אם כך מי היא ערפלית ומה היא באמת? האם זו דמות אמתית, חיה ונושמת? האם זו אישה, או שמא רק הזיה, פנטזיה שבאה והתקבעה במוחו? הלא מטבעה של ערפלית להיות מעורפלת, מושפעת רוחות, נעה או מתפוגגת, ולמה דווקא רצה שתהיה קיימת עבורו בשם הזה? אך די מהר מתברר שהיא אכן אופפת אותו. יוסף ש', וכשמו בספר אסף אלעזר, בוחר לקרוא לאהובתו הנשואה בשם ערפלית משום שבנסיעה שלו לחו"ל נהג לתוך ערפל ולא ידע לאן מובילה אותו הדרך, ואם הוא עליה או שמא הוא עומד להישמט היישר אל התהום שבצדה.
כך גם אֵלָה, דמות האהובה שלו שהותירה אותו בין כאן לשם, בין תשוקה גדולה למפח נפש שאין לו סוף. אֵלָה שמה, זה השם שהוא נתן לה אך כמוה כערפלית הייתה לו. ולא פחות מכך הוא עצמו, שנעשה כערפל, ושבגינה בא לכתוב את ספרו. אך נראה שאהבתו הגדולה נותרה כמעט בין השורות, לפחות בחלקו הראשון של הספר או אף יותר מכך, ואילו הספר שהתכוון לכתוב סטה מדרכו, נעשה אחר משהיה מעלה במחשבתו. ובאופן שנראה מוזר, מי שהסיטה את הספר מן הדרך הייתה לא אחרת מאשר סופרת הצללים שהוא שכר לעצמו.
כי סופרת הצללים התחילה להשתלט על סיפור אהבתו. כמעט על סיפור חייו. כי עד מהרה היא מגלה שאהבתו הגדולה אשר עליה נתבקשה לכתוב, מקוממת אותה. היא רוטנת כלפיו, אך בשלב זה עדיין לא ברורה הקנאה: "האם אֵלָה ניסתה לרַצות אותך? האם כל ניסיונותיה היו למצוא חן בעיניך גם כדי להקל על חייה? יכולת להקל על חייה בעזרה מבלי לבקש ממנה לחיות אתך? האם היא הייתה יכולה להיות נחשקת מבלי שכבשת אותה?" (עמ' 34).
ואילו הוא תוהה עליה: "למה את פוסלת את כל מה שאינו בקו מחשבתך? בחוזה שערכנו בינינו החתמת אותי על סעיף שבו הקנית לעצמך וללא עוררין: חופש ביטוי אמנותי להביע ולכתוב את סיפור האהבה הזה על-פי דרך כתיבתך הייחודית." (עמ' 37).
ומי היא אותה אֵלָה, אותה ערפלית? כאשר פגש אותה לראשונה, הייתה נערה צעירה בת שבע עשרה שבאה להתקבל לעבודה במשרדו. הוא היה מבוגר ממנה בשנות דור, ועד מהרה היא נישאה למי שבחרה להינשא. בגיל תשע עשרה כבר הייתה לאם, ושלוש שנים מאוחר יותר שוב הרתה והיא פוטרה מהעבודה על ידו, בהיותה הרה. שנתיים לאחר מכן הוא פוגש אותה, ואולי מתוך שהצֵר על פיטוריה הוא מזמין אותה לשוב לעבוד במשרדו. לא עבר זמן רב עד שהתחילה לספר לו על כך שאינה מאושרת, ובהיותו חושק בה עכשיו, התחיל מיד לנדב את נחמדותו כלפיה עד אשר גרר אותה להיות מאהבתו. התחושות התלקחו ביניהם והתמשכו למדי, אך לפתע, לאחר מספר שנים של יחסים לוהטים החליטה לקום ולהתרחק ממנו, תוך החלטה פתאומית לחזור אל חייה.
אך הנה, חמש שנים לאחר מכן שוב מכה הרוח, הנה צפה אליו הערפלית והיא מופיעה שוב, באותה פתאומיות. כרוח שמתפרצת בסערה היא מגיחה אל הדירה שלו ששימשה אותם בעבר, באה ומעניקה לו מחדש אהבה לוהטת ומלאת תשוקה, והוא נפרד למענה מהאישה שהייתה עמו. אבל שוב, שנים מעטות אחר כך, כאילו חלפה הסופה שהביאה אותה אליו, היא הולכת לדרכה ומותירה אותו גלמוד ומתוסכל באהבתו. רק הצינה המדכאת ונטולת השמחה נותרת לו. כך חולפות שנותיו, בכמיהה אליה, חש איך אותה ערפלית יקרה ונחשקת מטשטשת את ראייתו ומשמימה את נפשו.
כל הדברים האלה מובאים לסירוגין, כמעט בין השורות ובמקוטע, נצברים בהבנה קמצוץ אחרי קמצוץ, אולי כמו אותה אהבה שהייתה לו, תוקפת אותו לסירוגין ונצברת בו. ואילו עכשיו, כעבור הזמן והוא באמצע שנות השמונים שלו, משאינו יכול לשאת עוד את המועקה רבת השנים שבהן היא עדיין זוחלת אל לילותיו, וצליליה וריחותיה עדיין כובשים את חושיו ומחשבותיו, הוא מקבל את ההחלטה לספר את סיפורו, להשתחרר דרך העלאת הדברים על הנייר. מכאן הייתה דרכו קצרה אל סופרת הצללים שהתנתה את כתיבתה בדרכה ובסגנונה האישי.
הספר התקבל לידי כמתנת קריאה כמעט הישר מהתנור, וריח הדפוס עוד עולה ממנו. ומיהו יוסף ש', שאלתי מיד את עצמי ולמה הוא חושש להיחשף? אני אדע, אמרתי. אלא שעם הקריאה נעשיתי תמהַ עוד יותר: דווקא סופרת הצללים הלכה ונחשפה, על-אף שהיא חסרת שם בספר, והספר שהיה עתיד להיות רומן של יוסף ש', וידוי של אסף אלעזר, הפך להיות מצע כבוש של התחכמויות ושל גחמות ותחושות רגשיות שלה למול סיפורו.
האם סופרת הצללים הולכת ומקנאת בסיפור אהבתו הגדולה של אסף? האם הייתה רוצה שבחייה יקרו הדברים כך שגבר יאהב אותה מעל ומעבר לכל דבר אחר בחייו? שירחיק מעליו כל אישה אחרת ויקדיש לה את תחושותיו? עד לאן מגיעה קנאתה באֵלָה, אהובתו? האם היא מתחילה לפתח תחושות טינה כלפיה? או שמא נגדו? כי נוצרים ביניהם ויכוחים על דרך הצגת הדברים. על דרך הצגת הדמות. על דרך זרימת הסיפור. והיא כותבת עוד ועוד על הקשיים ועל בעיות הכתיבה שלה בכל הקשור לסיפור הזה. ועל הדילמה העצומה שמתעוררת בה מעצם הכתיבה על אהבתו הגדולה של אחר, ועל היות אישה אחרת נאהבת כל כך. ולעתים היא חשה כי היא מאבדת כוח. מותשת בניסיונות שלה להוציא אותו מהאובססיה שלו אל אהבתו האבודה. ולמה? האם פגעה הערפלית גם בה?
"כמה מאמץ אני משקיעה בניפוץ החלומות שלך? מה אכפת לי מכל מה שניסיתם לבנות יחד? ולמה אני משקיעה מאמצים כבירים לבטל את החלומות שלך? איני יכולה לענות על שאלה זו." (עמ' 57) - וכאילו היא אומרת מבלי להודות: מדוע אינך צעיר יותר היום, בגיל תואם לשלי כדי לגלות לי אהבה כבירה כזאת? ולמה מוטל עליי להתענות בכתיבתה של אהבה גדולה כזאת, שאינה שלי? היא דוברת את מרבית הספר ברטינה על כתיבתה, מערפלת את האהבה שלו ומציפה את בעייתה לנוכח סיפורו. ואני שואל, בהיתממות, האם זה תפקידה וזו דרכה של סופרת צללים? לזה ציפה? לשם כך שילם לה?
צל שנופל על צל
ומי היא זאת סופרת הצללים שגוזלת לעצמה את תשומת הלב מהסיפור? נעשה מצב מוזר שבו כאילו סופרת הצללים נעשית סופרת הצללים של עצמה, כאשר על-אף שהפכה מכוח עצמה שותפה לספר ומהר מאוד היא נוטלת את חלקה הגדול בו, היא מבקשת מיוסף ש' להיות חתום עליו לבדו, כדי שהיא לא תיחשף. לאורך הספר היא מופיעה ללא שם, כיאה לסופרת צללים, אך נוכחותה בספר והמשחק שלה מוזרים ולא בלתי מכוונים. משחק זה, אם ירצה אסף אלעזר ובאם לא, אם נרצה אנחנו ובאם לא, הופך להיות למעשה טעמו של הספר יותר מסיפור אהבתו הגדולה של יוסף ש'. כאילו נחתה סביבו עוד ערפלית, שונה אבל מערפלת, וכמובן זה אינו מקרה.
זה מחוכם. כי סופרת הצללים, שהפכה להיות שותפה בכירה לכתיבה החליטה להיות כמעין סופרת הצל של עצמה. מין צל שנופל על צל, ומי שייתן דעתו על הכתוב בגב השער הפנימי של הספר יבין מי היא זו סופרת הצללים שבאה לחגוג על משטח סיפור האהבה של אותו אסף אלעזר, ותוך הימור יצירתי להעז ולהפוך כתיבת ספר שלם למעין תרגיל ספרותי. אלא שזה תרגיל הנוטל ממנה את שייכותה לסֶפר, או את שיוכו של הספר גם אליה, לא רק אליו. ויש בזה נקודת כאב מעיקה, להבנתי, אולי בדומה ליולדת שמתנכרת לוולד שילדה. וזה דורש החלטה, דורש כוח.
היא כותבת לו, בעקבות כך, דרך המחשב: "אם אני כותבת את הספר בהשראתך עליי לצאת ממנו בשלב מסוים. יבוא יום ואני אפרוש מן הכתיבה. אניח את כלי הכתיבה הבלתי נראה שלי ואנוח מן הכתיבה. אפשר, ואולי רצוי, שהספר יהיה על שמך בלבד... אני יודעת שאני מטביעה בה את חותמי, (בכתיבה - י.כ.אׂׂׂׂׂ), ועדיין ייוותרו בו עקבותיי. יש רגעים שאיני מצליחה להעביר לכתיבה, (רגעים של אהבתו - י.כ.א) אני מנסה לבודד את עצמי מתוך הכתיבה ומתוך הרשמים, והם רודפים אחריי לרגעים אינטימיים של חיי." ומעט אחר כך היא כותבת, באיזו צביטה: "ויש שיאמרו כי השתגעתי, שוויתרתי על זכויות היוצרים שלי... אם אני מצליחה לעורר עניין בחדשנות הזאת שלי, אולי זה שווה יותר מכל תעלול פרסומי." (עמ' 43-44).
אפשר שכן. אבל מה עובר בנפשה? מה מעיק עליה? - "מוזר מה שקורה לי כשאני קוראת את המכתבים שלך אל אהובתך אֵלָה. איזה טמטום משתלט עליי ואני מתחילה להרגיש כיצד רגש של קנאה משתלט עליי." ומעט אחר כך מוסיפה: "אני כאן לאסוף את הזיכרונות. אוספת בינתיים בכפית, מלקטת לאט-לאט ובבטחה. אני חוששת להישבר. האם אני מתאהבת בדמותך?" (עמ' 70).
ואולי זהו שם קוד
רק בחלקו השני של הספר, אחרי הרבה נפתולי נפש משחררת סופרת צללים, כמי שרצתה לאחוז בזה, את סיפורו של אסף ואז הוא מתחיל לספר לאט-לאט על אהבתו, בקטעים מוגנבים, עד אשר בסופו של הספר הוא מתרכז בה, אבל בעיקר בנסיעה משותפת שלהם לאירופה. כאילו הוא עושה זאת רק בשלב הזה, שבו נעשתה הסופרת שלו מותשת ומשנצבר בו כבר כעס כלפיה והוא מתחיל להתקומם נגדה. הוא מנסה להדוף את טענותיה כלפיו, כי הוא חש בהטַיה שלה, בהתערבות בתחושותיו ובמהלכי אהבתו.
"שוב את חוזרת ותוקפת אותי ללא רחם. ביקשתי שתכתבי סיפור אהבה ואני מוצא אותך כותבת דברי מוסר השכל" - (עמ' 111). "האם את מומחית למשפט או לכתיבה? אני מבקש ממך לכתוב, לא מבקש ממך לשפוט" - (עמד 113). "הבל! הבל! את קוראת לחוויות שהצליחו לקעקע את אונות מוחותינו" - (שלו ושל אֵלָה -י.כ.א - עמ' 117).
ואם לחזור עכשיו לשמו של הספר, אני יכול גם לומר ש"ערפלית" יכול להיות שם קוד שבו הייתה יכולה להשתמש אותה סופרת צללים כדי להשתלט על סיפורו של אסף אלעזר, והדמיון מרשה הכול. אבל באותה מידה ואף יותר יכול היה להתאים שם הספר לתוכנית הכתיבה של הסופרת האמתית, המוסתרת למחצה, שיצרה לעצמה סופרת צללים משלה כדי להגיש את סיפורו של יוסף ש' בדרך שונה. כל הנחה אפשרית. לפיכך שוב: רעיון חכם, חיבור מתוחכם. אולי לא מושלם בביצועו אבל בהחלט מחוכם בפריצתו.
לבסוף: האם כבר הסברתי ברשימתי מה גרם לי להיאחז בספר הזה? לאחר הכול יש בו לעורר סקרנות בהגשתו השונה, בוודאי למי שדרכי הכתיבה מעניינות אותו. וכדי לא להיחשד בהתמסרות יתרה אומר: בספר מרחף ערפל לא מועט, הוא בנוי מונולוגים שמופנים אל יוסף ש' או אל אסף אלעזר, כמעט חסר תיאורים, ולעתים אין באותם מונולוגים כדי לחדש הרבה במובן של עלילה אלא בעיקר להרחיב. טוב לו לספר ולחתום עליו שאינו מתארך יתר על המידה. אבל אפשר לומר זאת גם להפך: הספר בנוי מונולוגים שאינם מחדשים הרבה מדי, קיימת עמימות של הסיפור לאורכו, אך לאחר הכול אינו מתיימר להאריך ואכן יש בו כדי לעורר סקרנות בכתיבתו השונה, בוודאי למי שחקר הכתיבה מעניינן אותו.
כל זה לא מעט. ואם אתבקש להסתפק במילה אחת אומר, על-אף שהסיפור לאחר הכול אמתי: ארספואטיקה.
יוסף ש', "ערפלית", הוצאת "פיוטית" 2012, 174 עמ'.
הרש"ר הירש ביקש לעצב תודעה יהודית אחרת ובה "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" 
