דרך לשינוי אורח חיים

הספר "מפריצת דיסק לפריצת דרך - ממשבר להתחלות חדשות" מאת אתי סהר מאתגר את הקוראים לחולל שינוי באורח חייהם כדי להתחיל בחיים חדשים ובריאים ולהוכיח שאין דבר העומד בפני הרצון. הספר מתאים לכל אחד. יש בו סיפור אישי לאוהבי הסיפורת, התמודדות וצמיחה ל"הרפתקנים", שיטות טיפול שונות למחפשים, סיפור גמילה למתמכרים וניסיון אישי למי שמוכן ללמוד מניסיונם של אחרים.

המסר העיקרי שמעבירה המחברת בספר הוא שאפשר לצאת ממצבים קשים מנשוא ולצמוח מהם. כל שעלינו לעשות הוא לקחת על עצמנו את האחריות לבריאותנו ולהתנהלות חיינו ולעזור לעצמנו כי "אם אין אני לי מי לי". רק אנחנו יוצרים את המציאות שלנו ורק אנחנו יכולים לשנות אותה. מטרתה בכתיבת הספר הייתה שהקוראים יזדהו איתה, ימצאו את עצמם בסיפורה וירתמו את עצמם לעזור לעצמם.

אתי סהר נשואה ואם ל-3 ילדים בוגרים, ילידת ירושלים ותושבת הוד השרון, בת 59. בעלת תואר ראשון בחינוך קהילתי וגמלאית שרות המדינה. עורכת מבנה, תוכן ולשון של ספרות למיניה. מורה לטכניקת אלכסנדר, מאמנת אישית בוגרת מרכז "גומא" לאימון ולגישור. משלבת את שיטת אלכסנדר עם האימון האישי בדרך אל השינוי.

סיפור של הליכה אל הלא נודע

הספר הוא סיפורה האישי של אתי סהר בו פתאום נעצרו החיים ומאדם בריא, תורם ופעלתן הפכה לאדם ש"אינו יכול". סהר מגוללת את סיפור התמודדותה האמיץ המלווה בכאב חזק מאד של "אין מוצא" אשר ממנו נבעה החלטתה: "הגוף שלי ייצא מהבעיה".

הקוראים מוזמנים לחוות את השינוי המדהים שעברה: בנחישות עצומה, התמדה, הרבה אופטימיות, תקווה והבנה שאין דרך אחרת, לאורך 10 שנים צמחה ורכשה שלושה מקצועות חדשים, שהם בגדר ייעוד ולא עבודה. בדרכה לריפוי עצמי, הכאב הלך ופחת והיא חזרה לחיים פעילים. זהו סיפור של הליכה אל הלא נודע, התמודדות לא קלה, אבל בסופו יש תמורה לפועלה.

"רק אני יכולה לעזור לעצמי" ו-"כל אחד יכול!" זוהי סיסמתה, והיא מזמינה את הקוראים, בני כל הגילים, לקרוא את סיפורה, להפנים וליישם ולהיות מופתעים ונדהמים מן התוצאות.

מיד כש"נתקעה" ב"אי כושר ישיבה" ובהשבתה הבינה למה זה קרה לה. "הגזמתי! הגזמתי בכל מה שעשיתי, וכל מה שעשיתי היה באמביציה גדולה מדי. גופי שלח לי 'אורות אדומים', אבל לא ראיתי. גופי לא יכול היה יותר לסבול והחליט לעצור אותי". מרגע זה הרבה תובנות עלו בראשה. היא הבינה שכחובה אנושית עליה להעבירן לאנשים אחרים. חובה זאת היא יישמה בספרה שבו היא מספרת עד כמה הגוף שלנו חכם וכי עלינו להיות קשובים לו - כשאנחנו מגזימים הוא מתריע.

כשאנחנו לא מבינים הוא מגביר את הקול וכשאין בררה הוא עוצר אותנו ואומר: "די!". ומה קורה כשאנחנו מושבתים? האם ניכנס לייאוש ולדיכאון? לא ולא! יש דרך אחרת – דרך האמונה, התקווה, האופטימיות, הצמיחה, הנחישות והעבודה הקשה. תקוותי היא שכל מי שיקרא את הספר ילמד שאפשר לצאת ממצבים קשים, ללמוד מהם ולצמוח.

המקרה שלה הוא של פריצת דיסק. "פריצת הדיסק מסמלת בעיניי משהו שעוצר אותך מלהמשיך להזיק לעצמך - צעקה של הגוף: 'עצור! הגזמת!'". לחבר לעבודה היה זה הלב שהשתבש בגיל 39 ובגיל 46 עזב אותנו. אצל מישהו אחר זה יכול להיות אירוע מוחי, סרטן או כל משבר אחר בקריירה, בזוגיות ובתחומי חיים אחרים.

בספר פונה אתי סהר לכל אדם וקוראת לתשומת ליבו ולערנותו כדי למנוע פגיעה אפשרית בגופו ובנפשו ולחיות בבריאות ובאיכות חיים טובה.

"אני מבינה שעברתי 'מבחן' קשה זה לא רק בשבילי והמניע לכל הפעילות שלי היום הוא לעזור לאנשים לא להגיע למצב שאליו הגעתי אני כי אין צורך".

פרק מתוך הספר: לא הייתי חולה!

בשיחת טלפון עם חברתי הטובה אמרה לי: "כשהיית חולה... ". מיד צצה בראשי השאלה: "מתי הייתי חולה?". נתקעתי, זה נכון, החיים שהכרתי נעצרו, לא יכולתי ללכת לעבודה, לא יכולתי לנהוג, לא יכולתי לשבת, וזה אומר שלא יכולתי לעשות שום דבר כנהוג בעולמנו המודרני, אבל - חולה?! אף פעם לא הייתי חולה!

מילותיה היו מעין "הארה" בעבורי והבנתי כי ברפואה הקונבנציונלית אכן בעיית גב מוכרת כמחלה. כן, קראתי את זה במאמר כלשהו, אך לא שמתי לב להגדרה. חזרתי ונוכחתי שהגדרות מקבעות מצבים קיימים, וכי הן "הדבר הרע ביותר שהמציא המוח האנושי, הן כובלות אותך לדעה קדומה והופכות אותך למשועבד". הגדרות אינן מאפשרות לאדם להשתנות ולהתפתח כפי שהוא אמור. עצם ההגדרה של "אתה חולה" באמת עושה אותך חולה, כפי שכתב באך: "טען כי מוגבל אתה, ואז תגלה כי אכן כך הוא".

אנחנו קובעים בהגדרותינו את מצבנו. יש הקוראים לזה "נבואה שמגשימה את עצמה", אני קוראת לזה "אמונה שמגשימה את עצמה" כי כפי שתראה את המציאות שלך כך היא תהיה. אם תהיה חזק ותחליט לעזור לעצמך - אתה תיעזר ומצבך ישתפר. חיזוק לתפיסתי זאת מצאתי בדבריה של ד"ר שייביץ בפרק האחרון של ספרה "להתבגר בחכמה" היא כותבת: "המחלות כשלעצמן אינן בהכרח המרכיב העיקרי המשפיע על תחושת הבריאות, במיוחד כאשר מדובר במחלות כרוניות... תחושת הבריאות מושפעת במידה רבה מההערכה הסובייקטיבית של האדם וקשורה באופן התייחסותו אל עצמו ואל מחלותיו... לא תמיד ישנה התאמה בין מצב הבריאות האובייקטיבי לבין ההערכה הסובייקטיבית". היא מציינת את אחד הממצאים ממחקרים שבדקו את ההשפעה של תחושת הבריאות הסובייקטיבית על מצב הבריאות לאשורו.

לפי ממצא זה כאשר אדם מרגיש בריא הוא שומר יותר על בריאותו, ולכן הוא אכן יותר בריא, ואילו כאשר אדם עסוק בחולי ותופס את עצמו כאדם חולה, הוא חדל להשקיע בעצמו, נעשה פחות אנרגטי ופעיל ובסופו של דבר עלול להידרדר מבחינה בריאותית בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה". דברים אלה קשורים בדפוס ההתנהגות הבריאותית שלנו בהגדרת תחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של הרפואה.

מהי בריאות? מהו אורח חיים בריא?

אני שואלת את עצמי מהי בריאות בכלל? איך מגדירים אותה? חיפשתי ומצאתי. "ההבנה ההוליסטית מסבירה את המושג בריאות כמצב של רווחה כוללנית שהיא תוצאה של אמונות, מחשבות, רגשות, תזונה, פעילות גופנית ומעורבות חברתית". אורח חיים בריא, לדעתו של ד"ר גלעד שדמון, מייסד מכללת "מהות" לרפואה משלימה ומנהל אקדמי של "קבלה לעם", מתקיים "כשאדם מכיר ויודע מה טוב עבורו ומקפיד על כך... ההבנה ההוליסטית היא שכל אחד יזרום רק עם מה שטוב לו באמת ואין דבר כזה שהוא טוב או רע לכולם. הבנת האדם את עצמו היא מודעות. האדם צריך להיות קשוב פחות למה שצריך לעשות, ויותר למה שבא לו ולאן הלב מוביל אותו".

מכאן אני חוזרת ומבינה שאין "כך צריך" יש רק "אני רוצה". עלינו ללכת עם התחושות שלנו, לאכול מה שגופנו מוכן לקבל ולעזוב את מה שעושה לנו רע - גם אם ידוע ש"זה בריא". השאלה שתמיד צצה במוחי כשאומרים לי "זה בריא" היא: "בריא למי?" - כל אחד והבריא שלו. ארבעה ציוויים לבריאות: "חשוב לחייך ולצחוק כמה שיותר כדי להעלות את רמת הסרוטונין. ככל שנחייך יותר נהיה מאושרים יותר... חשיבה חיובית, אהבת עצמך, פרגון לעצמך ולאחרים, הימנעות מדברי רכילות ולשון הרע, הימנעות מקנאה ותחרות, צמצום ביקורתיות, שיפוטיות והשוואתיות וקבלת ה-יש תורמים לבריאות האדם בכל רמות ההוויה. תנועה מתוך הנאה, תזונה ראויה ומגע אנושי תורמים להפחתת רמות הסטרס, לאיזון והפחתת רמת הסוכר בדם ולמיתון אלימות. אצל תינוקות הם תורמים להתפתחות רגשית ושכלית תקינה.

ד"ר שייביץ שואלת: "מהי בעצם בריאות? האם מדובר בהעדר במחלות? ואולי בריאות היא עניין של הרגשה?". היא עונה: "כנראה מדובר בשילוב שבין שני המרכיבים האלה... למרכיבים החברתיים והפסיכולוגיים תפקיד חשוב בעיצוב תחושת הבריאות שלנו, ולתחושה הזאת השפעה על מצב בריאותנו הלכה למעשה".

בחוברת "אקרופוליס: כתב עת בנושא פילוסופיה כדרך חיים" שהתגלגלה לידיי מצאתי כי "בריאות אינה מצב סטאטי אלא תהליך מתמשך של התאמה לדרישות המשתנות של החיים". "בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת, ולא רק היעדר מחלה". כך קבע ארגון הבריאות העולמי. "אדם בריא הוא אדם ש'פיו ולבו שווים', כלומר שיש קשר ברור בין פנימיותו: מאווייו, מחשבותיו ורעיונותין לבין הביטוי של כל אלה בשטחי החיים השונים בזוגיות, במשפחה, בקריירה" וביחסי חברות. "כאשר 'פיו ולבו אינם שווים' הולך האדם וצובר פער בינו לבין מה שהוא אמור להיות על-פי הקצב הפנימי שלו, שאיפותיו העמוקות והנעלות ביותר והייעוד שלו".

מה זה חולה?

לפי הגדרת המילון חולה הוא אדם שיש לו הפרעות בגופו או בנפשו. מחלה לפי המילון היא סטייה ניכרת מהפעילות התקינה של הגוף או של הנפש.

במושגים המוכרים בעולם המערבי אדם שהוא חולה הולך לרופא, יקבל תרופה, יטופל ואולי אף ינותח, והוא לכאורה, על פני השטח יבריא, זהו המסלול שעליו חונכתי גם אני - זוהי התרבות שלנו. לאורך השנים למדתי שמחלה היא בעצם איתות לכך שלגוף ולנפש אין יותר כוח, שהגזמנו, שעלינו לנוח או לעצור ולבחון את הדרך שבה אנו הולכים, ואולי לשנותה.

האדם בעצם לא מחלים ממחלות. קראתי במאמר של רופא שצוין בו שהמילה תרופה למעשה באה מהשורש ר.פ.א, אבל בעצם אף תרופה אינה מרפאה. התרופות מפחיתות את הכאב - מחסלות את הסימפטום, ואז אנחנו מרגישים יותר טוב, שוכחים מהכאב וממשיכים לרוץ עד הפעם הבאה שהוא מופיע וביתר שאת.

מהי מחלה ולמה היא נגרמת?

לדבריו של קובי רוזנגרטן, מנהל מכללת "מדיקה" לרפואה משלימה, מחלה בראייה הוליסטית, שרואה את האדם בשלמותו-כמכלול של גוף, נפש, רוח ושכל והמתבססת על עיקרון האחדות בטבע ובאדם היא "מצב של אנרגיה תקועה כתוצאה מחוסר איזון בין מבנה האישיות לבין המציאות". שלוש סיבות גורמות למחלה לדעתו: "חוסר הגשמה עצמית, התעלמות ממרכיבי בריאות, כולל חשיבה ותזונה נכונות וחוסר מודעות לעובדה שהאדם הוא שיוצר את מציאות חייו".

ד"ר שדמון טוען כי "מחלה היא סוג של איזון חדש שהגוף מוצא כתוצאה מתזוזה מהאיזון הקודם. מתברר שאדם לומד על עצמו בדרך הקשה. המחלה אינה אויב, אלא היא הדרך להחלמה. היא סימן לאדם שיראה משהו בחייו - אולי את אופן ההתנהלות שלו, את מחשבותיו, את רגשותיו. הסימפטומים שהיא מציגה גורמים לאישיות, על כל רבדיה להתעדן ולהחלים". אני מאד מתחברת להגדרות אלה כי לדעתי גוף שהוא חולה זהו גוף שמבקש לנוח ובאותה מנוחה - באותו פסק זמן מהמרוץ של החיים מתפנה לנו הזמן להתבונן בעצמנו ובאופן התנהלותנו ולהבחין בדברים שכדאי לנו לשנות וכתוצאה מכך להחלים.

"כאב וחולי הם כמו כלב השמירה של הבריאות, כדי לחזור ממצב של חולי לבריאות יש להיכנס לתהליך של ריפוי, המחייב התבוננות, חקירה פנימית ולעיתים אף שינוי כיוון. בתהליך הריפוי ניתן להשיג לא רק את היעדר המחלה אלא גם חוסן פנימי עמוק יותר הנובע מהמחויבות לתחזק אותה בתהליך מתמשך. המחויבות האינדיבידואלית לתהליך הריפוי היא מעין ברית הנכרתת באדם בין פיו ללבו, בין מחשבותיו למאווייו".

ברוב המקרים שורש הבעיה בהרגלי החיים שלנו

אם נדון בפריצת דיסק ידוע, ויש אף רופאים שמודים בכך שאדם שפורץ הדיסק בגבו, גם אם הוא עובר ניתוח יש לו נטייה לפריצות דיסק נוספות כעבור כמה שנים. נשאלת השאלה מדוע? התשובה נמצאת עמוק ב"שורש" הבעיה. מהו הגורם האמיתי שגרם לבעיה מלכתחילה? את השורש לא התרופה ולא הניתוח יכולים לשנות. שורש הבעיה טמון לרוב בהרגלי החיים שלנו ובתחושתנו הלא תמיד אמינה לגביהם. הרגלי חיים אלה נוכל לזהות בלימוד שיטת אלכסנדר. כשנזהה אותם ונכיר בכך שהם שגויים נלמד לעצור,להשהות אותם, להשקיע מחשבה והגיון ולהחליט לפנות לדרך אחרת - לדרך של שינוי לשם התפתחות והחלמה. רק שינוי כזה באורח החיים שלנו יוכל להביאנו באמת לפתרון הבעיה, רק השינוי הוא המענה הנכון לבעיה שהתעוררה.

תרופות אינן אורח חיים

אין לי דבר נגד נטילת תרופות - כדי להרגיע את הסימפטום, אך רק כדי להרגיעו ולא כאורח חיים וכפתרון היות שהן לא באמת פותרות את הבעיה. התרופות מרמות אותנו כי כשלא כואב לנו אנחנו חושבים שהבעיה נפתרה, ואין כך הדבר. אדם שפניו לשינוי, שהוא תהליך שאורך זמן, דורש סבלנות, התמדה, אמון בעצמו והרבה תקווה, יכול לעזור לעצמו ולשכך את הכאב גם באמצעות תרופות עד שהרגליו ישתנו, למרות שאני הייתי ממליצה לאדם לעזור לעצמו באמצעים שונים כמו טיפול בדיקור או אחרים.

עלינו להיות נחמדים לגופנו

אני נזכרת שלאורך הזמן אמר לי מידי פעם גלעד שעליי להיות נחמדה לגופי, לא לכעוס, להבין אותו ולעזור לו. הפסיכולוג ובכיר המורים הרוחניים קורנפילד מסביר כי "הגוף האנושי נחשב לדבר יקר ערך בפסיכולוגיה הבודהיסטית, לכן... אנחנו נדרשים להעריך אותו ולטפל בו. כאשר גופנו לוקה במחלה, הדבר פוגע לא פעם בתחושת הכבוד העצמי שלנו, מחלה עלולה להיות מלווה בתחושות של בושה ושנאה עצמית.

אנחנו נוטים לקחת את המחלה באופן אישי, כאילו חלינו באשמתנו, אולם בריאות ומחלה הן חלק מחיינו כבני אדם. כאשר ליבנו פתוח מלא הבנה, נתייחס לגוף ולנפש שלנו בגישה חומלת וטובת לב, בלי קשר לנסיבות" . אכן אני משוחחת עם גופי, אינני כועסת עליו כי אני מבינה שהוא רוצה רק את טובתי, הוא נאלץ לעצור אותי, ולא הייתה לו דרך אחרת, והנה לאט לאט כשאני לומדת גם הוא מתרצה ופחות ופחות כואב. אני מאמינה כי גם במקרה הזה יחס גורר יחס.