יריב היה ילד בן 7, יפה תואר, בעל עיניים שחורות כפחם, גוף מוצק ואנרגטי ביותר ושמחת חיים בלתי נדלית. הבן הצעיר מבין ארבעה ילדים, אביו חקלאי ואמו אחות ראשית במרכז רפואי. קשרי המשפחה היו טובים ואוהבים. יריב אהב את הטבע ואת החוץ ולא אהב להימצא במקומות סגורים. את רוב יומו העביר בין הסוסים והחיות השונות שבמושב בו גדל או בטיפוס על עצים. כאשר החל ללמוד בכיתה א', התלונן כי אינו יכול להעתיק מהלוח.
הוא נשלח לבדיקות שכללו:
- בדיקות עיניים מקיפות, כולל בדיקות למיקוד הראייה
- בדיקה של מומחה ללקויות למידה
למרות יסודיות המבדקים, לא נמצאו גורמים שיצביעו על הסיבה לקשיי ההעתקה מהלוח. בישיבה מקצועית רבת משתתפים שדנה בנושא הוחלט, כי יריב עצלן, והומלץ להפעיל עליו לחץ. בתקופה ההיא לא היו ההבנה, ההכרה והרגישות שיש ללקויות למידה כיום, ולקויי למידה לרוב סווגו כעצלנים או כשובבים.
יריב, שהיה ילד בריא בנפשו וכלל לא עצלן, נעלב מהיחס שלו זכה, והחל להפעיל לחץ נגדי שבא לידי ביטוי בהפרעות התנהגות, בהיעדרות מהכיתה ובמריבות עם המורות. לקראת סוף כיתה א', יריב היה כבר "הילד הרע" של בית-הספר ונחשב על-ידי מוריו לבעל הפרעות קשב וריכוז והפרעת התנהגות, ילד שקשה להתמודד איתו.
בסוף כיתה א', פנתה המורה לאמו של יריב, ואמרה לה כי אם היא מעוניינת שבנה ילמד בכיתתה גם בשנה הבאה, הוא חייב להשתמש בריטלין. מתילפנידאט היא תרופה המוכרת בשם המסחרי "ריטלין", המשמשת לטיפול בהפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות ולנרקולפסיה. התרופה פועלת על מערכת העצבים המרכזית, ובנסיבות מסויימות (כמו היפראקטיביות) יכולה להיות לה השפעה מרגיעה.
אמו של יריב, אחות בכירה בבית-חולים ולפיכך גם מי שמבינה את הנושא לעומקו, התנגדה לקביעה כי יריב הוא ילד עצלן או סובל מהפרעות ריכוז או התנהגות. בעקבות היכרותה הקודמת עמי, היא הגיעה לייעוץ.
בהיכנסו לחדר עבודתי, נראה יריב חושש ומתוח. הוא התיישב בשקט לא אופייני לו בצד החדר. לאחר תיאור המקרה על-ידי האם, היא אמרה בטון כועס: "הרי בכל מה שהוא אוהב הוא יכול להיות מרוכז שעות ברציפות, הוא שובב, אבל לדעתי אין לו הפרעות קשב או ריכוז בכלל".
בתגובה לשאלה הראשונה שהפניתי לעברו, "מה בעצם הבעיה שמפריעה לך?" התרעם יריב, השתופף לפנים וסינן בכעס מהול בייאוש: "אף אחד לא מאמין לי".
העובדה שמחשיבים אותו לעצלן ולילד שאינו משתדל, היוותה עבורו עלבון צורב. מכיוון שיריב היה המטופל הראשון מבין הילדים הרבים שראיתי, לא ידעתי איך להגיב לטענות הכועסות שלו על עולם המבוגרים. בתלונתו כי איש אינו מאמין לו, הוא כלל את כל מבוגרי העולם, בהם גם הוריו. לאחר שהסברתי לו שאני מאמין לו ושברצוני לנסות לעזור לו, שאלתי מה בעצם קורה לו שבגללו אינו מסוגל להעתיק מהלוח. יריב סיפר שכשהוא מסתכל בלוח האותיות מתבלבלות לו, והוסיף באי-נחת: "ואף אחד לא מאמין לי".
האמת היא שלא היה לי מושג קל שבקלים מה אני אמור לבדוק על-מנת לעזור ליריב. נראה היה לי שאם האותיות מתבלבלות כשהוא מנסה לקרוא אותן מהלוח, עומדת מאחורי זה סיבה פיזיולוגית שעדיין לא אותרה. מאז ועד היום, גישתי לפיה יש להקפיד להאמין לדברי הילד לפני כל דבר אחר, הוכיחה עצמה ברובם המוחלט של המקרים.
חמוש באמונתי יצאתי למסע חיפושים שבסופו התפתחה שיטת אבחון וטיפול שלמה המגדירה את צורכי התפקוד של האדם באופן שונה במקצת מהנהוג אצל אנשי המקצוע השונים.
ההשערה הראשונה שלי הייתה שעל-מנת לקרוא מהלוח באופן תקין, על העיניים לנוע בחופשיות במרחב התנועה של ארובות העיניים. על-מנת לבדוק את הסברה הזו במדויק, ביקשתי מיריב להזדקף, וביקשתי ממנו להניע את עיניו מעלה ומטה בקו אנכי ישר, בלי להניע את ראשו. ברגע שעיניו של יריב הגיעו לחצי הדרך כלפי מעלה, הן עברו למצב של פזילה כלפי האף, וכך המשיכו את דרכן עד לסוף הדרך במעלה ארובות העיניים. בדרכן מטה הן נעו בצמוד לאף, עם פזילה לאורך כל הדרך. יריב, שחש בקושי, התבייש וניסה להימנע מלהראות לי או לאמו את מצבו. הרגעתי אותו באומרי כי כל דבר שיימצא במבדק, תימצא גם הדרך לשפר אותו. למרות שלא הייתי מנוסה בכך, הרגשתי בטוח לחלוטין ביכולתי למצוא מענה לקושי השרירי שבעיניו.
ביקשתי מהאם להביט ביכולת הנעת העיניים של יריב ולומר אם ניתן באופן הזה להעתיק מהלוח. האם, שעמדה לידי כל זמן הבדיקה ושמעה מה ביקשתי מיריב לבצע, עמדה המומה ומפוחדת ושאלה אותי: "מה אמרת לילד לעשות שכך הוא פוזל פתאום?"
בנקודה זו עלינו לזכור, כי קיימות אמונות טפלות רבות לפיהן יכולות העיניים להיתקע בפזילה אם ילד עושה זאת במכוון. אמונה זו מבוססת על העובדה שאם מפריזים בתרגול שרירי העיניים, הם עלולים להתכווץ ככל שריר אחר ולהישאר לאורך זמן מסוים מכווצים בפזילה. הבטחתי לאם, כי לא ביקשתי ממנו לבצע שום דבר מיוחד, וכי מה שראתה קורה בגלל חוסר שליטה של יריב בשרירי עיניו ולא בשל משהו לא טוב שקרה לו. לאחר שהרגעתי אותה, היה ברור שעליתי על נקודה חשובה.
עדיין לא היה בידי רמז שיסייע להבין את הממצא לאשורו, אך היה ברור כי שרירי עיניו של יריב חלשים, וכי אינם מסוגלים לנוע לפי הצורך. על-מנת להבין טוב יותר את המצב, ביקשתי מיריב לעקוב אחר חפץ הנע אל מול עיניו בקו אנכי. להפתעתי הרבה, יריב הצליח להניען בקו אנכי במדויק לאורך כל מסלול התנועה, למרות שלפני כן לא הצליח בכך בשום אופן. התגלית כי העיניים יכולות לנוע בזמן מעקב באופן תקין לחלוטין, וכי ללא מעקב הן אינן מסוגלות לבצע את אותה התנועה כלל - הפתיעה וריגשה אותי עד כדי שנדרש לי זמן רב להתאושש ולהמשיך בעבודתי.
מכיוון שהרקע ממנו צמחתי הוא עולם אומנויות הלחימה, בהן מתמחים בהפעלה ממוקדת ומודעת של שרירים, חשבתי שתרגילים לתרגול שרירי העיניים בצורה ממוקדת, ילמדו את עיניו של יריב לנוע בזוויות נכונות, ללא צורך במעקב כלשהו, וכי בכך תוכל אולי הבעיה להיפתר.
בניתי עבורו סדרה של תרגילי עיניים וביקשתי ממנו לתרגלם שלוש פעמים ביום במשך פרקי זמן קצרים יחסית - כחמש דקות בכל פעם. בתקופה זו לא ידעתי עדיין מה הם גבולות התרגול, המותר והאסור.
חשוב לציין, שיריב לא הסכים בקלות לתרגל את עיניו. התרגול גרם כאבים רבים בשרירי עיניו ובראשו, ולכן נדרשתי למצוא דרכי תרגול שהוא יוכל לעמוד בהן. הדרך שבזמנו התאימה הייתה שילוב עיסויים של אזור הפנים, העורף והכתפיים לאחר כל תרגול ותרגילי הרפיה באמצעות מדיטציה. הצורך בשילוב העיסוי והמדיטציה עלה בעקבות המתח השרירי הרב שיריב אגר בשרירים אלה בעקבות התרגול. לאחר כל עיסוי יריב הרגיש משוחרר מהכאבים, ולכן לא פחד להתנסות בתרגול. כמו-כן, לימדתי את אמו לעסות את אותם השרירים כחלק מתוכנית הטיפול.
בפגישה הטיפולית הראשונה, התנגד יריב לבצע את תרגילי העיניים. הוא אמר שלאחר בדיקת האבחון העיניים כאבו לו עד כדי שאינו מעוניין לתרגל פעם נוספת. הבטחתי לו למצוא דרך שתאפשר לתרגל את שרירי עיניו ללא כאבים, וכך היה. לאחר שבחנתי את האופן בו הוא מבצע את התרגול, הרגשתי שיריב משקיע מאמץ וכוח שרירי רב בתרגול על-מנת להניע את עיניו. ביקשתי ממנו להניע אותן בקלות וללא מאמץ, כאילו הוא מעביר נוצה מצד אחד לצד השני של ארובות העיניים. ביקשתי שיתרגל בדרך הזו גם אם לא יצליח להגיע עד לקצה יכולת הנעת העיניים, כנדרש.
יריב הניע את עיניו ימינה ללא מאמץ, ולהפתעתו העיניים הגיעו כמעט עד לסוף התנועה ללא כאבים. לאחר-מכן ביקשתי ממנו להניען לשמאל. גם תנועה זו לא גרמה כאב. לאחר כמה תנועות קלות כנוצה, חזר יריב מתוך הרגל להפעיל את שרירי עיניו בכוח, והכאב שב. יריב נרתע כאילו אחזה אש בעיניו, קם מהכיסא והחל לקפוץ בחדר כשהבעת כאב על פניו. ביקשתי ממנו שיישב, שינשום עמוק ושירפה את שרירי גופו. נדרשה כדקה עד שהוא הצליח להכניס עצמו להרפיה. ברגע שהרפה את שריריו, הכאב נמוג כלא היה.
כך הרגיל יריב את שריריו לנוע לכל הכיוונים ללא מאמץ. בשבוע הראשון לתרגולים, חזר יריב בכל פעם לדפוס הפעלת השרירים בכוח רב מדי, ולכן נגרם לו כאב. לאחר שהפנים את הרעיון כי התנועה צריכה להתבצע בקלילות כהנעת נוצה, הצליח לתרגל לפי התנאים שהצבתי, וללא תסכולים, כאבים או התנגדויות. כידוע, על-מנת לפתח משהו טוב צריך רעיון, יכולת והמון מזל. וכך, אכן, היה במקרה של יריב. אמו של יריב, ששימשה, כאמור, כאחות ראשית במרכז רפואי, התלהבה כל-כך מהשיפור שחל בבנה, עד שהחלה להפנות אליי הורים רבים עם ילדיהם לצורך אבחון גופני וטיפול. כך נפתחה בפניי הדרך לבדוק את תפקודי גופם של ילדים רבים המתמודדים עם קשיי למידה ותפקוד שונים.
כל אותה העת ניקרה במוחי שאלה אחת: מדוע לא הצליחו אנשי המקצוע לאתר את סיבת הקושי להפרעת הקריאה של יריב? התשובה שעלתה בראשי היתה, כי הידע של אנשי המקצוע הגיע מתחום הלמידה האקדמית, ללא ניסיון אישי בחקר הגוף והשרירים. לכן הם אינם מודעים ואינם מכוונים נכון את הבדיקות שיש לערוך על-מנת לאתר ולהעריך את רמת תפקודם של שרירים בודדים ושל מערכות שריריות מורכבות יותר.
על-מנת להצליח לאבחן במדויק את הרמה השרירית הנצפית, האם היא טובה או לא, מתוחה או נינוחה, מומלץ שהמאבחן והמטפל יהיו מסוגלים לחוות בעצמם את רמת המתח השרירי הנוצר בזמן התרגול אצל המתרגל. מטפל אשר לא עבר הכשרה גופנית באמצעות תרגול, שפיתחה מודעות שרירית גבוהה בגופו, סביר להניח שהוא יתקשה לחוות את חווית המטופל, ועל כן הוא עלול להתקשות בזיהוי הקושי בו נמצאים השריר או המערכת הנבדקת.
פעמים רבות פגשתי באנשי מקצוע מתחומים שונים שלא הצליחו להתחבר לקושי ולהבין את חשיבותו של דיוק התרגול המוטורי, עד לרמת המילימטר או חלקי המילימטר של כל תנועה ותנועה, מכיוון שהכשרתם לא כללה מידה כלשהי של התנסות בדקויות התרגולים השונים. ברגע שהתנועה אינה נעשית ברמת דיוק מוחלטת, המוח מודע ברמה תת-הכרתית לקושי ולפער בין מה שאמור להיות לבין מה שנעשה בפועל. התגובה יכולה להיות תסכול, מתח, תחושות קושי, עצירת הנשימה, חוסר סבלנות ועוד.
כמו-כן, ברור היה כי הבדיקות הנערכות מסתפקות במעקב אחר חפץ הנע מול העיניים או בבדיקה דרך פריזמות ומכשור, במקום שתיערך בדיקה של היכולת הרצונית והמודעת של שרירי העיניים, ללא מעקב אחר חפץ או שימוש מכשיר.
בדיקות המעקב הקיימות או הבדיקות של תפקודי העיניים באמצעות פריזמות ומכשור, אינן מספיקות לצורך בחינת איכות מיקוד הראייה בזמן קריאה, כתיבה ותפקודי מרחב שונים.
הבדיקה באמצעות פריזמות ומכשירים שונים, אינה מאפשרת לגלות את יכולת הנעת העיניים ללא מעקב כלשהו, הנדרש לצורך תפקודי למידה ותנועה חופשית במרחב. כדי להבין את ההנחה הזו, נניח שהלוח או הספר היו נעים מול העיניים וכי על-מנת לקרוא מהם, היה צריך לעקוב אחריהם. הבדיקות הנעזרות במעקב אחר חפץ היו מגלות במדויק מדוע יריב לא הצליח לקרוא. מכיוון שהלוח או הספר נייחים ואילו העיניים צריכות לנוע באופן רצוני ומודע, ובתיאום מדויק ביניהן כדי לקרוא את הכתוב, הבדיקות הנדרשות אמורות לבדוק את "יכולת הנעת העיניים באופן רצוני ומודע" על-מנת להבין את מקורות הקושי ללא מעקב אחר חפץ כלשהו.
הממצא וההבנה הפליאו אותי והובילו אותי לשאול את עצמי אילו נושאים נוספים הקשורים לתפקודי האדם אינם נבדקים, מהזווית של המוטוריקה הרצונית המודעת והמדויקת. על-מנת לענות על השאלה הזו, פירקתי את כל גורמי התפקוד לבסיסים ראשוניים, כפי שהבנתי אותם בזמנו, והרכבתי תוכנית הכשרה שתאמן את הנושאים השונים שעלו בדעתי (כהמשך ישיר לחלק שפיתחתי לאחר המפגש עם ציפורה להב).
לאחר כשלושה שבועות שבמהלכם תרגל בנאמנות, הצליח יריב להשתלט על תנועות שרירי עיניו וכתוצאה מכך לפתור את בעיית ההעתקה מהלוח. ברגע שהבין כי הוא לא צריך עוד להתאמץ על-מנת לקרוא או לכתוב, הוא השתחרר מן המצוקה הרגשית בה היה שרוי בעקבות הקושי. יריב הסכים להפוך לתלמיד מן המניין ואף לסלוח למורתו, שהייתה עבורו "סדין אדום" מעצבן במיוחד.
ארגון תנועות שרירי העיניים עשוי להימשך פרק זמן של עד שישה חודשים, אך לרוב מדובר בזמן קצר יותר, של כארבעה חודשים. אם קיימת חולשת שרירים מולדת (היפוטוניה), עשוי התרגול לארוך כשנה ואף יותר. יריב היה מקרה מיוחד בשל המהירות בה השתלט על הקשיים.
התובנות שנולדו מהמפגש עם יריב, האירו את יכולת ההתמודדות שלי עם קשיי למידה ויכולתי לשפר את תפקודם של המטופלים. אלה היו: קשיים מוטוריים במערכת שרירי העיניים עלולים לגרום להפרעות תפקוד שונות ורבות, בכללן רוב הקשיים ביכולת הקריאה (כולל סימפטומים דיסלקטיים), ביכולת העתקה מהלוח, בתפיסה המרחבית ועוד. כמו-כן, ברור היה שהקשיים האלה מייצרים מתח גופני ושרירי רב, ועל כן גורמים לתסכול עצום ולהימנעות בתחומים שונים. גם הביטחון העצמי עלול להיפגע.
מעניין שבתרגול פשוט (אך לא תמיד קל מבחינה גופנית), ניתן לשנות את המצב מקצה לקצה במהירות יחסית גבוהה מאוד, ללא צורך בעיצוב התנהגותי או בתרופות.
