, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה במהויות הקיום האנושי, בקובץ שלפנינו. שכן, ממש במקום זה נחפוץ לשנות את פני הדברים ולעשותם טובים יותר, מועילים יותר, חכמים יותר. כך חושבת גם מיכל-עלמה מרקוס ("גשר אין מעברים", עמ' 39-38): "גֶשֶר אֵין-מַעֲבָרִים מְקוּפָּד, חוֹרֵק לְאֵין כּל/בֹּואִי נֵלֵך עַל גֶשֶר אַחֵר/ אָמַרְתִּי לָה"... כוונת המשוררת לומר (על-פי הבנתי), כי אם לא ניתן ללכת בדרך אחת, יש להמציא דרך חילופית. כמה צודקת מיכל-עלמה בכוח המחשבה החזקה הזאת!

ולסיכום, אני שבה אל התחלה חדשה ב'ציון דרך' לשירה נפלאה ורועמת מחד-גיסא, אשר יש בה מן העינוג של 'שתיקות מדברות' בשפה גבוהה שנשתמרה - עם ביטויים מרהיבי לב השומרים על רעננות מפכה.

ראשיתו ואחריתו של הספר כמעיין נובע של תובנות. ואסיים בפסוק ("בין קרן אור לקרן אור", עמ' 98) אשר כתבה: "וּבֵין כִּלְאַיִם שֶל שְחוֹר נִמְצָא קַו הַחִיבּוּר אֶל הַאוֹר/וְגֶשֶר נוֹצַר בֵּין קֶרֶן אוֹר לְקֶרֶן אוֹר/חִבּוּר בֵּין זְמַנִים אֲבוּדִים/ נִשְכָּחִים"... הנה גם כאן חווים את גישתה הפתוחה והאמיצה של המשוררת מיכל-עלמה מרקוס אשר מביאה לפני הקורא אמיתות מפרי יצירתה ובהן זרעי תקווה להמשכיות.