"דווקא כשהגוף שלי התחיל למצוא חן בעיניי"

"בכלל לא קיוויתי להתחתן - רציתי רק לחיות", אומרת ג'וי סימהָה, שהייתה בת 26 כשאובחן אצלה סרטן השד. "לא תיארתי לעצמי שאי פעם אתאהב במישהו. בתקופה הראשונה שאחרי כריתת השד, הרגשתי שאף אחד לא יסתכל עליי שוב באותה צורה. הכימותרפיה שעברתי אחרי הניתוח חיזקה את ההכרה שאצטרך להשלים עם דברים שבחיים לא הייתי מדמיינת לעצמי. השֹער שלי נהיה דליל נורא והיו לי עיגולים שחורים סביב העיניים - אפילו הציפורניים שלי, שהיו פעם ארוכות, כמעט הפסיקו לצמוח. לפעמים לא יכולתי להסתכל בראי מפני שלא זיהיתי את עצמי. חשבתי לעצמי, 'מי האישה הזאת שמסתכלת עליי?'"

"את כבר לא מתייחסת לשדיים באותו האופן," אומרת אקוֵושה אוֹוֶנס, שעברה כריתת שד בגיל 32. "את צופה ב'משמר המפרץ', וחושבת לעצמך, 'אלה בסך הכול שדיים.' כריתת השד לא הטרידה אותי - כל-כך רציתי לחיות. ואני חיה. אבל נשארות צלקות. האם המצב יחזור אי פעם לקדמותו? לא, אבל זה פי אלף יותר טוב מלמוּת. אנשים מאוהבים בשדיים, אבל אני מרוצה מהשדיים החדשים שלי. אני בסדר."

"רק אז בכיתי - כשקלטתי שהשֹער שלי ינשור," אומרת לֶסלי מוּטוֹן. לסלי הייתה בת 35 כשאבחנו אצלה סרטן השד, ושימשה אז מגישת חדשות בתחנת טלוויזיה בסן-פרנסיסקו. שֹערה הבלונדיני היה חלק מהתפקיד שלה, אבל חשוב מזה - הוא היה חלק מהדימוי העצמי שלה; הוא אפילו היה הסיבה לכינוי החיבה שלה, "בלונדה". לסלי הצליחה לשמור על מידה מסוימת של שלוות נפש במהלך האבחון והניתוח, על אף דאגתה לניקול, בתה בת השנתיים, ולבעלה טוני מָטוקס. אבל היא התמוטטה כשהתברר לה שהטיפולים הכימותרפיים שהיא אמורה לקבל יגרמו לה לנשירת שֹער: "אמרתי, 'איך אסתדר בלי השֹער שלי, זה חלק ממי שאני.'"

ההתמודדות עם סוגיות הקשורות בגוף

אם את בראשית שנות העשרים של חייך, את ודאי עדיין מתיידדת עם גופך - חוקרת את המיניוּת שלך, מגלה את יכולותייך הגופניות, מנסה סגנונות, תלבושות ודימויי גוף שונים וכדומה. אולי את יוצאת עם מישהו, ייתכן שאת בתחילתו של קשר זוגי רציני, ואולי נישאת לא מזמן. אם את בשנות השלושים לחייך, את ודאי עדיין מגלה מה את יכולה לעשות - מבחינה גופנית, מינית וחברתית. אולי את יוצאת עם מישהו או מעורבת בקשר טרי יחסית.

אם אינך שונה מרוב הנשים, לשדיים יש מקום של כבוד בדימוי הגוף שלך, במיניוּת שלך ובתחושתך כאישה. ייתכן שאת חושבת שהשדיים שלך קטנים מדי או גדולים מדי, ואולי לדעתך הם בדיוק בגודל המתאים; כך או כך את ודאי מוּדעת מאוד לאופן שבו הם משתלבים בדימוי שאת מקרינה, בתחושת העוצמה החברתית שלך, המשיכה המינית שלך והנשיוּת שלך. קשה לאישה בכל גיל להשלים עם המחשבה שהיא עומדת לאבד שד, אבל לנשים צעירות זאת מחשבה קשה במיוחד. בדומה לכך, נשים בכל הגילים מוטרדות מן המחשבה שהשדיים שלהן מסַכנים אותן, אבל השקפה כזאת עלולה להיות הרסנית במיוחד לנשים צעירות, שרק מתחילות להתרגל אל הגוף שלהן.

רווקות צעירות שאבחנו אצלן סרטן השד חוששות שלא יהיה להן האומץ לחשוף בפני שותפים חדשים למיטה את גופן החדש, הנושא את צלקות הסרטן, ואילו נשים שכבר נמצאות בקשר זוגי חוששות שבני הזוג שלהן לא יימשכו עוד אליהן. מרבית חולות הסרטן מבחינות גם באבדן החשק המיני, ובתסמינים המתלווים אליו - עייפות, יובש בנרתיק, גלי חום והיבטים אחרים של תסמיני בלות שנגרמים על ידי הטיפולים. (מידע נוסף על טיפולים נגד סרטן ובלות מוקדמת מופיע בפרק 3 ו-9.)

"אם את בת 35 ומעלה, יש לך סיכויים גבוהים מאוד לחוות תסמינים של בלות בעקבות הכימותרפיה," אומרת ד"ר לֶסלי שוֹבֶר, מרצה במחלקה למדעי ההתנהגות במרכז הסרטן על שם מ. ד. אנדרסון. "לנשים הרבה יותר קשה לעבור את הבלות המזורזת והחריפה שנגרמת על ידי הטיפולים הכימיים מאשר את הבלות הטבעית. את מרגישה גלי חום, יובש בנרתיק - והיעדר אסטרוגן בנרתיק הוא לא הבעיה היחידה. נשים פשוט מאבדות עניין במין." אבדן החשק המיני הוא זמני בדרך כלל, טוענת שובר, אך עלולות להיות לו השפעות הרסניות על האישה - או על הזוג - שעוברים אותו, במיוחד אם האונקולוגים והגינקולוגים לא הזהירו אותם מפני מה שעומד לקרות, כפי שקורה במקרים רבים.

סינדי קים, שאובחנה בגיל 26, חשה שסרטן השד כמעט שם קץ למערכת היחסים שלה עם הארוס שלה, ג'וזף, שאתו יצאה שנתיים עד האבחון. "לא היו לי שום מחשבות על סקס," היא אמרה בכנות. "הוא לא דחה אותי, אבל לא היה לי כוח לעשות כלום. וכתוצאה מכך, הוא הרגיש כאילו גם לו יש סרטן. הוא חשב שלא אכפת לי יותר מהצרכים שלו. הוא חשב שהוא כבר לא מספיק טוב בשבילי. ואני אמרתי, 'מה פתאום אתה חושב דברים כאלה? אני זאת שיש לה סרטן. איך פתאום זה סובב סביבך?'" כתוצאה מהסרטן של סינדי ומהבעיות שהתעוררו בעקבותיו, הזוג נפרד לזמן-מה, אך בסופו של דבר התפייסו.

לדברי ד"ר שובר, ברוב המקרים הקשר הזוגי מחזיק מעמד. עם זה, הסרטן עלול להעצים בעיות של מיניוּת או של זוגיוּת שכבר היו קיימות בין בני הזוג, או לספק לזוג תירוץ נוח לקשיים הרִגשיים והמיניים השוררים ביניהם. לדעתה של ד"ר שובר, הבעיות המיניוֹת המתעוררות במהלך הטיפולים אצל עד 50% מהנשים שמטופלות נגד סרטן השד עלולות להימשך זמן רב, אם לא מתייחסים אליהן במסגרת ייעוץ זוגי או תקשורת מחודשת בין בני הזוג.
אתגר כפול אפוא ניצב בפני נשים צעירות שחלו בסרטן השד: להשלים עם הגוף החדש וללמוד איך להרגיש בנוח עם אחרים, מבחינה מינית וגופנית.

שינויים בדימוי הגוף

רוב הנשים עוברות תהליך של התוודעות לשדיים וקבלה שלהם עד סוף שנות העשֹרֶה שלהן, החל בהופעתם הפתאומית בתחילת גיל ההתבגרות, דרך גילוי גופן הנשי בשנות ההתבגרות, וכלֵה ביצירה של חיים מיניים וחברתיים של בוגרת. כבר התוודעת מחדש אל הגוף שלך אחרי שני שינויים משמעותיים: מילדוּת להתבגרות ומהתבגרות לבגרות. לא קל להתוודע אליו מחדש בתוך פרק זמן קצר כל-כך - להשלים עם כריתת גוש, עם צלקת או עם אבדן של אחד השדיים או שניהם. קשה עוד יותר לעשות זאת אם השדיים הם החלק היחיד בגופך שהיית ממש מרוצה ממנו.

"תמיד הרגשתי שבורכתי בעניין השדיים," אומרת ג'וי. "השדיים היו חלק מההנאה של לבלות את הקיץ בבגדי ים, לצאת עם בנים, לעשות חיים וללבוש בגדים נחמדים. ממש לפני שאבחנו אצלי סרטן השד התאמצתי נורא לרזות, ואפילו הצלחתי. בשלוש השנים שקדמו לאבחנה, התחלתי ממש להעריך את הגוף שלי. התחלתי להבין את השדיים ואיזה כיף יש בהם."

ואז בא הסרטן, ואתו כריתת השד. "הרגשתי כל-כך מאוכזבת שאיבדתי את השד שלי בשלב כל-כך מוקדם בחיים," ג'וי אומרת. "את מרגישה שרימו אותך."

סינדי חשה עוד יותר מנשים אחרות שהשדיים הם חלק מרכזי מהדימוי העצמי שלה, בעיקר כשזכתה בתחרות היופי מיס סאול-קוריאה, ובעקבות הזכייה ערכה ביקורי קידום מכירות במסעדות פלָנֶט הוליווד והופיעה בפרסומות ובשלטים של קרם השיזוף Hawaiian Tropic.

"הרגשתי נפלא בקשר לגוף שלי," סינדי נזכרת. "תמיד הייתי עסוקה נורא בשדיים שלי. היו לי שדיים ממש יפים, במידה C. גברים השתגעו עליהם. אפילו נשים אמרו, 'וואו, איזה חזה יפה יש לך.' חזה גדול הוא נדיר אצל בחורות ממוצא אסיאתי. זה עשה לי הרגשה ממש טובה."

השדיים של סינדי היו מהותיים לא רק לדימוי הגוף שלה אלא לכל התחושה שלה לגבי זהותה. "הייתה לי גישה מאוד מוגדרת לגביהם. התחלתי ללבוש חזיית ספורט כבר בכיתה ד'. בכיתה ח' החזה שלי כבר היה כמעט במידה D. הסרטן גרם לי להרגיש כמעט כאילו קוללתי על שריכזתי את כל האנרגיה בחזה שלי."

לעומת גאוותה של סינדי בשדיים שלה, היא הרגישה תסכול רב ממשקל גופה. "הייתי די שמנמנה ועגלגלה בתיכון," היא אומרת. "ירדתי מאוד במשקל בקולג'. הייתי אנורקטית." סינדי הצליחה להתגבר על האנורקסיה, זכתה בתואר מלכת היופי והתארסה לג'וזף, שהיא מגדירה אותו "חתיך."

"יש לי תמונות של עצמי שלושה חודשים לפני האבחון - ואני אומרת לך, הייתי פצצה," היא אומרת. אולם כעבור שלושה חודשים אובחן אצל סינדי סרטן השד, היא עברה כריתת גוש והתחילה לעבור טיפולי כימותרפיה והפריה חוץ-גופית כדי שהיא והארוס שלה יוכלו להקפיא עוּברים וללדת אותם בעתיד. בעקבות אחד משני הטיפולים הללו, החלה סינדי להשמין. השילוב של אבדן חלק מן החזה שלה ואבדן הגִזרה המדהימה שלה היה מכה כפולה לסינדי - מתקפה כמעט בלתי נסבלת על תחושת העצמי שלה.

אצל צעירות רבות, הזעם, הייאוש ותחושת הבגידה הראשוניים מפנים עם הזמן את מקומם להערכה מחודשת לעצמי הגופני שלהן. ג'וי אומרת שהמעבר הדרגתי ואִטי; בתחילתו הרגישה מרומה בגלל האבחון שלה, ובסופו הרגישה אסירת תודה על שגופה מאפשר לה להתמודד עם המחלה.

"אחרי כריתת השד המלאה חזרתי הביתה להחלים, ואני זוכרת שהייתי אסירת תודה שאני חיה," היא אומרת. "אני זוכרת שחשבתי שהחיים יקרים כל-כך, והרגשתי הכרת תודה עצומה כלפי האנשים סביבי. הדברים הכי פשוטים - שמים כחולים יפהפיים, טבילת הרגליים במים (עוד לא יכולתי לשחות) - סתם דברים פשוטים מאוד שיכולתי ליהנות מהם - היו חשובים לי מאוד. יכולתי לחשוב, 'כרגע חתכו לי חתיכה מהגוף; אני בטח אסבול כאבי תופת.' אבל לא כאב לי.

הייתי אסירת תודה שאני יכולה לקום מהמיטה ולעזור לעצמי, והרגשתי שאני בחורה די חזקה. ידעתי שאוכל להמשיך בחיים בלי שד." ג'וי המשיכה לכעוס על שהעצמי התמים וחסר הדאגות שלה "נגזל" ממנה, אבל הרגישה גם פליאה והכרת תודה על שהגוף שלה ממשיך לחיות. ואכן, כדאי לך למצוא דרכים לאהוב את הגוף שלך ולהרגיש שאתם בעלי ברית ולא אויבים, מפני שהדבר יעזור מאוד בהחלמה הגופנית והנפשית שלך מסרטן השד.

לסלי מוטון, החשיפה לציבור

לא בכיתי כשאבחנו אותי. לא בכיתי כשעברתי את הניתוח. בכיתי כששמעתי שהשֹער שלי ינשור. חשבתי לעצמי, "עכשיו איראה חולה. אני מגישת חדשות. אני צריכה לעלות לשידור. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיראות חולה."

בסופו של דבר התמודדתי לא רע עם נשירת השֹער; אבל לא ציפיתי שהשֹער שלי ינשור. והריסים המלאכותיים, לא הצלחתי להתרגל אליהם אף פעם. היה לוקח לי עוד חצי שעה להתכונן לשידור. כשכבר חשבתי שהצלחתי לשים אותם כמו שצריך, הייתי מוציאה את הדבק, ואז מגלה שהריסים עקומים וצריך להתחיל מהתחלה. נורא פחדתי שבזמן שאקרא את החדשות אחד מהם ייפול, או גרוע מזה - יתנתק באופו חלקי. הקריין השני המציא מילת צופן למקרה שאחד הריסים שלי יתחיל ליפול. הוא אמר, "לסלי, אם אומר לך 'נתק בלתי צפוי' או 'עף העפעף', תביני שאת צריכה לתקן את הריסים!" למזלי, הוא אף פעם לא היה צריך להגיד את המילים האלה.

הוצאתי המון כסף על פאה. חשבתי לעצמי, "אני אגלח את הראש, אשים את הפאה שלי ואף אחד לא ישים לב. זה לא יעצור אותי לרגע."
אבל שבועיים אחרי תחילת הכימותרפיה התקלחתי לפני העבודה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, ועוד ועוד קווצות שֹער נשרו לי. התיישבתי באמבטיה ובכיתי. ניסיתי להתכונן לזה מראש, אבל לא הצלחתי. שום דבר לא הכין אותי לרגע שקווצות השֹער ימלאו את האמבטיה. בעלי עדיין ישן. הערתי אותו ואמרתי לו, "הגיע היום הגדול." הוא קם, חיבק אותי ונתן לי נשיקה גדולה ואמר, "ניפגש הערב עם מספריים."

בעלי, בתי, החברים שלי ואני ערכנו באותו הערב מסיבת גילוח-ראש ענקית. וכשהכול נגמר הסתכלתי בראי וצרחתי. ואז הסתכלתי עוד פעם, ועוד פעם, והבנתי שזאת אני. כל-כך פחדתי שכשהשֹער שלי ינשור, חלק מהזהות שלי ינשור אתו. אבל מבפנים נשארתי אותו אדם. אולי אפילו אדם טוב יותר. לא הייתי צריכה להתקשט ולהתגנדר - הייתי צריכה להסתכל לתוכי פנימה. למדתי לאהוב מה שבתוכי.

את חייבת לאהוב את עצמך קודם. זה כלל מספר אחת. אם את לא מצליחה להשלים עם המראה שלך, איך את מצפה שאחרים ישלימו אתו?

טרייסי פּלֵבה היל, שאובחנה בגיל 32, הרגישה שהיא דואגת לבעלה ולבנה בן השנה וחצי הרבה יותר מאשר לגופניוּת שלה. לא היה לה ממש אכפת איך אנשים אחרים יראו אותה. "אמרתי לעצמי, 'את חייבת להתמודד - אז קדימה, תתמודדי,'" היא אומרת. "יש לי המון חברות שאני מרגישה אִתן מאוד נוח, ואנחנו מתלוצצות על החזה שלי ועל השתלים שלי. ויש לי כמה חברים, וכשאני אִתם, אני יכולה להגיד משהו כמו, 'הם נראים בסדר, נכון?' ואז אני שואלת, 'תגידו, אחד נראה קצת יותר נמוך מהשני?' אפילו הצעתי להראות את השחזור שלי לכמה נשים בעבודה. מבחינתי, העובדה שעברתי כריתת שד לא חשובה. אני חושבת שזה בכלל לא פוגע בנשיות שלי. ממש לא."

אקוֵושה אוֹוֶנס, שאובחנה גם היא בגיל 32, אומרת שהשינויים שחלו בגופהּ כתוצאה מהסרטן ומהכימותרפיה היו ממש טראומטיים מבחינתה. אבל היא גם מבשרת שהצליחה לפתח, במאמץ רב, תחושת שלווה לגבי העצמי הגופני שלה.

"שדיים בהקשר מיני? אני לא מתייחסת אליהם ככה," היא אומרת בכנות. "אני רק רוצה שהם ייראו בסדר מתחת לחולצה. אבל אם צריך להוריד אחד מהשדיים שלי, אז צריך. השֹער שלך נושר, את מקיאה, את מרזה - כל ההערכה העצמית שלך מושפעת מזה. את נראית זוועה ואת מרגישה זוועה. ואז את מסתכלת מהחלון, ורואה את החברים שלך, ואת האנשים מהעבודה, עושים חיים משוגעים. וזה עצוב, החלק הזה כמעט שבר אותי. רק אם יש לך כוח רצון ממש חזק את יכולה לומר, 'בסוף גם אני אהיה ככה. גם אני אצטרף אליהם בסוף."

לאקוֵושה לא היה קל למצוא איזון בחייה. "העסקתי את עצמי כל הזמן," היא אמרה, "אבל ההערכה העצמית שלי הייתה הרוסה. על פני השטח, הייתי חזקה, אבל מבפנים רק רציתי לומר, 'מתי אחזור לעצמי הנורמלי שלי?' זה לוקח הרבה זמן, מפני ששופטים אותך על פי איך שאת נראית, ואיך שאת מרגישה, וכמה סקסית את נראית. את חייבת לשנות את התפיסה העצמית שלך. זה החלק הכי קשה. כדי לעבור את זה, את חייבת להסתכל פנימה, מפני שאין לך על מה להסתכל מבחינה גופנית - מבחינה גופנית המצב שלך מחריד. אז את חייבת לטפל בנשמה שלך."

שיער, נשירת שער ופאות

נשירת השֹער היא חוויה כואבת מאוד לרוב הנשים הצעירות, אך הן מתמודדות אתה בדרכים שונות, ומספרות שהגישות שלהן משתנות מן הקצה אל הקצה במהלך התהליך.

"יש לי סיפור נהדר על נשירת השֹער," אומרת טרייסי. "השֹער שלי התחיל לנשור, ולנשור, ולנשור. משכתי אותו, כי זה כיף. בסוף השֹער נראה זוועה, וכשבעלי חזר הביתה מהעבודה, אמרתי לו, 'אתה חייב לגלח לי את הראש.' הוא אמר, 'אני לא חושב שאני מסוגל לעשות את זה.' 'בטח, בטח שאתה יכול. תוציא את מכונת התספורת שלך, כי אתה מגלח לי את הראש עכשיו.' הראש שלי היה תחוב בכיור, ושאלתי אותו, 'כשאסתכל בראי, אני אבכה נורא?' והוא אומר, 'לא נראה לי שתבכי.' הסתכלתי. טוב, נראיתי די בסדר. הבן שלי בדיוק ישן אז, וחבשתי כובע בייסבול, נכנסתי לחדר שלו והרמתי אותו. הוא היה בן שנה וחצי. הורדתי את הכובע והוא תקע בי מין מבט מוזר. החזרתי אותו למיטה ואמרתי, "ג'ייסון, זה בסדר מצדך שאימא נראית ככה?' והוא אמר, 'כן,' והתכופף ונישק אותי על הראש."

טרייסי מציינת שתמיד היה לה שֹער קצר, ולכן "תספורת הסרטן" שלה נראית לה בסדר, "כמו תספורת ניו-יורקית מגניבה וקוּלית." אבל עכשיו היא מניחה לשֹער לצמוח, כי "אני חושבת שבעלי רוצה שנשאיר את כל העסק הזה מאחורינו. הוא רגיל שיש לי שֹער ארוך יותר. אז אני מגדלת."

טרייסי אומרת שקשה להתרגל שוב לתחושת טרום-הסרטן לגבי גופה ושֹערה. "בעלי ואני יצאנו לחופשה במקסיקו, והייתי צריכה להסיר שֹערות בשעווה," היא מספרת. "הייתי במצב זוועתי - ביקיני, גבות, רגליים. לא האמנתי שאחרי שהייתי חסרת שֹער במשך שישה חודשים, אני תולשת עכשיו שערות מהגוף שלי."

קלי דגלס, בדומה לטרייסי, קיבלה את השינויים בדימוי הגוף שלה בצורה הומוריסטית. היא ממש התענגה על האפשרות להתקרח, מפני שהמראה השונה מתאים לדימוי האמנותי שלה ולעבודה היצירתית שלה בחברת צעצועים, ובדומה לטרייסי, גם היא ביקשה מבעלה לגלח את השֹער שלה.

"את רוצה להסתכל, אבל את גם לא רוצה," אומרת קלי, שאובחנה בגיל 24. "ואני חשבתי, 'אולי הראש שלי גבשושי? מעוּות? אצטרך להתמודד עם זה לנֶצח? טוב, בסדר, לא לנצח, אבל זה ייראה לי כמו נצח.'

"ואז חלק ממני חשב, 'זה נגמר,' ואני חושבת שבעיקר הרגשתי כזאת הקלה שכל השֹער גולח, מפני שלפני זה הוא נשר כל הזמן. פתאום הרגשתי נוח ונקי. זה בעצם די משונה."

מארק, שנשא את קלי לאישה שנתיים לפני שאובחנה, אומר, "אני חושב שהשינויים שעברו עלינו מאז שאבחנו אצל קלי סרטן היו כל-כך גדולים, שזה היה רק עוד שינוי שידענו שאמור להגיע. מבחינה מסוימת כבר ציפינו לזה, מפני שזה עוד שלב בהחלמה."
העובדה שמארק היה האדם שגילח את ראשה של קלי הייתה משמעותית בכמה רבדים. "הייתה סמליות בזה שהגוף שלה עובר עוד שינוי, והייתה סמליות בזה שאני משתתף בתהליך שהיא עוברת," אומר מארק. "ובכך בעצם הבטחתי לה שאני עומד לצדה - יקרה מה שיקרה. ובאמת, זאת הייתה המנטרה שלי - 'יקרה מה שיקרה' - במשך כל התהליך."

טוני מָטוֹקס התקשה יותר להתמודד עם נשירת השֹער של אשתו, אולי מפני שלסלי עצמה הייתה כל-כך שבורה מכך. "ידענו שהנשירה תתחיל, אבל לא הייתה לנו שום דרך להתכונן לקראתה. היא העירה אותי משינה ממש עמוקה. זאת יקיצה ממש קשה. כשהבנתי שזה מתחיל לקרות, זה היה ממש הלם מבחינתי."

טוני תמך כמיטב יכולתו בלסלי הבוכייה והנסערת. אבל אחרי שהלכה לעבודה, "ישבתי על קצה המיטה, שלושת רבעי שעה או שעה, וחשבתי וחשבתי. ישבתי על המיטה ושאלתי את עצמי, 'מה עכשיו? על מה היא תחשוב כל שאר היום? אולי לא הייתי צריך לתת לה ללכת לעבודה? האם אני יכול להקל עליה איכשהו?'"

מארק וטוני הם בני זוג תומכים במיוחד, אבל לא כל הנשים מדווחות על חוויות חיוביות כל-כך. "ג'וזף אף פעם לא נתן לי הרגשה טובה לגבי עצמי," סינדי אומרת. "הגישה שלו לכל דבר שקרה הייתה, 'טוב, עברנו עוד שלב. עוד מעט זה נגמר.' הוא רצה רק שזה ייגמר. הרגשתי שאני מעיקה עליו." התחושה שהיא מעיקה התעצמה מפני שסינדי לא חשה שהיא מושכת ומפני שג'וזף היה שותף להרגשה הזאת.

"כשהייתי קירחת ושמנה," היא נזכרת, "הוא המשיך להגיד שאני נראית נפלא - אבל אני ידעתי את האמת. את מכירה את הדרך הזאת שגברים מסתכלים על נשים של גברים אחרים? טוב, זה בסדר מבחינתי עד רמה מסוימת. אבל כשהיה לי סרטן, אישה אחת שנראית טוב עלתה לרכבת התחתית, בבגדי מעצבים ובסנדלים צבעוניים. ולידה עמדתי אני. על הראש היה לי צעיף כדי להסתיר את הקרחת. הייתי מיוזעת וחיוורת, והייתי בדרך להקרנות כדי לשרוף את עצמי. והוא כל הזמן הסתכל עליה. אחרי זה לא רציתי לצאת אתו מהבית."

אקוֵושה אוֹונס הרגישה שהיא יכולה לסמוך על בן הזוג שלה לאורך כל תהליך האבחון, הטיפול ונשירת השֹער. היא טוענת שהתגובות שהשתנו היו התגובות שלה, לא התגובות שלו.

"נפגשנו כידידים - עוד היינו ידידים אז," היא מספרת על האיש שליווה אותה כשאובחנה בגיל 32 ושנישא לה כשהייתה בת 36, ארבע שנים מאז אובחנה. "זה בסיס מאוד מוצלח, שעזר לנו לעבור את זה. לא פקפקתי בו אפילו לרגע - אפילו כשלא היה לי שֹער. אני זוכרת שהסתובבתי בבית בכובעים ובצעיפים, והוא אמר, 'אני יודע שאין לך שֹער.'"

אבל נשירת השֹער הייתה טראומטית יותר מבחינתה של אקוושה. "את לומדת הרבה על עצמך כשהשֹער שלך נושר," היא אומרת. "את מבינה שהשֹער שלך אומר עליך הרבה."

"אף פעם לא קניתי פאה קודם. עדיין תכננתי לעבור את כל זה כשאני נראית טוב. לא הצלחתי למצוא פאה והייתי ממש שבורה מזה. אני זוכרת שעשיתי את זה לבד. עמדתי בפינת רחוב במנהטן, וחיפשתי בדפי זהב מקום שמוכר פאות. כשאת נכנסת לחנות את צריכה להסביר למוכר למה את צריכה פאה, ואז עוד לא הרגשתי בנוח לדבר על מה שמתרחש."

"אבל, המזל או הגורל החליטו להתערב," אומרת אקוושה, "ומצאתי מוֹכרת-אישה והיא הייתה נהדרת. הקרחת שלי ממש מצאה חן בעיניה. היא הכינה לי שלוש פאות, ונראיתי נפלא בשלושתן. ממש אהבתי את הפאות שלי! הן עוד אצלי."

עצות להתמודדות עם שינויים גופניים

- אל תאבדי את הקשר עם עצמך. הקצי מדי יום ביומו כמה רגעים שקטים ליצירת קשר עם הגוף שלך - ועם הרגשות שלך. כתבי ביומן שלך, ציירי תמונות שמבטאות את הרגשתך ואת דמותך בעיני עצמך, או פשוט שבי לעשות מדיטציה. בין שתאהבי את גופך ובין שתשנאי אותו, בין שתיהני ממראך החדש ובין שתבוזי לו, חשוב שתתני לעצמך להרגיש את הרגשות שעולים בך. ככל שתאפשרי לעצמך לחוש את רגשותייך לעומק, כך תהיי גמישה ופתוחה יותר למגוון של התנסויות.

- כבדי את הרגשות שלך. סרטן השד כבר נעוץ בתודעה הציבורית חזק כל-כך, עד שבאופן פרדוקסלי, החברה מפעילה על החולות הצעירות לחץ להיות "גיבורות", "נשות-חיל" המתמודדות בחיוך עם כל אתגר ואף פעם לא מרגישות ייאוש, כעס או טינה. אבל דיכוי הרגשות הוא מרשם בדוק להיכנס לדיכאון - הרגשה חסרת אונים וחסרת ישע של קהוּת ואומללות. אין דרכים נכונות לעבור את החוויה הזאת, לרבות האבדנים והשינויים שקורים לגופך ולהופעתך.

- מצאי מערכות תמיכה. האם ידעת שהגורם המנבא בצורה הטובה ביותר אם אדם ילקה בתסמונת פוסט-טראומטית בעקבות קרב או אסון הוא אם יש לו רשתות תמיכה או לא? קבלת תמיכה מחברים, בני זוג, בני משפחה, קבוצות תמיכה, חברים לעבודה וכל אדם אחר שיוכל לתמוך בך במהלך התקופה הקשה הזאת, תשפר מאוד את מצבך.

- המשיכי לדבר עם בן הזוג שלך. בן זוגך אמנם אינו עובר את הטראומה שאת עוברת, אבל גם בפניו ניצב אתגר אדיר. חשוב ששניכם תוכלו לשתף זה את זה ברגשות שלכם. כפי שראינו בפרק 6, חשוב גם שלבן הזוג שלך תהיה מערכת תמיכה משלו, שתעזור לו להתמודד עם רגשות שעדיף שלא יביע בפנייך. עודדי את בן הזוג שלך להיות פתוח ככל האפשר אתך, ולמצוא חברים ואנשים יקרים לו שיהיו מוכנים להקשיב לו.

- זכרי שהרגשות וההחלטות שלך עשויים להשתנות. אולי, בדומה ללסלי, תחליטי לחבוש פאה ולהסתיר מן העולם את הקרחת שלך. או אולי, בדומה לקלי, יהיה לך כיף ומעניין להתנסות קצת בקירחוּת. יהיה מה שתבחרי אשר יהיה, ייתכן שהרגשתך תשתנה. נסי להישאר פתוחה לנפתולי המסע ולעיקוליו, וזכרי את המנטרה שתְקֵפה פחות או יותר לכל ההיבטים של החוויה העוברת עליך: גם זה יעבור.

הפאות שהוכנו במיוחד בשביל אקוושה סימלו עבורה את יכולתה למצוא בעצמה יופי גם בזמנים קשים. אבל בעיני רובין מיטשל, שאובחנה כשהייתה אם חד-הורית בת שלושים והתגוררה בקספר שבוויומינג, הפאות היו סמל לעתיד הקודר המצפה לה.

"יש לי רק תמונה אחת עם פאה," היא אומרת. "לא הרגשתי כמו עצמי. לא רציתי שיצלמו אותי. הרגשתי כמו סחורה משומשת." רובין נמצאת זה שנתיים בקשר זוגי, ואומרת: "יש תקווה. אל תחשבי שאת לא שווה שום דבר. יש גברים שמבינים." אבל אף על פי שהיא פעילה באגודת הסרטן האמריקנית ובקואליציית נשים צעירות נפגעות סרטן השד, היא לא אוהבת לראות דברים שמזכירים לה את הסרטן שלה - או את נשירת השֹער. "הבן שלי ואני היינו פעם במרתף," היא אומרת, "ומצאנו כובע פְליס שחבשתי בזמן הטיפולים. הוא אמר, 'אה, אני זוכר את הכובע הזה. חבשת אותו הרבה.' ואני אמרתי, 'כן, אבל לא אחבוש אותו עוד.'"

נשירת השֹער והשינויים בדימוי הגוף מסבּים סבל רב לחלק מהנשים החולות בסרטן השד. אבל יש נשים שלמרות הכאב העז מצליחות לבסוף ליצור קשר מחודש עם גופן ועם שֹערן. "אני אומרת לנשים אחרות שיש לנו נקודת מבט ואהבה עצמית שאין לאנשים אחרים," אומרת רובין. "השֹער שלי היום יותר מוצלח משהיה קודם!"

דֵייטים והיכרויות עם גברים חדשים

רבות מן הנשים הצעירות שחולות בסרטן השד נרתעות מלהכיר עם גברים חדשים, על אחת כמה וכמה להתחיל לצאת אתם או להתחיל בקשר רומנטי. רוברטה, לדוגמה, פגשה את לִי חצי שנה אחרי שאובחן אצלה הסרטן, כשהייתה בת 27. היא כבר עברה כריתת שד וניתוח שִחזור, והתחילה בכימותרפיה זמן קצר לפני פגישתם. היא התעקשה באופן עקרוני לא לקטוע את שגרת החיים החברתיים שלה, אבל לא הייתה מעוניינת להכיר גברים חדשים.

רוברטה עברה טיפול כימותרפי קשה במיוחד ביום שפגשה את בעלה לעתיד. "הייתי בעצם צריכה להישאר במיטה, ולא לצאת לפאב," היא נזכרת. אבל היא הסכימה להיפגש עם הידיד שלה, רוֹס, ורוס הביא אתו את ידידו לִי. לִי וכל שאר האנשים שהיו נוכחים באותו הערב זוכרים שבין השניים ניצתה כימיה מיָדית. אבל רוברטה בקושי זוכרת את הפגישה.

"כפי הנראה, לי ואני דיברנו - אני לא ממש זוכרת," היא אומרת. "אני רק רציתי ללכת הביתה, להיכנס לאמבטיה ולהקיא שם בצורה מכובדת."

לִי התקשר בבוקר המחרת, ורוברטה הייתה "מבולבלת לגמרי. הוא לא יודע שיש לי סרטן. אני לא יכולה להתחיל לצאת עם גברים עכשיו. אני סחורה פגומה." רוברטה אמנם אמרה לידידיה שהיא מחזירה ללִי טלפון רק כדי לא להיות גסת רוח כלפי "חבר של רוס", אבל למען האמת, החמיא לה שמישהו נמשך אליה למרות הסרטן. "לא חשבתי שאוכל לצאת אתו, אבל האפשרות לפלרטט ריגשה אותי."

רוברטה הניחה שלִי יודע שהיא חולה בסרטן השד, אבל רוס בעצם לא אמר לו דבר על כך. "היא הקרינה מין זוהר כזה," אמר לִי מאוחר יותר. "לא ידעתי שזה זוהר של כימותרפיה! אבל לא היה שום דבר, פשוט שום דבר, שירמוז לי שמשהו לא בסדר אתה מבחינה גופנית או נפשית - לא בקשר למחלה, לא בקשר לדאגות. היא העמידה פנים שהכול בסדר."

רוברטה מצדה חשבה שהסרטן שלה ניכר בה בבירור. "את לא באמת מתייחסת אל עצמך כמו אל בן אדם," היא מעירה. "את רואה את עצמך פחות או יותר כמחלה. ואת שוכחת שאנשים מבחוץ רואים אותך אחרת. את נוטה לנחש מה שאר האנשים חושבים לפי הדאגות שלך. את מניחה שהם מרחמים עליך. את מניחה שהם משתדלים להיות נחמדים. פשוט נדהמתי, זה היה שלב כל-כך נורא בחיים שלי שלא יכולתי לתאר לעצמי שמישהו ירצה להזמין אותי לצאת אתו, או לצאת אתי באופן מתמשך, או אפילו ללמוד להכיר אותי ממש. זאת אומרת - זה לא שווה את המאמץ, בשביל מה לטרוח?"

רוברטה נראתה כל-כך מלאת חיים ואנרגטית, כל-כך מתעקשת לא לעשות לעצמה הנחות בגלל הסרטן והכימותרפיה, ולכן לִי המעיט בערך ההשפעה של המחלה על תחושת העצמי שלה. "היא הייתה מביאה כרית לעבודה, כדי שתוכל ללכת לישון מתחת לשולחן שלה אם תהיה מותשת מהכימותרפיה," הוא נזכר. היא הייתה הולכת למסיבות, היא הייתה יוצאת עם חברים." לכן כשרוברטה אמרה ללִי שהיא לא רוצה להתחיל לצאת עם גברים עכשיו, הוא היה ממש מופתע: "זה היה היבט אחר לגמרי מזה שהיא הראתה בציבור."

ג'וי וּוָסוּ סימהה נפגשו 5 שנים אחרי שג'וי אובחנה

ג'וי: תמיד הייתה לי בעיה של דימוי גוף, והלכתי לקבוצת תמיכה ופגשתי שם אישה אחרת שהתחילה לאהוב את הגוף שלה אחרי שעמדה מול הראי ואמרה לעצמה שהיא יפהפייה. יום אחד החלטתי לנסות את זה. יום יום הייתי עומדת מול הראי ואומרת לעצמי שאני יפהפייה. בהתחלה לא האמנתי לעצמי. אבל לאט ובהדרגה, התחלתי להאמין.
ואז התחלתי לפַסֵל. יום אחד לקחתי גוש של חומר, ויצרתי פסל של הגוף שלי. וחשבתי לעצמי, "וואו, אלוהים. זה ממש מדהים." לי חסר השד הימני, ולדמות שפיסלתי חסר השד השמאלי. תמונת ראי.

אני אוהבת את הפסל הזה, אבל החבאתי אותו, מפני שהוא מאוד אישי בעיניי. ואז פגשתי את וסוּ, וחשבתי שאולי הוא גבר החלומות שלי, והחלטתי שהפסל הוא כנראה השיטה הכי טובה להציג בפניו את הגוף שלי. אז הראיתי לו את הפסל והוא אמר, "נראה לי בסדר," ואז ידעתי שדֵי בטוח להראות לו את הגוף שלי בפעם הראשונה.

וסוּ: אני חושב שמההתחלה, כשעוד היינו רק ידידים, היא הזכירה שהיא עברה כריתת שד בגלל סרטן השד. לא ממש ידעתי מה זה כריתת שד, איזה חלק מהשד מורידים. לא ידעתי, אבל לא היה לי אכפת. זה לא הפריע לי.

ג'וי: הבנתי מיד שזה לא יפריע לו. הבנתי מיד שלא תהיה בעיה שהוא יִראה את הגוף שלי, וזה נתן לי הרגשת ביטחון. ידעתי שאהיה בטוחה, ושהוא לא יברח בצרחות.

רוברטה נמשכה אל לִי, אבל לא הסכימה בשום אופן לצאת אתו. היא הרגישה כאילו הסרטן שלה "כתוב לה על המצח" ומסמן אותה כבלתי ראויה לקשר רומנטי. אבל ככל שהרבו לבלות זה עם זה, לִי חש שהסרטן של רוברטה הוא רק חלק קטן מהאישה שבה התאהב ושבעיניו הייתה יפיפייה.

רוברטה מבחינה היום בדפוסי התנהגות דומים אצל צעירות נפגעות סרטן השד. "את מסתכלת על אישה שאולי יש לה קצת נפיחוּת או צלקת קטנה, והיא אומרת, 'אוי ואבוי, כולם רואים!'" היא מספרת. "ואם היא לובשת שמלה, היא פוחדת שהצלקת בולטת. ואת מסתכלת עליה ושואלת, 'איפה את רואה את הצלקת?' ואחר כך אומרת, 'אה, כן, אני רואה.' אבל כשאת עוברת את זה בעצמך, נדמה לך לפעמים שכל העולם רואה."

מין ומיניות

כשחושבים עד כמה הסרטן, הניתוח, הכימותרפיה וההקרנות מפחידים, מתישים ומחלישים, אין פלא שנשים רבות חשות פחות מיניוֹת. אם תוסיפו לכל אלה גם את השינוי החריף בדימוי הגוף, את השינויים ההורמונליים המתרחשים בעקבות הטיפולים השונים ואת השפעת המחלה על בן הזוג למיטה, אפשר להבין מדוע נשים חשות שסרטן השד פוגע במיניוּת שלהן, לפחות לתקופה מסוימת.

ד"ר שובר מציינת שלמיניות יש שני היבטים: גופני ורגשי.
ברמה הרגשית, היא אומרת, נשים מרגישות חוסר ביטחון לגבי עצמן ולגבי הגוף שלהן, והדבר יכול לפגום בחשק המיני שלהן ו/או לגרום להן לאי-נוחוּת מבחינה מינית עם בני זוג ותיקים או חדשים. כדי לחקור את הנושא, היא ועמיתיה ערכו סקר על נשים נפגעות סרטן השד שעברו ניתוח שחזור שד (ניתוח פלסטי שמחליף את השד שנכרת), והשוו אותן לנשים שעברו ניתוח משמֵר (כריתת גוש שהותירה את מרבית השד המקורי ללא פגע).

"הדמיון הרב בין שתי הקבוצות היה מפתיע," מעירה ד"ר שובר. "לשיטה הניתוחית הייתה השפעה מועטה על הסיפוק המיני של הנשים שעברו את סרטן השד."

ד"ר שובר גילתה שהגורם המשפיע הוא אפשרות הבחירה. "נשים שעברו סוגים שונים של ניתוחים משַמרים או משחזרים מסתגלוֹת היטב מבחינה מינית בתנאי שהן מרגישות שהייתה להן השפעה כלשהי על בחירת סוג הטיפול. גילינו שההבדל האמיתי בין שחזור שד לבין שימור שד היה שנשים שעברו שחזור נהנות פחות מליטוף השד ושהדבר נדיר יותר במהלך ההתעלסות שלהן." אולם לטענתה של ד"ר שובר, "היה דמיון רב בתדירות קיום יחסי המין ובסיפוק המיני. מה שגילינו - וממצאים דומים נמצאו גם במחקרים רחבי-היקף - הוא שהבעיה האמיתית אצל נשים צעירות היא דווקא הכימותרפיה."

המסקנות של ד"ר שובר מבוססות על מחקר על נשים נפגעות סרטן השד, שנערך בלוס אנג'לס ובוושינגטון, ופורסם בכתב העת לאונקולוגיה קלינית.1 הגיל הממוצע של המשתתפות היה 55.8 שנים, אך גילן של המשתתפות נע בין 31 לבין 88. מרביתן חיו עם בן זוג קבוע, ואחוז קטן מהן (0.8%) חיו עם בת זוג קבועה. כ-75% מן הנשים שהשתתפו במחקר היו לבנות, 16% היו שחורות והשאר סוּוגו כ"אחר".

המחקר מצא שבאופן כללי הנשים תפקדו היטב, ושתחושת העצמי הגופנית והמינית שלהן הייתה דומה לזו של נשים בריאוֹת בקבוצת הגיל שלהן. אולם המחקר גילה גם "סיכון גדול יותר להפרעה בתפקוד המיני" אצל נשים בנות 50 ומטה שעברו כימותרפיה. ההנחה שבעקבות תסמיני בלות ובעקבות כימותרפיה עלולה להיווצר הפרעה בתפקוד המיני זכתה לתמיכה ב"כנס בנושא סרטן השד אצל נשים צעירות", שנערך בשנת 1996 בחסות מכון הסרטן הלאומי2 והתייחס אל נשים בנות 50 ומטה נפגעות סרטן השד כאל "קבוצה פגיעה במיוחד." המונוגרפיה שדנה במחקר שנערך בלוס אנג'לס ובוושינגטון מציינת שרבות ממשתתפות המחקר סובלות מבעיות בדימוי הגוף, אך שהן אינן שונות בכך מנשים בריאות בקבוצת הגיל שלהן.

יש כמה בשורות טובות לנשים צעירות. ראשית, בלות מוקדמת קבועה בעקבות כימותרפיה בקרב נשים בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים לחייהן שכיחה פחות מאשר בקרב נשים שכבר היו קרובות לגיל המעבר בתחילת הטיפול; כלומר תסמינים כמו גלי חום, הזעה לילית ויובש בנרתיק - המשפיעים על המיניות של מרבית הנשים, בין שהם מתרחשים כחלק מבלות רגילה ובין שהם תוצאה של טיפול רפואי - נוטים לחלוף אצל נשים צעירות. (מידע נוסף על פוריות ועל תסמיני בלות במהלך הטיפולים תמצאי בפרק 9.)

שנית, אם הבעיה העיקרית היא התסמינים ולא דיכאון כללי או חשק מיני מופחת, הרי שהקלת התסמינים יכולה לשקם את החשק המיני, בייחוד כשהאישה מתאוששת רגשית וגופנית מטראומות הניתוח והטיפול. השקפה מעודדת זאת נתמכת בממצאיו של כתב העת לאונקולוגיה קלינית, כי בקרב נפגעות סרטן השד נמצאו "שיעורים נמוכים עד ממוצעים של דיכאון... ואיכות טובה של קשרי נישואים/קשרים זוגיים." תופעות הלוואי הראשוניות של הסרטן, הניתוח, הכימותרפיה וההקרנות עלולות להשפיע לרעה על מיניות האישה למשך זמן-מה, אך סביר להניח שהחשק המיני ומערכת היחסים שלה יתאוששו עם הזמן. לפי המחקר, "נשים רבות דיווחו שלסרטן השד יש גם היבטים חיוביים רבים":

בשאלות הפתוחות שבחוברת הסקר שלנו, נשים רבות כתבו הערות כגון: "בעקבות הטיפול גיליתי יתרונות רבים ואני רואה את עצמי לא כשורדת, אלא כאישה פורחת... הכאב המועט שאני חשה מזכיר לי שאני חיה ושיש לי שני שדיים, ושאני אישה שהיה לה מזל גדול"; "אני מרגישה שהסרטן הכריח אותי לצאת למסע לחיפוש משמעות בחיים שלי, והכריח אותי להתמודד עם דברים במקום לתת להם להימשך כרגיל. הוא נתן לי כוח לעשות את מה שאני צריכה לעשות," וגם "אני נמצאת היום במקום טוב יותר ואני מחבבת את עצמי יותר מאשר קודם. כל מה שהיה טוב הפך הרבה יותר טוב ומוערך. כל מה שהיה זניח לא זוכה לתשומת לב. החיים שלי מתמקדים במה שטוב וחשוב." הדוגמאות הללו ממחישות כיצד נפגעות סרטן השד הפכו חוויה קודרת ומסוכנת לכוח חיובי בחייהן.3

אולם במאמר צוטטו גם הערות של כמה מהנשים הצעירות יותר שחוו תסמיני בלות מוקדמת, לרבות הערותיה של גרושה בת ארבעים שנכתבו שנתיים לאחר כריתת השד והכימותרפיה:

בגלל הכימותרפיה, גיליתי שיש לי בעיות של יובש בנרתיק, העניין שלי במין פחת קצת וכואב לי במהלך המשגל ואחריו. לא נוח לי עם הגוף שלי ולא נעים לי שבן הזוג שלי יראה את הצלקת שלי, וכתוצאה מכך אני מתקשה להירגע וליהנות מיחסי מין.

מאמר מפורט יותר על אותו מחקר, שפורסם בשנת 1999 בכתב העת לאונקולוגיה קלינית, תיאר בצורה פרטנית יותר את הגורמים המשפיעים על בריאותה המינית של אישה שעברה סרטן השד.4 כצפוי, נמצא חשק מיני נמוך יותר אצל נשים הסובלות מיובש בנרתיק ואצל נשים עם בעיות בדימוי גוף. נשים שמצאו בני זוג מיניים חדשים אחרי האבחנה או שהצליחו להסתגל טוב יותר עם בני זוגן הקיימים נהנו מחשק מיני גדול יותר, וכמוהן גם נשים שבריאותן הנפשית הייתה טובה יותר באופן כללי, ונשים שהיו לפני גיל המעבר אחרי הטיפול.

מעניין לראות כי כשהחוקרים ביקשו לאמוד את הסיפוק המיני של הנשים, הם גילו כי הסיבה העיקרית לחוסר סיפוק מיני אינה מיניוּת האישה אלא דווקא הבעיות המיניות של בן הזוג שלה. מערכת יחסים טובה עם בן הזוג הייתה הגורם בעל ההשפעה הגדולה ביותר על הסיפוק המיני של הנשים. גם בן זוג חדש ובריאות נפשית טובה יותר השפיעו לטובה על הסיפוק המיני. נראה שהסיפוק המיני כמעט שאינו מושפע מבעיות בדימוי הגוף, מהפסקת הווסת או מכריתת שד שלא לוותה בניתוח שחזור. נשים בקבוצות הללו הרגישו סיפוק מיני ברמה דומה לזאת של הנשים בקבוצות האחרות.

המחקר גילה גם שנשים שהיו פעילות מבחינה מינית לפני שאבחנו אצלן סרטן השד נטו באופן גורף להמשיך בפעילות המינית גם אחרי הטיפול; רק 8.9% מהנשים שהיו פעילות לפני האבחון לא היו פעילות בזמן הסקר. החוקרים הסיקו שאופי חיי המין שהיו לנשים לפני שלקו בסרטן השד משפיע מאוד על אופי הפעילות המינית שלהן אחרי הסרטן.

המחקר כלל מעט נשים בשנות השלושים לחייהן ואף לא אישה אחת בשנות העשרים לחייה, אך ממצאיו נתמכים במידת-מה על ידי הסיפורים שמספרות נשים צעירות. נשים שנהנו ממערכות יחסים יציבות, כמו קלי, לסלי, טרייסי ואקוושה, עברו תקופה לא קלה, וכמוהן גם בני הזוג שלהן (ראי פרק 6). אולם הזוגות שהיו מאושרים לפני האבחנה חזרו בסופו של דבר לקיים מערכת יחסים מינית מספקת. נשים כמו ג'וי או רוברטה, שהיו רווקות בעת האבחון, הצליחו להקים מערכות יחסים מספקות מבחינה מינית עם בני זוג חדשים - מערכות יחסים שנראות לשתיים עמוקות ומשמעותיות יותר מכל מערכות היחסים שהיו להן לפני המחלה.

עם זה, חשוב לא להמעיט בערך הקשיים העלולים להתעורר בדרך אל הסיפוק. גם סינדי, שהסרטן איים לפרק את מערכת היחסים שלה, וגם לסלי, שהקשר הזוגי שלה לא התערער במהלך הסרטן, מציינות כי המיניוּת שלהן סבלה קשות. "לא היו לי שום מחשבות על יחסי מין," סינדי אומרת. "רציתי רק שהוא יחבק וינשק אותי." וטוני, בעלה של לסלי, אמר שלעתים קרובות, לסלי לא רצתה שייגעו בה. ללסלי אמנם הייתה מערכת יחסים מאושרת יותר, אך ייתכן שהייתה מזדהה עם הערתה של סינדי: "שם החיבה שלי הוא אַיי - מפני שכל הגוף שלי כואב."

אבדן תחושה מינית

גם לסלי וגם סינדי איבדו את החשק המיני שלהן. אבל פְרַנסי קוֹלטר, שאובחנה זמן קצר לפני יום הולדתה ה-37, סבלה מבעיה מינית אחרת: אבדן תחושה. "הייתי מגיעה לאורגזמה," היא מסבירה, "אבל הרגשתי ששום דבר לא קורה. הגוף שלי היה חסר תחושה ממש. לא האמנתי שזה קורה לי. אמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, רק שזה לא יישאר ככה.'"

הבעיה של פרנסי הלכה והסתבכה מפני שאיש מהרופאים שלה לא היה מוכן לדון בנושאים מיניים. איש גם לא התריע בפניה על האפשרות שייווצרו אצלה בעיות מיניות.

"אני יודעת איך הרופאים חושבים," היא אומרת. "הם חושבים, 'אנחנו מנסים להחזיק אותך בחיים. אי-קיום יחסי-מין לא יהרוג אותך - זה משהו שאת יכולה לטפל בו אחר כך.' את יודעת שזאת הגישה שהרופאים נוקטים, וזה מקשה עלייך עוד יותר לדבר אתם על יחסי מין."

תחושתה של פרנסי - שרופאים מעדיפים להימנע מדיון ביחסי מין - נתמכת במאמר שהתפרסם בשנת 1996 בכתב העת של האחים והאחיות טיפול בסרטן). 82% מתוך 67 משתתפות הסקר שערך כתב העת דיווחו שאיש מהרופאים או האחיות שטיפלו בהן לא שאל אותן ולוּ פעם אחת שאלות בנוגע לתפקוד המיני שלהן.5

עצות להתמודדות עם בעיות מיניות אחרי טיפול נגד סרטן

כאמור בפרק 3, הפחתת כמות האסטרוגן בגוף האישה היא אחת הגישות הנהוגות לטיפול בסרטן השד. אולם גם הטיפולים ההורמונליים וגם הכימותרפיה עלולים לגרום לתסמינים המיניים שמתלווים לרמות אסטרוגן נמוכות, ובהם יובש והתנוונות של הנרתיק. ד"ר מָריסה וייס, מייסדת הארגון חיים אחרי סרטן השד ואתר האינטרנט www.breastcancer.org, משׂיאה כמה עצות לשיקום ההנאה ממין:

- חומרי סיכה. גם אם החשק המיני ואפילו ההנאה מיחסי מין לא נפגמו, היעדר לחוּת באזור הנרתיק והפּוֹת עלולים למנוע ממך ליהנות מן המשגל. כשהחדירה והמשגל מכאיבים, לא קשה לאבד את החשק המיני. משיחת חומרי סיכה באזור הנרתיק תסייע לפתור את הבעיה ולהגביר את הנאתך מיחסי המין.

-Vaginal film. התקן הממוקם בתוך הנרתיק כדי לאגור את נוזלי הנרתיק. בניגוד לחומרי סיכה, שמשתמשים בהם רק במהלך יחסי המין, ב-vaginal film משתמשים כמה פעמים בשבוע, על בסיס קבוע.

- אסטרוגן נרתיקי. רופאים מעדיפים להימנע ממתן טיפולי אסטרוגן וטיפולים הורמונליים לנשים שעברו סרטן השד, מחשש שהאסטרוגן יעורר את סרטן השד בגופן. אולם אסטרוגן נרתיקי, בצורת נר, נשאר ככל הנראה בנרתיק; רק כמות זעירה מגיעה למחזור הדם, שבו קיום אסטרוגן עלול להגביר את הסיכוי לסרטן.

- Estring. דרך נוספת להגדיל את כמות האסטרוגן הנרתיקית היא טבעת הפלסטיק הזאת, המוחדרת לנרתיק ומפרישה במשך שלושה חודשים אֶסטרַדיול - סוג של אסטרוגן. גם במקרה של Estring נראה שהפרשת האסטרוגן ישירות בנרתיק ממזערת את הסיכון שההורמון יגיע לדם.

- משחת טֶסטוסטרון. הטסטוסטרון - ההורמון הגברי - חיוני גם לחיי המין של נשים. נשים כנראה זקוקות לרמה מסוימת של טסטוסטרון בגוף כדי להגיע לאורגזמה. את משחת הטסטוסטרון מורחים בדרך כלל בחלק הפנימי של הזרוע או הירך, אם כי אפשר למרוח אותה ישירות על הדגדגן. טרם נערכו מחקרים ארוכי טווח על תגובתן של נפגעות סרטן השד לטסטוסטרון, אולם נשים רבות מוכנות להסתכן בהשפעות השליליות הפוטנציאליות כדי לשקם את התפקוד המיני שלהן. משחת טסטוסטרון אינה משוּוקת כיום לקהל הרחב, אולם יש בתי מרקחת שיוצרים מוצרים בעצמם, ובהם אף גרסה משלהם למשחת טסטוסטרון.

למרבה המזל, פרנסי הצליחה לדון בבעיה הזאת עם החבר שלה, שיצאה אתו זה שנה. "היינו מאוהבים בטירוף," היא אומרת. "כשיוצאים רק שנה, רוצים שהכול יהיה מושלם, וכשנכנסים לטיפולים נגד סרטן יש פחד גדול להתאכזב. חשבתי שאנחנו צריכים לעשות הפסקה ושאני צריכה לעבור את זה לבד. אבל זה לא היה ממש מציאותי. הוא היה ענק. הוא היה נפלא."

למרות זאת, לדברי פרנסי, "הרגשתי שאכזבתי את בן הזוג שלי. לא היו לו משאבים אחרים ולא היה לו עם מי לדבר. קניתי בשבילו ספר על סרטן השד, אבל לא נתתי לו אותו. היינו חברים ולא נשואים, ולא ידעתי לְמה אני יכולה לצפות ממנו."

פרנסי הייתה מתוסכלת במיוחד מהעובדה שהבעיה שלה לא הייתה חוסר תשוקה או חוסר יכולת להגיע לאורגזמה, אלא שתחושותיה הגופניות היו פשוט עמומות. הכימותרפיה שלה הסתיימה בסופו של דבר. "התחושה החלה לחזור בתוך חודשיים," היא נזכרת.
"כיום אני מסוגלת אפילו לראות את הצדדים המצחיקים של המצב ההוא. הדבר הכי חשוב," פרנסי אומרת, "הוא שנשים יֵדעו לְמה לצפות. אני חושבת שנשים צריכות להיות מוכנות."

____________________________

למצוא דרך משלך

אין תשובות פשוטות לשאלות המטרידות נשים החולות בסרטן השד בנושא המיניות ודימוי הגוף. חשוב להתמקד בפתרונות שעוזרים לך. כמעט אין ספק שהמחלה תשנה באופן מהותי ומתמשך את תחושת העצמי ואת דימוי הגוף שלך, בעיקר אם עברת כריתת שד. אבל מסיפורי הנשים שהתמודדו עם הסרטן עולה כי לעתים השינויים האלה חיוביים ולא רק שליליים, וכי התוצאה הסופית תלויה במידה רבה בביטחון שיש לך בהחלטות שאת מקבלת.

אם הקשר שלך עם גופך ועם המיניוּת שלך לא מוצלח, אל תשלימי עם חיי מין לא מספקים. היעזרי בבן זוגך ובידידייך, מצאי קבוצת תמיכה, פני לייעוץ או מצאי דרכים ייחודיות משלך להתחבר מחדש לגוף ולמיניות שלך: יוגה, מחול, מדיטציה, עיסוי, טיולים ארוכים באזורים מרהיבים. תני לעצמך זמן - אבל אל תחכי זמן רב מדי. המחקרים מראים שרוב הבעיות המיניות נפתרות בתוך שנה מיום הטיפול או אינן נפתרות לעולם. לא יהיה קל לשקם את העצמי הגופני שלך אחרי טראומת סרטן השד, אבל מסיפוריהן של נשים צעירות שהתמודדו עם סרטן השד עולה כי המאמץ לגלות מחדש את גופך ואת נשיוּתך בהחלט שווה כל רגע.

______________________

על הספר

נאבקות למען עתידנו הוא מדריך מקיף ומקור מידע רב-ערך לנשים צעירות שחלו בסרטן השד ולבני משפחותיהן.

מדי שנה מאובחן סרטן השד אצל מאות נשים צעירות בישראל, ואולם המידע הזמין מתמקד בדרך כלל בהתמודדותן של נשים מבוגרות עם המחלה. הספר כולל מידע חיוני בנוגע לעניינים רפואיים ורגשיים ולאתגרים שבפניהם ניצבות נשים בשנות העשרים, השלושים והארבעים המוקדמות לחייהן.

המחברת משלבת עובדות רפואיות עם ראיונות אישיים שערכה עם נשים שחלו והחלימו. יש בספר עדויות מאלפות של נשים המספרות על מה שעברו מרגע הגילוי והאבחנה ועד לטיפול ולהחלמה. בנושאים שנויים במחלוקת, המחברת נוהגת בזהירות וסוקרת את כל ההיבטים הנוגעים להם. תוכלו למצוא בספר את הידע הרפואי העדכני ביותר מפי צוות גדול של רופאים ומדענים, בהם רופאים מהמרכז הרפואי הנודע Memorial Sloan-Kettering, וכן מקורות והפניות לספרים רלוונטיים, למאמרים, לאתרי אינטרנט ולארגונים.

הספר כולל מידע מעשי במגוון נושאים:
- דימוי הגוף, מין ואינטימיות
- השפעת המחלה על זוגיות ועל נישואים
- איך למצוא את הרופאים הטובים ביותר
- כושר גופני, דיאטה וחיים בריאים
- שחזור השד
- פוריות והיריון
- גישות אלטרנטיביות ורוחניות למחלה
- תמיכה מקהילת הנשים שהחלימו
- מידע הנוגע לחוקי העבודה ולביטוח הלאומי בישראל

בת' מרפי היא סופרת, מפיקת סרטי תעודה ומרצה באוניברסיטה. במשך שנתיים עסקה בתחקיר ובכתיבה של הספר ובהפקה ובבימוי סרט הטלוויזיה התיעודי שנלווה אליו, "נאבקות למען עתידנו". הסרט שודר בישראל בערוץ הראשון. סרטי התעודה של מרפי עוסקים בצדק חברתי וזכו בפרסים רבים.

___________________
הספר יצא בהוצאת כתר בשיתוף עם עמותת אחת מתשע.
מחיר מומלץ לצרכן: 88 ש"ח. את הספר אפשר להשיג בכל אחת מחנויות הספרים.

פרטים נוספים: Smadar@onein9.org.il

הקו החם של עמותת אחת מתשע 1-800-363-400