מעבר לפינה - הקונטרס שלי לשושנה ויג

בצד האחורי של ספרהּ, מצטטת המחברת ממילון אבן שוֹשן: "קֻנטרֵס: גיליון, רשימה, חוברת, מחברת, גיליון דפוס מקופל לידי מחברת, כינוי לפירושו של רש"י בפי תלמידיו והבאים אחריו". סיפא הערך רלוונטי לא פחות מהרישא. באותה מידה שהספר מהווה פרשנות למחברת, זקוק הוא עצמו לאינטרפרטציה. ספרה הפשוטֿלכאורה של שושנה ויג, טומן בחובו רבדים עמוקים. "אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מִלִּים בּוֹדְדוֹת כְּדֵי לוֹמַר לְךָ הָמוֹן", היא כותבת בראשית הספר. והאיור אשר בשער מצביע אף הוא לכיוון זה, בהציגו אישה אוצרת בין כפותיה אלומות אור הבוקעות ומתפשטות לכל כיוון - בבחינת המעט המחזיק את המרובה. נתכבד אם כן להיכנס לנעליהם של בעלי התוספות, וננסה לפרש את הפירוש, בדגש על מבט סינופטי.

החזרה

הקונטרס הוא מעין ספר מסעות, פיזיים ורגשיים. המשוררת נדה בין ערים וארצות שונות, בין אנשים, בין היהדות לבין הנצרות, בין תרבויות ולשונות. היא פוגשת תופעות, ומתארת את התחושות העולות בה כתוצאה מכך. המסעות מסמלים את הרצון לעוף, להשתחרר ולהגיע למקומות אחרים. אולי לעתיד טוב יותר. אכן, טיוליה של המשוררת מגלמים שאיפות וחלומות, והיא פוגשת בהם את נפלאות העולם. אולם בנקודה כלשהי במהלך כל מסע, חוזרת המשוררת במחשבתה אל שורשיה - אל המשפחה ואל הבית (ע' 31, 38). לעתים נדמה כאילו הייתה מייחלת לכך, שבן זוגה ימנע ממנה בכוח את היציאה מהבית ובכך יוכיח את אהבתו. המסעות נראים בדיעבד - ולעתים גם בעיצומם - חסרי תוחלת. טלו למשל את השיר הבא (הלב של המלך ברוס, ע' 46):

בַּכְּנֵסִיָּה הַסְּקוֹטִית הַכֹּל עוֹמֵד בַּמָּקוֹם,
הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת לְאוֹתוֹ כִּוּוּן בַּקַּבָּלָה
אוֹתוֹ פָּקִיד שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר מִי אֲנִי.

אֲנִי עוֹלָה לְמַעְלָה לַקּוֹמָה בָּהּ
נִמְצָא הַלֵּב שֶׁל בְּרוּס.
מֶלֶךְ סְקוֹטִי יְפֵה תֹּאַר
בְּשִׂיא מַסְּעוֹת הַצְּלָב.

לִבּוֹ חָלַם עַל עִיר הַקֹּדֶשׁ.
קְחוּ אֶת לִבִּי שָׁם נִשְׁמָתִי
לְמִשְׁכַּן עוֹלָמִי.

אֲנִי רוֹצֶה לְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ
בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְיָדוֹ
מִתְבָּרֵר שֶׁאֵין הוּא כָּאן,
לִבּוֹ הָלַךְ לְאִבּוּד בִּדְרָכִים עֲקֻבּוֹת מִדָּם.
הִתְפּוֹרְרָה הַהַבְטָחָה לְהָבִיאוֹ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ.
אֲנִי מַבִּיטָה בַּשֶּׁלֶט וְיוֹדַעַת
שֶׁגַּם לִבִּי נָדַד הַרְחֵק הַרְחֵק מֵאֲהוּבִי.

הפקיד הזר אינו זוכר את המשוררת, משום שאינה חשובה עבורו. המשוררת מבינה תוך כדי לכתה בדרך, כי אינה חשובה לאיש בעולם הרחב - אלא לבני ביתה.

אך אחרי כל הטיולים מגיעה מסקנה מפתיעה, אותה מבקשת המשוררת להנחיל לבנהּ (ע' 54 - 55) ולבתה (ע' 51), בבחינת "ושיננתם לבניך". היא אינה מגבילה אותם; להפך. במידה מסוימת, מקווה המשוררת שאת המעוף שלא הצליחה היא להשלים בשל כבליה, יבצעו ילדיה בהצלחה. המנוחה והנחלה שלא השכילה למצוא לעצמה, ימָּצאו להם. המסעות כדאיים, אם כן, וגם אם נכשל בהם דור אחד - אסור לדור הבא להתייאש מלצאת שוב אל עבר התקווה.

שיחות עם כומר

הטיולים מתגלים כהזדמנות להתמודד עם שאלות ביחס לדת, לבני האדם ולחיים בכלל; המשוררת מהרהרת בדברים ומדברת בם בלכתה בבחינת "ודיברת בם... בלכתך בדרך". זהו מהלך של חיפוש הזהות העצמית במרחבי הארץ והעולם. המשוררת קוראת לפרקי הספר בשם פתקים ("פתקי תפילה", "פתקי מזל" וכו'). פתקים במובן כפול - כאלה שכל משורר משברט בהם מלים לשיריו, אך גם כאלה שמניחים בכותל המערבי. פתקים אשר נכתבים קצת לאלוהים וקצת לאדם, ויוצרים יחד קונטרס תקוות. וגם כרטיס טיסה, או להבדיל כרטיס לאוטובוס, הוא פתק; באופן פרדוכסלי, נראה שדווקא המסעות ליעדים קרובים, מעוררים אצל המשוררת רגש רב יותר וחוויות עשירות.

כדאי להקדיש מספר מילים לפרק "פתקי תפילה" הפותח את הספר, ומהווה כמחצית מאורכו. הפרק ניזון מביקור בירושלים, וממפגש עם דמות אמיתית בשם האב אלכסנדר - כומר המתגורר באחת הכנסיות שבעיר העתיקה. הדיאלוג בין המשוררת לבין הגיבור הראשי מתנהל על מי מנוחות רק לכאורה. למעשה, מתקיים ביניהם מאבק איתנים סמוי. המשוררת שואפת להישאר על המיטה, המסמלת את החילוניות, את הפיתויים. והכומר שואף להפוך את המיטה למקום תפילה; הוא שואל את המשוררת האם היא קוראת שמע על יצועה, בבחינת "ובשכבך". ואולי אפילו שואף הכומר להוריד את המשוררת מהמיטה. וברדתה מהמיטה, תעלה עד הכוכבים, כראוי לה. המשוררת לעומת זאת, מאמינה כי תגיע לכוכבים דווקא דרך חיי החול, דרך המיטה ("אֶתְפַּלֵּל/בַּדֶּרֶךְ שֶׁלִּי" - ע' 14; "וְלִבִּי לֹא צָרִיךְ לִקְרֹא/שְׁמַע עַל הַמִּטָּה./אֲנִי שׁוֹמַעַת הַכֹּל " - ע' 17). אם תרצו, שואפת המשוררת להכניס את הכומר למיטה, בעוד הוא מבקש להוציאה משם. נראה שהמאייר קלט היטב את רוח הדברים; בציורו שבראש הספר (ע' 8), הוא מאייר דמות נשית (המשוררת) כורעת על ברכיה למרגלות מיטה - תנוחת תפילה קלאסית אצל הנוצרים. לפחות על-פי האיור, נחל הכומר את הניצחון.

השינוי נמצא כבר בפנים

הכומר, כומר חכם הוא. אין הוא מנסה לגרור את המשוררת אל מחוזות רחוקים ולא ריאליים - כמו שעשתה היא במסעותיה, אלא מציע לה אלטרנטיבה קרובה. ממש לצד המיטה שבחדרה. "אל תחפש רחוק, תישאר קרוב", כתב ברי סחרוף (ככה זה, נגיעות, 1998). חיי הקודש יכולים להתקיים קרוב מאד לחיי החול - ולא בשמיים הם. החומרים דרכם הוא מציע למשוררת גאולה, הנם קרובים, יומיומיים, חלק מהוויית חייה השגרתית. זאת ועוד אחרת: הכומר מציע לה ללכת דווקא אל שורש הטמא, ולהפוך אותו לטהור: "תּוּכְלִי לִכְתֹּב שִׁירִים חֲדָשִׁים/עַל עַצְמֵךְ/עַל הָרֹאשׁ, אֹזֶן אַף/עַיִן, פֶּה/וְיִהְיֶה לָךְ חֹמֶר/לְשִׁיר הַשִּׁירִים" (ע' 14 - 15); במקום להזדיין על המיטה (ע' 24), התפיסה - ולו של מעשה האהבה - יכולה להיות אֱמוּנִית. והמשוררת מצדה, מחזירה באותה הפילוסופיה: היא מציעה לכומר שינוי קטןֿ גדול, בדמות הפיכת התואר "אב" ל"רב" (ע' 10); שינוי של אות אחת בלבד - וזהו... עוד היא מתמקדת בבגדיו, סמל הקדושה, ונדמה כאילו מייד תצווה עליו לְפָשְׁטָם; והפעם הופך הקודש לחול. אכן, כל צד סבור כי הדרך הנכונה עבור משנהו, עוברת דרך שינוי קטנטן.

ואולי היסודות הנכונים יותר עבורו, הנם כבר חלק אינהרנטי מהצד שני עצמו. גאולתו של האחר היא ממש מעבר לפינה, וכמעט מבלי משים היא יכולה להופיע; למעשה, הצד השני נמצא כבר במקום המתאים. לשיטת הכומר, "כָּל יְהוּדִי יָכֹל לָלֶדֶת בְּכָל רֶגַע/אֶת הַמָּשִׁיחַ" (ע' 15). לשיטת המשוררת, הכומר הוא כבר יהודי (ע' 10, 21) - הוא שומר שבת (ע' 13) וכותב וקורא עברית - לרבות בספרי הקודש (ע' 14). ולכן כל שצריך, הוא לשנות את ה-א' ל-ר' ולהפכו לרב אלכסנדר; או לחלופין לפשוט את בגדיו ולגלות את האדם הרגיל שנמצא עוד לפני כן בתוכו - ורק מכוסה (ע' 17, 26). כל צד מציע לשני פרספקטיבה שונה על עצמו. בציורו שבע' 16, מציג המאייר מבט אחר של המשוררת על עצמה, כפי שמוצע לה על-ידי הכומר - מבט של פוטנציאל לקדושה.

ומה שנכון לגבי הצד השני גופו, נכון גם לגבי אביזריו. אליבא דכומר, המשוררת יכולה להפוך את המיטה מתשמיש לתשמיש קדושה. הנה כי כן, המיטה משמשת כאן בתפקידים מטפוריים רבים, ונושאת בין היתר מאפיינים של משהו קרוב, יומיומיֿ שגרתי, המהווה את מרכז ההוויה החילונית - את מרכז החטא. ועם זאת, על המיטה חולמים. והחלומות ממלאים בספר תפקיד חשוב מאין כמוהו. המרחק בין החטא שעל המיטה לבין החלום על מציאות אחרת - אולי ערכית יותר, קטן וגדול כאחד - כמרחק שבין העֵרוּת לבין השינה.

סיום

על-אף המאבק בין השניים, מתקיימים בין המשוררת לבין הכומר הערכה הדדית בצד אכפתיות אמיתית. ללא התנשאות וללא שמץ של שנאה; נהפוך הוא. הכומר מנסה לשכנע את המשוררת, כי היא מיוחדת - ככל אדם, ככל יהודי. המשוררת לעומת זאת, חותרת אל האיש שמעבר לגלימה. אל הפשטתו, אם תרצו. הפשטתו מגלימתו, הפשטתו מאצטלת הדת ומרעיונות מסובכים, הפשטתו מרצון לתיקון עולם. אל הקטן, אל האני. ודרכו, הפשטת עצמה מחלומות על מקומות רחוקים ועל עתיד אחר, ומוכנות להתמסר להווה ואף לעבר. בבחינת "ובקומך" כותבת המשוררת (נתינה, ע' 52 - 53) (שימו לב שהיא אינה חולמת על אמהּ - החלומות הרי עוסקים בעתיד וברחוק ולא בעבר ובקרוב):

קַמְתִּי מִתְּנוּמַת צָהֳרַיִם
נִגַּשְׁתִּי לַקּוּמְקוּם הַחַשְׁמַלִּי
וְהִרְגַּשְׁתִּי כֵּיצַד אֲנִי קוֹרֵאת בְּקוֹל
הוֹשַׁטְתִּי יָדִי לְכוֹס הַתֵּה שֶׁלִּי
וּבָאוּ בְּלִבִּי שְׁתֵּי הֲבָרוֹת
חָרַדְתִּי מֵעַצְמִי
חָרַדְתִּי מִקּוֹלִי שֶׁקָּרָא בְּלִי קוֹל
יָצְאוּ לִי הַמִּלִּים וְנִבְלְעוּ בְּתוֹכִי
קָרָאתִי לָךְ
'אִמָּא' וְלֹא בָּאת.

כְּבָר שָׁנִים אֵינִי חוֹלֶמֶת אוֹתָךְ
כְּבָר שָׁנִים אֵינִי מְבַקֶּשֶׁת אוֹתָךְ
כְּבָר שָׁנִים אֲנִי שׁוֹכַחַת אוֹתָךְ
הַיּוֹם כְּשֶׁקַּמְתִּי
בְּרֶגַע קָטָן צָעַקְתִּי אוֹתָךְ
...
שושנה ויג היא משוררת בשלה וכנה. ספרה חף ממורכבות, לפחות לכאורה, בצורתו ובתוכנו כאחד. בלי להיות יומרני, הספר יוצא מהלב ונכנס אל הלב. יש לציין את האיורים הצעירים, המרעננים, והאינטליגנטיים שצוירו בידי לא אחר מאשר בנה של ויג, אלירן.

שושנה ויג הַקֻּנְטְרֵס שֶׁלִּי - שירים (פיוטית - צור אות, 2010 - 2011), 56 עמודים.