|
אימא שלי מתחה, קיפלה ויישרה עליי את התלבושת האחידה של הגימנסיה, והנגיעה שלה הלכה אתי עד תחנת האוטובוס מספר שישים ושלוש. הושטתי לנהג את הכרטיסייה, סמל המעמד החדש שלי, והוא העיף מבט מלא הערכה בתלבושת האחידה. המבט הזה עורר בי גאווה והיא כיסתה את חלונות האוטובוס והסתירה את אימא שלי שעמדה על המדרכה נמוכה וכפופה אבל אפופה תחושה ניצחת של חשיבות: הנה בתה עוזבת לתמיד את ארץ האנשים הכפופים והולכת אל הזקופים, להיות כמותם.
ככל שהתרחק האוטובוס מהתחנה, השכונה שלנו, על מרפסותיה הישנות שחבלי כביסה תלויים בהן על יד עציצי גרניום בלים, נעלמה בהדרגה, וכך גם החשיבות העצמית של אימא שלי. רק הים החליף צבעים כאילו חונקים אותו והוא מתאמץ לנשום, עד שהאוטובוס פנה בסיבוב חד, טלטל אותי ומחק את הנגיעה של אימא שלי מהתלבושת האחידה.
אחר כך הופיעו שדרה ומרפסות רחבות, ומהרחובות הקטנים והמוצלים הציצו בתי מגורים מאופקים. כל מקומות הישיבה באוטובוס היו תפוסים. נוסעים אחדים אחזו בלולאות העור שהשתלשלו מהתקרה והתנדנדו ימינה ושמאלה.
ירדתי בתחנה.
גושי שיחים מאובקים תחמו את גבולות הגימנסיה. לא גדר ולא מעקה. ספרתי בקול את הצעדים שהוליכו אותי אל השער עד שעמדתי מול מגרש כדורסל.
בנים זרקו כדור לתוך סל, תפסו אותו וזרקו שוב. הם קפצו גבוה כל כך עד שנדמה היה שהם עפים. כשלא הצליחו להשחיל את הכדור נשמעה נקישה על מסגרת הסל והכדור הוטח ממנה אל הרצפה. ושוב, בהפסקות קצובות, נקישה, סינקוֹפָּה, נקישה. נקישה, סינקופה, נקישה. הנקישות הכפולות יצרו מסגרת קצבית לניתורים הקלים שלהם. התקרבתי עוד וראיתי אותם, גבוהים ובהירים. הבנות עמדו סביבם ודשדשו על מקומן במין קוֹנטרַפּוּנקט לתנועה הסוערת. הן עקבו אחרי הקפיצות והרימו את הידיים בתנועות עדינות.
אם אחזור לתחנה עכשיו אולי לא אצטרך לחכות לאוטובוס הבא, חשבתי מבולבלת. אני לא יכולה להישאר כאן, אני לא מתהלכת כמותן, ובבית הספר 'שלי' אין בכלל מגרש כדורסל. אבל לא יכולתי לזוז. הרגליים שקעו בתוך חומר שהתקשה במהירות. השעה הייתה קצת לפני שמונה והציפורים שתקו על העצים. השפלתי מבט כדי לשבור את הרגע הארוך והראשים הבהירים של הבנים והבנות התערבלו סביב עצמם.
כשהבנתי שאין דרך חזרה פרצתי בבכי, אבל איש לא ראה. כל החברים שלי מבית הספר היסודי נשלחו לבית ספר תיכון בתחומי המולדת הקטנה שלי, שהים חסם ממערב ורחוב בן יהודה ממזרח, ורק אותי שלחו לבית ספר תיכון "הראוי להישגיי וליכולותיי," כך הסביר המנהל לאימא שלי. אבל הילדים בבית הספר הזה לא דמו כלל לילדים שהכרתי כל חיי.
צלצול רם דחף אותי לתוך החצר.
הושיבו אותי על יד ילדה רזה וממושקפת בעלת שתי צמות קלועות משׂער מקורזל מאוד. מדי פעם הסירה הילדה את המשקפיים והניחה אותם בזהירות בחריץ הצר המיועד לעיפרון. הברכיים שלי נדחקו אל המדף החד שמתחת לשולחן ובעלת הצמות התעלמה ושתקה. אל הכיתה נכנסה קשישה קמוטת עפעפיים וכל התלמידים קמו. עשיתי כמותם.
"שבו," אמרה הקשישה והציגה את עצמה כמחנכת שלנו. בבית הספר שבאתי ממנו היו הרבה מורים גברים ואף פעם לא קמנו לכבודם. המחנכת נשענה על הלוח, האצבעות שלה הלבינו מהגירים שהיו מונחים על המדף מאחוריה, או אולי מפני שנשענה עליו בכוח. היא נראתה עייפה. אני הייתי מוטרדת מפני שהתלמידים בכלל לא הקשיבו לה. תליתי עיניים באור שנכנס מבעד לחלונות הרבועים. השתדלתי שלא למצמץ כדי להיות מוכנה. ריח מוכר מילא את האף ופילס לאט דרך לבועה ענקית, והיא נדחקה במאמץ אל הכיתה. התעטפתי בה והתמכרתי לצורות שהביאה אתה, משתוקקת שיחזירו אותי הביתה אל הרוח המלוחה שבאה מהים והרסה את חזית הבית ואת הפסנתר שלי. כשלאימא שלי היה התקף סחרחורת, אספה הרוח המלוחה את השכנות אל תוך הבית. הן נדו בראשיהן על ש"למסכנה יש שופֿפ'ם סיבובי ראש." בגופים שלהן הקרובים, בעצות הנמרצות שהפריחו, בריח סבון הכביסה שעלה מבגדיהן היה משהו מרומם. במסדרונות בית הספר 'שלי' התערבב הריח המלוח בריח גבינה חמוצה ובסירחון קלוש שעלה מבתי השימוש. רק בחדר המנהל הוא התרכך קצת בגלל ריח המפות הגאוגרפיות. אימא שלי עמדה מול גלילי המפות, תיק פלסטיק תלוי בחגיגיות על הזרוע שלה, כולה מוקפת באור בהיר. המנהל הזמין אותה לשבת אבל היא עמדה במקומה, ואני בכתפיי הרחבות עמדתי לצדה, צייתנית. המנהל חייך, והמחנך שלי נשען על הקיר לצד המפות המצהיבות ולעס את השפם העבה שלו בשביעות רצון. כשהמנהל אמר לאימא שלי: "בזכות ההישגים שלה... גימנסיה איכותית... הולמת את יכולותיה..." שלחה אימא שלי את כף ידה וטבלה אותה בצבע השחור של השׂער שלי. לאטֿלאט אספה את השׂער הכבד ועזבה. השׂער חזר לנוח על הכתפיים. אני הסתכלתי בעיניים המשועשעות של המחנך האהוב שלי וחשבתי שבקיץ הזה הגופייה הפשוטה מבליטה את העובדה שכבר איֿאפשר, ומתחת לעץ התות הילדים מצחקקים במבוכה.
המחנכת נשאה נאום ארוך ואטי והקול שלה נשבר מדי פעם. החלקים השבורים התחברו אל האד של החמסין שרבץ בכיתה והוא דחף ודחק את הבועה הגדולה שלי החוצה.
מתוך סקרנות זזתי על מושבי עד שישבתי ממש מאחורי הכתפיים הרחבות שלפניי. מעליהן התנוסס גוש שׂער שחור ומבריק. הכתפיים הצרות שלי, ממוסגרות באִמרה כחולה של צווארון התלבושת האחידה, מצאו שם את מקומן בדיוק. כמו בובה רוסית. בחום הסמיך ששרר בכיתה הפיצו הכתפיים הזקופות קרירות של מקומות לא ידועים. הראש, על חטיבת השׂער השחור, פנה אל החלון הרחב ונקבע מולו. משהו כמו נאסף משם, משהו שהרטיט את שורשי הריסים שלי. תלשתי דף ממחברת וקרעתי ממנו פתק קטן. הצליל של הדף הנקרע העיר את תשומת לבם של התלמידים אבל רצף דבריה של המחנכת לא הוטרד. כתבתי על פיסת הנייר במהירות והנחתי אותה על הכיסא של הילדה בעלת השׂער השחור. הכיתה עקבה אחריי בנשימה חמה. חיכיתי. פרטי פניה עוד היו חסויים. היא לא זזה ולא שינתה את תנוחת הישיבה כדי להתבונן במעשיי. עיני כולם היו נעוצות בה. אחרי שתיקה ארוכה שברה בפתאומיות את תבנית הכתפיים והסתובבה. שׂערה השחור נע בחצי עיגול. היא הרעיפה עליי מבט ירוק.
התעלמתי מהפתק שהונח על המושב. פחדתי להסתובב ולא רציתי לפגוש את מי שניסה לערב אותי במעשה שעל-פי כללי בית הספר 'שלי' היה אסור, אבל לא עמדתי בפיתוי. שלחתי יד לאחור ולקחתי את הפתק. "מאיפה באת?" קראתי. קימטתי אותו ועקבתי אחר הכעס המחויך של המחנך האהוב שלי. הוא חזר אליי כמו בּוּמֵרָנג רך. עוד פתק, קטן ומקומט, הונח על המושב. כתבת בו את שמך ושאלת מה שמי. הקול העמוק של המורֶה שלי התגלגל לי באוזניים ומאחוריי שמעתי אנקות צחוק חנוק. הסתובבתי בבת אחת וראיתי אותך. כתפיים צרות, אישונים קטנטנים מתרוצצים בתוך עיניים ענקיות, פנים צרים, שׂער בהיר קצרצר, פה גדול וחניכיים חשופות. הבועה שלי נשמטה. רציתי להגיד לך... אבל הבועה התנתקה ממני ועשתה את דרכה בכבדות החוצה. אני נשארתי חשופה ואילמת.
עיניה לא חדלו לנדוד אל החלון וממנו. היא הרימה את הפתק שהנחתי על כיסאה בהסתר והניחה אחר במקומו. "המחנך שלי בכיתה ח' בבית הספר היסודי צוחק וכועס באותו הקול," היה כתוב שם, ואני ידעתי מיד שהמילים הסתומות קשורות אל המבט ששלחה אל החלון.
"לְמה את מתכוונת?" כתבתי עוד פתק. היא לא ענתה. שכבה דקה ואחידה של עננים כיסתה את השמים. אור השמש הסתנן בעדה והאיר את הכיתה כולה באור עכור. התלמידים היו מעולפים מחום, פיה של המחנכת המשיך לזוז אבל המילים נספגו בחלל המהביל. "צוחק וכועס באותו הקול," התפתל בי המשפט הלא מובן. כשהסתובבה שוב ראיתי ששפתיה אדומות כמו במודעות פרסומת.
בהפסקה חיפשתי אותה. שורת העצים הסתירה אותה.
נשענתי על ברוש גבוה, מוסתרת על-ידי שורת עצים ישרה כמו סרגל. החצר המוצלת הדגישה את החצר האחרת, המוארת. אלף סוסים לא יגררו אותי אל האור הזה, חשבתי כמו מַגְדָה הקוסמטיקאית, שנשבעה שאותם אלף סוסים בדיוק לא יחזירו אותה לבודפשט. מבעד לשעטות אלף הסוסים של מגדה ראיתי אותך, הילדה שפיתתה אותי בפתקים, באה לקראתי. הלכתי לקראתך. הסוסים פרצו קדימה ואנחנו פסענו במנוחה בין הרגליים הדוהרות, טווות שתי וערב של קווי אור באבק של פרסותיהם. קווי האור חתכו את הצעדים של התלמידים בחצר.
"רק על האבנים הצהובות, דורותי," שמעתי אותך, ואחר כך ראיתי שוב את האישונים העליזים שלך סופחים את הירוק של העיניים שלי. "רק על האבנים הצהובות," חזרת והזהרת.
"מהספסל שם רואים מצוין את מגרש הכדורסל," אמרה והצביעה על ספסל האבן שמול מגרש הכדורסל.
"מה ז'ת אומרת?"
"ז'ת אומרת ש... ראיתי את המגרש."
"מה פירוש 'ראיתי', מתי ראית?"
"כשבאתי. ביום הראשון. תכף ראיתי שכולכם כאן... ז'ת אומרת כולם... זקופים. לא סוחבים שום דבר על הכתפיים, והמון פנים... המון... בשמש." היא פישׂקה את כפות ידיה מול האור. האצבעות שלה היו קצרות והציפורניים כסוסות.
היא הייתה קצת מוזרה. בהתנהגותה וגם בצורה שבה דיברה הסתתרה גאווה מסתורית. אבל כשיצאנו למסדרון בהפסקה ושם המוני תלמידים רצו, צעקו ונתקלו אלה באלה, או על יד המדרגות המתעקלות בסוף יום הלימודים היה לה מבט אומלל, והיא נצמדה אל הקירות. היא נראתה מפוחדת, בייחוד על יד המדרגות המתעקלות. הניגוד הזה סִקרן אותי אבל גם הקשה עליי לדבר אתה כמו עם כולם, ישירוֹת, כמו שילדים מדברים, אף שהייתי ידועה ברהיטותי, שבכל תחרויות הכתיבה ייצגתי את בית הספר וזכיתי בפרסים ואף שהייתי הדוברת של ועד הכיתה ומועצת התלמידים.
"מה פתאום את אומרת לי את זה עכשיו?"
"את מה?"
"נו, מה שאמרת, שכלום לא לוחץ להם על הכתפיים."
"לא יודעת."
"מה ז'ת אומרת? לכל אחד לוחץ משהו על הכתפיים, אפילו לילדים."
"לא, לא, את לא מבינה. זה אחרת... אם לא יהיה ה... משהו הזה על הכתפיים שלהם, הם לא יוכלו לחיות."
"מי?"
"האנשים האלה ברחוב שאני גרה בו, אדון אַרְשׁ הרוקח, גֶ'טָה מהמכבסה, אדון מנחם מהמכולת, מגדה הקוסמטיקאית, גם אימא שלי." כפות ידיה נלחצו בחָזקה אל שולי ספסל האבן והזרועות שלה נמתחו ותמכו את הגב הקמור. העפעפיים נמתחו על עיניה הבולטות עד שנדמה היה שהן עצומות. נעצתי בה מבט.
"תגידי," התפרצה לפתע, "את חושבת שכל השחקניות בקולנוע בלונדיניות?"
"מה פתאום, לאליזבט טיילור יש שׂער שחור, ובטח לעוד," ענית והאישונים הקטנים הסתחררו.
שוב שתקנו ועיניה בלטו יותר.
סיפרתי לך על בית הספר שלי ועל ריח המפות בחדר המנהל ועל המחנך שלי. סיפרתי לך על המורָה שלי לפסנתר ואת סיפרת על שלך, וכשהצעת שננגן בארבע ידיים חייכתי ולא ידעתי למה, ואת, כמו בכוונה, פרצת בצחוק הנורא שלך. את צחקת כמעט מכל דבר. צחוק נסוג, לא נעים, עם צביטות ומכות על הזרוע שהכריחו להצטרף. ואף על-פי ששנאתי את הצחוק – וגם אותך כשצחקת ככה – הצטרפתי, כי רק ככה הרגשתי שאני בטוחה במקום הזר הזה שאליו הכריחו אותי לבוא בכל בוקר.
צחקתי בכוונה. צבטתי, דחקתי וחבטתי והכרחתי אותה להצטרף, והיא התאמצה והצטרפה. שתינו לא הבנו שכשנסחפה לתוך הצחוק, אפילו בעל כורחה, היא פינתה לי מקום קטן בחסות הכתפיים הרחבות שלה שסודן הרגיז אותי. אבל כשנרגענו מהצחוק איבדתי את המקום הקטן ושוב רק ישבנו זו ליד זו על ספסל האבן.
"תגידי, לְמה התכוונת 'צוחק וכועס באותו הקול'?" שאלתי בחיפזון.
"ככה הוא." היא סובבה את כפות הרגליים שלה בכיוונים מנוגדים על הרצפה המאובקת.
"הייתי תלמידה טובה נורא וכל הציונים שלי היו תמיד 'טוב מאוד' אבל אם נניח קיבלתי פעם ציון נמוך יותר תכף הייתי בוכה, והוא היה מסתכל בעיניים שלי ככה, במבט כזה שיש בו כעס אבל גם מין צחוק... מין משחק, והיה אומר לי 'אל תייללי', ומושיט לי את המבחן. ואחר כך, בחצר, אם הוא היה תורן היינו מדברים על זה, ועל למה הוא אמר לי 'אל תייללי'."
"את והמורה דיברתם בהפסקה?" שאלתי באיֿאמון.
"כן," ענתה בפשטות ואפילו לא נשאה את מבטה מעל כפות הרגליים שלה שהתנדנדו מעל העיגולים.
"פעם," המשיכה ואמרה, "אולי בכיתה ו', צרחתי בהפסקה על ילדה אחת, קטנה ממני, אולי בכיתה ג', שנדנדה לי כל היום. וגם אמרתי בטעות 'שלושה פעמים' במקום 'שלוש', והוא, המחנך שלי, כל כך נעלב. בגלל השגיאה. הוא פשוט הזדעזע מהשגיאה."
"אז מה? אז טעית."
"כן, אבל הוא לא הבין ש... הייתי גועלית נורא, והילדה הקטנה ההיא בכתה כי נטפלתי אליה, וצרחתי שתעזוב אותי כבר, והוא... לא ראה שהתכופפתי אליה כמו... הגיבן מנוטרֿדאם וצרחתי. הוא רק הזדעזע מהשגיאה בעברית, רק מהשגיאה, את מבינה?"
"לא. הילדה הזאת עִצבנה אותך, אז אולי הגיע לה."
"כן, אולי," אמרתי בשקט שהשלים עם זה שלא הבנת.
עיניה היו נעוצות בפעולה החוזרת על עצמה של כפות הרגליים. יכולתי להבחין שהיא חשבה על משהו אחר, אבל לא ידעתי על מה.
"כשהוא אמר לך לא ליילל בכל זאת בכית," אמרתי בקול.
"בטח, אני תמיד בוכה." היא חייכה והרימה סוףֿסוף את עיניה.
"את מצחיקה," אמרת וצחקת.
היו גם הפסקות שבהן נעלמה וחזרה עם הצלצול בעיניים בוערות מבכי. למה היא מרחמת על עצמה, חשבתי בבוז, כועסת שהתאמצתי כל כך למצוא חן בעיניה. הפניתי לה עורף וחברתי לילדות אחרות.
ואני עמדתי על יד הברזייה, שלא תראי שבכיתי, כי לא ידעתי להסביר לך למה אני בוכה בהפסקות. אולי לא היית מבינה שאני מרגישה זרה ושאף אחד לא שם לב אליי. שיש כאלה שמביטים אחריי ומתלחשים. אולי היית נעלבת, כי היינו חברות. החזקתי בחָזקה את הברז, שלא אסחף אחרייך כמו בסיפור שסיפרת לי על החלילן שגרר את כל הילדים אל הנהר. כשנעלמת עם הבנות האחרות עזבתי אותו ונתתי לרגליים שלי למשוך אותי פנימה.
"אבל אנחנו חברות," אמרתי. "אני חברה שלך, זה לא מספיק לך?"
"בטח. בטח. אבל אני כל כך רחוקה," אמרה מדוכדכת. לא ידעתי מה להשיב לה.
"רוצה לבוא לסרט?" שאלה בהתעוררות פתאומית.
"בטח!"
הלכנו לקולנוע מוגרבי לראות את 'הקוסם מארץ עוץ'. כבר הרגישו את החורף, והיא ניסתה להרשים אותי ואמרה שלחכות לחורף זה אפילו יותר מרגש מכשהחורף כבר כאן. כי אם הוא כבר כאן, הוא יכול רק להיגמר.
"תנשמי את הרוח הזאת, שבאה מהים, היא מלוחה," אמרה. עמדנו על המדרכה בעיניים עצומות ונשמנו נשימות עמוקות. מיד פרצנו בצחוק.
"תגידי," שאלתי, "מה ז'ת אומרת צחק וכעס באותו הקול?"
"מה?"
"המורה שלך מהיסודי. נו, מה שאמרת. שהוא צוחק וכועס באותו הקול."
"כבר סיפרתי לך, בסדר? יותר מזה אין לי מושג!"
מכונת סופגניות פלטה חישוקים חמים ספוגים בשמן. היא קנתה שתי סופגניות והושיטה לי אחת.
"כן, יש לך מושג! לא סתם כתבת את זה בפתק שהנחתי לך על הכיסא, אז, ביום הראשון של הלימודים."
"אז כבר אמרתי לך, סיפרתי לך, ככה הוא היה. ואני גם לא כל כך זוכרת את זה. גם אותו אני בקושי זוכרת."
"זה בגלל השטות הזאת עם הילדה הקטנה שצרחת עליה והוא לא הבין?" היא לא ענתה. עמדנו על יד קופת הקולנוע וחיסלנו בשתיקה את הסופגניות הדחוסות. אנשים כבר עמדו בתור להצגה ראשונה.
"תגידי, היית רוצה להיות... דורותי?" ניסיתי לרצות אותך.
"רוצה מה?"
"נו, את יודעת, להיות דורותי."
"לא." ענית ברוגז, "אני לא רוצה להיות כמו דורותי, מה פתאום."
"לא כמו," לחשתי והסמקתי.
"מה את מקשקשת? זה רק סרט," אמרתי בזלזול וליקקתי את האצבעות הדביקות.
"אני הייתי רוצה. אני... דורותי," אמרתי, ואלף הסוסים של מגדה, אלה שלא יחזירו אותה לעולם לבודפשט, יצאו לדרך ונבלמו מיד. האישונים הקטנים שלך עצרו גם הם.
התור להצגות הערב התארך. בין העומדים שוטטו אנשים שניסו למכור כרטיסים במחירים מופקעים. 'ספסרים' כינו אותם אצלנו. את בטח לא הכרת את הדברים האלה.
"ואם נניח היית אומרת לו את זה. נו, את יודעת, מה שאמרת עכשיו, שאת דורותי, הוא היה כועס או מבקש שלא תדברי שטויות, משהו כזה?" חקרת. האישונים שלך היו קפואים.
"מי?"
"נו, המורה ההוא," לחצת.
"המחנך."
"נו, מה הוא היה אומר?" האישונים הפשירו בבת אחת, קרובים לפנים שלי. אנשים דחפו מכל הצדדים אבל אנחנו לא זזנו. עמדנו דרוכות.
"הוא... אה... היה אומר... הוא אמר שמותר לי לרצות להגיע לשם."
"לאן? לארץ עוץ?" התפרקה נערת צחוק. ניצלתי את ההזדמנות וחיקיתי את נערות הצחוק בניסיון לגמור את השיחה הזאת, את כל העניין הזה. לא הבנתי למה את שואלת שוב ושוב אותה שאלה, אבל את לא ויתרת.
"אני לא מאמינה לך. אין מורה שמדבר עם תלמיד בהפסקה, פשוט אין!"
"אבל הוא כן! ולא רק אתי. אצלנו גם המנהל היה מדבר עם תלמידים. אני חושבת שהוא הכיר את כולם בשמות הפרטיים שלהם. והוא במיוחד, המורה שלי... הוא היה כזה מין... מקשיב. יכולתי לספר לו על החלומות והתאטרון והמוזיקה, את יודעת."
"איזה חלומות?" חקרתי בחשדנות.
"ז'ת אומרת... יכולתי לספר לו שאני חולמת לנסוע לבְּרוֹדווי ולהיות שחקנית וזמרת כמו ג'ודי גַרְלֶנד נניח, והוא לא צעק וגם לא נאנח כמו אימא שלי. משהו כזה."
"לבְּרודווי?"
"כן."
"מה זה... זה באמריקה, לא?"
"כן, זה באמריקה, לשם אני חולמת להגיע... את יודעת, לשיר."
"אז מה הוא אמר?"
"שזה בסדר, שאני יכולה להיות כל מה שאני רוצה."
"ככה הוא אמר לך?! את בטוחה שהמורה אמר לך את זה – כל מה שאת רוצה?"
"אה... לא בדיוק. הוא אמר שאני צריכה ללמוד קודם. וגם לא לקרוא שבועונים אלא ספרים."
"תגידי, את ממציאה את זה עכשיו?"
"לא, מה פתאום ממציאה, סיפרתי לך כבר שכשהיה תורן בחצר היינו מדברים ככה... את יודעת..."
"את והמורה. מדברים בהפסקה. את שקרנית!"
"לא אני לא. דיברנו... לפעמים."
"ואת סיפרת לו שאת חולמת על אמריקה?"
"לא, אני לא חולמת על אמריקה. אני רוצה להיות זמרת בבְּרוֹדווי."
"אז את רוצה לרדת."
"לרדת ממה?"
"לרדת מהארץ, טמבלית!"
"לרדת?"
"כן, כמו כל הבוגדים."
"אבל אני לא בוגדת באף אחד. אני רק רוצה לשיר."
"אבל את חולמת על אמריקה."
"על בְּרוֹדווי, לא על אמריקה." תיקנתי באזלת יד.
"אז למה הוא שלח אותך לגימנסיה שלנו," צעקת, ולא היה אכפת לך שהסופגנייה כבר קרה וקשה.
"למה הוא שלח אותך אלינו, דווקא אלינו?" השתלחתי בה.
"אין לי מושג." שתקנו. שינינו קרעו חתיכות קטנות מהסופגנייה. ליקקנו את האצבעות מהסוכר שדבק בן ואחר כך, בהסתר, מחינו אותן בבגדים.
|
