מי בכלל דיבר על אהבה?

"...היא דווקא ניסתה להסביר לבעלה שהיא לא יכולה להיענות לדרישותיו החייתיות לפני שהיא טובלת במקווה, אבל אהרון סטר בידו על לחיו. רק אנשים פרימיטיביים כמוה עוד מאמינים בשטויות האלה, פרץ בצחוק מתגלגל...".

הסופרת אורית רז (59) הוציאה לאחרונה רומן ראשון למבוגרים, "מי בכלל דיבר על אהבה" (ספריית פועלים), וזאת אחרי למעלה מחמישים ספרי ילדים ונוער, שחלקם זכו בפרסים חשובים.

מאין שאבת את ההשראה בכתיבת הרומן "מי בכלל דיבר על אהבה"?

"בספר פיתחתי דמויות השאובות מהמיתולוגיה המשפחתית שלי: סבתי, סבי ודודתי. דמותה של רוחל'ה, הבת, היא הכלאה בין נסיבות חיי לבין נסיבות חייה של דודתי אותה סעדתי בקביעות בשנות חייה האחרונות. דמויות האם חווה והאב אהרון מבוססות על קורות חייהם של סבי וסבתי מצד אבי".

נישואי הסבא והסבתא של רז היו נישואי שידוך שלא עלו יפה וכך גם נישואיהם של הוריה של רוחל'ה. אמה של רוחל'ה הולכת בעקבות סבתה של רז ורוצה לסיים את הריונה, וכפי שקרה במציאות, גם הפלה זו נמנעת בהתערבות החותן. בספר מנסה חווה האם להיפטר מההריון כיוון שהרתה אותו בנידתה. לאחר מכן, כשרוחל'ה נולדת, היא רואה בה נשמה חוטאת.

הרומן מתחיל בתקופת רצח רבין, כאשר, לאחר שעסקיו בארץ התמוטטו, נוטש אביה של רוחל'ה, ממש כמו סבה המשכיל של רז, את אשתו הפנאטית לה נישא בנישואי שידוך, ונוסע לארה"ב.

לכל אורך הרומן מנסה חווה, שהיא תוצר של העדה החרדית בברוקלין, לחנך את בתה רוחל'ה ולהעניק לה את כל הערכים הדרושים על-פי המודל השיפוטי, הקפדני, הביקורתי והמנוכר, בו גדלה והתחנכה. כלומר, היא עושה הכל כדי להקטין את בתה ולהתאים אותה לתפקיד האולטימטיבי של אישה שכל עולמה מצטמצם בדאגה לבעל ולילדים. לשם כך היא רוצה לחתן את רוחל'ה מהר ככל האפשר. אלא שהבת, שאינה מבינה את מהות הסטיגמה השלילית שדבקה בה, קולטת את אכזבתם של הוריה מן הקן המשפחתי הרעוע שהקימו על-פי מודל זה ממש, והיא מתלבטת בין הצורך לרצות את האם האומללה לבין חיפוש אחר נתיב חיים עצמאי שיספק אותה. בכך, היא רק מחזקת את אמונתה של האם בכך שהיא נשמה חוטאת.

במרוצת הסיפור מנסה רוחל'ה לפתח קריירת כתיבה, וכך מסופר חלקו של הספר על-ידי רוחל'ה בגוף ראשון בעוד שחלקו האחר מסופר בגוף שלישי וזאת באמצעות כתביה המשובצים בסיפור.

האם זהו רומן פסיכולוגי? רומן היסטורי? או שיש בו ביקורת חברתית?

"הייתי אומרת שלמרות העלילה הפרטית הסוערת והדרמטית נענה הרומן לפרשנויות רבות. ניתן לראות בו רומן פסיכולוגי המדבר על יחסים משפחתיים ראשוניים ובעלי תפקיד מכריע בגיבוש הזהות. ליתר דיוק מדובר ביחסים קשים במיוחד בין אימא חרדית ובתה.

"ניתן לתת לרומן גם פרשנות פמיניסטית על פיה האם, כסוכנת של התרבות, מנסה לחנך את הבת בהתאם למודל הפטריארכלי המגביל על ברכיו גודלה היא עצמה וחונכה.

"ניתן לראות בו גם סיפור משל, ובאופן זה הוא המשך לספרי המשל שלי לילדים, שגם הם בחלקם לא יועדו רק לילדים, מפני שיש בהם אמירה חדשה למצבים פסיכולוגים. אלא שספרי הילדים שלי היו דמיוניים ואילו הרומן מתעד תקופה היסטורית ויש בו אמירה חברתית של כאן ועכשיו.

"הוא מתרחש על-רקע התקופה של רצח רבין ולכן מהווה בבואה אירונית של החברה הישראלית בתקופה זו. הוא בוחן באופן סימבולי את שנאת הזר והשונה ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם, לתועלתו או מתוך חולשה ופחד, מסית כנגד אדם אחר ומקעקע ממנו את הלגיטימיות.

"הדמויות אומנם אותנטיות והן שייכות לדור קדום יותר, כשאני מנסה להישאר נאמנה לקורות חייהם, אך כיוון שתליתי אותן בתקופה זו, יכולתי לטפל בשאלת האשמה שנגזרה מהרצח, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי.

"עלילת הרצח משתלבת בחייהם של הגיבורים, המנהלים, במישור הפרטי, חיי משפחה רצופי חשדנות, איבה ואי-הסכמה. באופן הזה מהווים בני המשפחה והסובבים אותה ראי של החברה הישראלית המפורדת והמפורקת. הנמשל לשנאה בתוך המשפחה ובסביבתה הקרובה הוא כמובן שנאת החינם בין המגזרים השונים בארץ. בשני המקרים, הפרטי והציבורי, סופה של השנאה הוא אסון, ובאופן הזה רומז הרומן על הצורך במציאת אלטרנטיבה של אחדות, של קבלת השונה.

הספר גם בודק את עניין האשמה והשלכתה הלאה: האם חווה, שנכנסה להריון מתוך חולשה, מתוך כניעה ליצריו של בעלה, מלאת רגשי אשמה על שהרתה בנידתה. תחושת האשמה על כך רודפת אותה כל חייה והיא ממהרת להיפטר ממנה בהטילה אותה על בתה. וכך נושאת אותה איתה גם רוחל'ה, הבת, הגיבורה הראשית, תחושה של אשמה על לא עוול בכפה.

"רצח רבין, שהוא פצע פתוח בהיסטוריה שלנו, מטיל גם הוא כתם של אשמה, אומנם כללית, קולקטיבית, על כל עם. הדמויות בספר, שחיות את הפרטי ומתעלמות מן הכתובת הלאומית שהייתה כתובה בתקופה ההיא על הקיר - הן משל לאשמה של כולנו, שהספר רומז עליה.

"מתוך רצון להיפטר מתחושת האשמה הזו, שכמו האשמה של חווה היא אשמה מאוד אנושית, אך גם מאוד כבדה ומייסרת, העדיפה דעת הקהל הישראלית להאשים ברצח הזה סקטור אחד ויחיד, זה שממנו יצא הרוצח, זה שקל היה להאשים אותו. הספר רומז על כך מבלי לדבר על כך ולו במילה, וזאת כשהוא הוא עורך הקבלה סמויה בין החברה הישראלית לפני ואחרי הרצח לבין הדמויות בסיפור וגורלן. גם במישור הפרטי וגם במישור הציבורי מדובר בדמויות השקועות עד צוואר בצרות הפרטיות שלהן: חווה בנטישתו של בעלה ורוחל'ה באהבתה הנכזבת למויאל ובהריונה הבלתי רצוי ממנו. במצב כזה אך אנושי הוא מצידן להתעלם מן הכתובת שעל הקיר, כלומר מאמצעי התקשורת הרומזים על כך שאדם עומד לשלם בחייו על שנאת חינם. הן מסרבות לראות כתובת זו, בדיוק כפי שהן מסרבות להכיר באמיתות כאובות בחייהן הן.

"גם הציבור הישראלי חווה מצבים קשים בתקופת הרצח, ואחריו, ולכן הוא מתקשה להתגייס כדי להילחם למען או נגד מטרות קולקטיביות.

"כל הדמויות בספר, אגב, משקרות חופשי. הן אפילו מאמינות לשקר שלהן, רק אני והקורא צוחקים על חשבונם כי אנחנו מבינים את האמת. כמובן שגם זוהי אמירה עלינו ועל מודעותנו כחברה".

כדרכם של סיפורים, מטפל הרומן של רז בטעויות אנוש אשר האכזבה מהן פותחת את הדרך אל ההתפכחות והתובנה. וכך, נאלצת רוחל'ה לשלם מחיר כבד על האמונות שהנחילה לה אימה: היא מתאהבת באיש אשר אימה סוגדת לו, ומתלבטת בשאלה אם להשאיר את פרי האהבה הזה, שאביו אינו רוצה בו.

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה?

"יש לי ספר בקנה - הוא מספר על המסע שעשה בן זוגי עם משפחתו אחרי השואה בדרך מאירופה לישראל, אבל אני עוד מלווה את הספר שיצא זה עתה כך שאיני פנויה לעסוק בו".