הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
ספרים
ראשי  /   היסטוריה  ספרות  ספרים 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
האקדח של קסנדרה
28/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
"אחזור אליך". אולי
28/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
אלול - חודש הסליחות
28/08/2017   |   ציפורה בראבי
 
 
 
סליחות בשכונת ילדותנו בתי סיידוף בי-ם
28/08/2017   |   הרצל ובלפור חקק
 
 
 
אריות בדיבורים
28/08/2017   |   אריה גל
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
לבטי זהות על סף החידלון
לבטי זהות על סף החידלון / אברהם ברקאי

"שאלנו את עצמנו פעמים אין-ספור: האם נהגנו נכון כאשר ניסינו במשך שנים להגן על העמדות ולשמור עליהן [...] האם לא היינו צריכים לומר מיד בהתחלה: הכל אבוד! הצילו את נפשותיכם! צאו מכאן! לא עשינו זאת, כי לא יכולנו לדעת כיצד יתנהלו הדברים" [פרידריך ברודניץ, ממנהיגי האגודה המרכזית]

>
▪  ▪  ▪
"האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני האמונה היהודית" נוסדה בשנת 1893 כדי לגבור על הסטריאוטיפים האנטישמיים של הגרמנים ולממש את שוויון הזכויות האזרחי שלכאורה הובטח ליהודים בחוקת הרייך. את מטרותיה שאפה האגודה המרכזית להשיג באמצעות מאבק פוליטי ומשפטי עיקש. על בסיס זה, בתחילת פעילותה, יכלו יהודים מכל הזרמים הדתיים והפוליטיים למצוא את מקומם בשורותיה והיא התפתחה במהירות לתנועה המונית. אולם, לנוכח ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות שאירעו בגרמניה מסוף המאה התשע-עשרה ובעיקר בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, הייתה האגודה המרכזית גם לאגודה רעיונית פנים יהודית.

היסטוריונים ציונים טיפחו במשך השנים את תדמיתה של האגודה המרכזית בתור ארגון החותר להתבוללות ולטמיעה. התיאור המתועד של המאבקים הרעיוניים הפנימיים בה במשך 45 שנות קיומה המובא בספר מעלה שהאגודה המרכזית הייתה למעשה ארגון רעיוני יהודי שאמנם נאבק בציונות, אך נאבק גם במגמות הטמיעה הגרמנית הלאומנית באגפה הימני. בכך אברהם ברקאי פורע חוב היסטורי ומתקן את תדמית האגודה המרכזית.

תיאור המאבק המתמשך של האגודה המרכזית הוא חלק חשוב מתולדותיה של הקהילה היהודית בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הגדרתה המחודשת של הזהות היהודית הגרמנית מחייבת סקירה, ולו קצרה, של התקופה שקדמה למלחמה. עם זאת ספר זה אינו מתיימר לתעד את ההיסטוריה האולטימטיבית והכוללת של האגודה המרכזית. הוא דן בקווים כלליים בהתפתחותה הארגונית, אך מתמקד בעיקר בשינויים הרעיוניים שהתרחשו בה ועיצבו במידה רבה את תגובותיה על ההתפתחויות הפוליטיות שאירעו בגרמניה ובעולם, וכן את התמודדותה עם הציונות.

עיקרו של הספר מבוסס על חומר ארכיוני, אך הוא מושתת גם על פרסומים בני התקופה ועל ספרות מחקר. הגרסה העברית של הספר מבוססת על המקור הגרמני, שיצא לאור ב-2002, אך היא קוצרה, הושמטו ממנה ציטוטים רבים, והיא הותאמה לקורא העברי.

אברהם ברקאי נולד בברלין בשנת 1921 ועלה ארצה בראשית 1938, ממייסדי קיבוץ להבות הבשן וחבר בו עד היום. היה חבר הנהלת מכון ליאו בק ירושלים ובשנים 1997-1995 היה היושב-ראש שלו.

מספריו: הכלכלה הנאצית: אידיאולוגיה, תיאוריה ומדיניות (תשמ"ו); תקווה וכיליון: עיונים בתולדות יהודי גרמניה במאות ה-19 וה-20 (תשס"ט); From Boycott to Annihilation: The Economic Struggleof German Jews 1933-1934 (1989); Branching Out: German-Jewish Immigration to the United states (1994)

ד"ר גיא מירון, עורך מדעי. בעברו, דקאן מכון שכטר למדעי היהדות וכיום מרצה בו. בין ספריו: German Jews in Israel: Memories and past Images [2004] Editor: The Yad Vashem Encyclopedia of the Ghettos 2009

מתוך הספר: לקראת הקץ

יום אחד לאחר פרסום חוקי נירנברג הגישה הנהלת האגודה המרכזית למוסדות השלטון הודעה על שינוי שמה ותקנותיה. שמה החדש היה "האגודה המרכזית היהודית" (Jüdischer Centralverein), ובמקום הסעיף הראשון, ה"היסטורי", שקבע ב־1893 את מטרת האגודה: "ללכד את האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית כדי לחזקם במאבקם על שוויון זכויותיהם ולטפח את ‘תודעתם הגרמנית‘“, הוצבו עתה כמטרה "טיפוח החיים היהודיים והעזרה הנפשית, המשפטית והכלכלית ליהודים החיים בגרמניה". אלפרד הירשברג הסביר את העיתוי למהלך זה בביטאון האגודה:
  • האישים שיסדו ב־1893 את האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית פעלו מתוך ההכרה שהם ממלאים בכך תפקיד היסטורי בעבור היהודים בגרמניה. הנהגת האגודה המרכזית… לא ראתה את עצמה כמוסמכת לפטור את עצמה מתפקיד זה, עד שההיסטוריה נטלה אותו ממנה. זה קרה ב־15 בספטמבר 1935. המשך נשיאתו של הדגל הישן, אשר מאז 1933 נישא בפני יהודי גרמניה כמעט רק כשהוא מקופל, שוב לא היה בבחינת אידאליזם הנאמן למסורת, אלא מעשה דון קישוטי.


השלמה מתוך "כבוד"

ארנסט הרצפלד סיפר בזיכרונותיו כי שינויי השם והחוקה נשקלו על־ידי הנהגת האגודה המרכזית כבר ב־1934, ואף שהוחלט אז "לא לקפל את הדגל אלא אם יכפו זאת עלינו", סוכם להכין את כל הדרוש לכך. דבר זה אִפשר לבצע את השינוי מיד לאחר הכרזת חוקי נירנברג. הרצפלד נבחר לתפקיד יושב-ראש האגודה המרכזית לאחר מותו של היושב-ראש הקודם, יוליוס ברודניץ (שהיה גיסו), בתאונת דרכים ב־16 ביוני 1936. הוא התייחס לשינויים שפקדו את האגודה במאמר פרוגרמטי שפרסם בביטאון האגודה באוגוסט 1936: "השם הישן שייך להיסטוריה. השינוי היה הכרח חיצוני ופנימי". הרצפלד הוסיף ש"מרחב המחיה שלנו בגרמניה הצטמצם", וההגירה מגרמניה היא המוצא, לפחות למי שיכול למצוא מחוץ לגבולותיה "אפשרות קיום צנועה". ומאחר שכושר הקליטה של ארץ־ישראל מוגבל, יש לתכנן גם הגירה ליעדים אחרים. "כאן מתחילים חילוקי הדעות… האם יישובם מחדש של יהודים בכל חלקי תבל מחוץ לארץ־ישראל הוא הכרח בלתי נמנע שיש לקבלו בצער ובהשלמה? או שמא יש לברך, מנקודת ראות יהודית, על פתרון זה כמקדם את פני העתיד? במחלוקת פנים־יהודית טהורה זו האגודה המרכזית מייצגת את רעיון התפוצה (den Diasporagedanken)".

אפשר לראות בהצהרה זו ניסיון לסמן מחדש את הגבולות הרעיוניים בין האגודה המרכזית לציונים, שהיטשטשו והלכו במהלך שיתוף הפעולה הפנים־יהודי במסגרת הנציגות הארצית. מ־1933 התקיימה בין האגודה המרכזית להתאחדות הציונית חלוקת עבודה ברורה. על־פי חלוקה זו טיפלה האגודה בסיוע הכלכלי והמשפטי ליהודים שרצו או נאלצו, מחוסר בררה, להישאר בגרמניה. עתה ראתה האגודה חובה לטפל גם בהגירה, בעיקר של הנוער, מלבד העלייה לארץ־ישראל. הרצפלד אומנם בירך על כך ש"בכור ההיתוך הארץ־ישראלי מצויים ויימצאו הרבה יהודים מגרמניה", והביע תקווה ש"הרוח והאופי, היכולת והידע שלהם, יוכיחו את עצמם בתהליך ההיתוך", אך הוסיף כי "אין זה סותר את חיוב רעיון התפוצה... מול אבדן ערכי היהדות ניצבת במאזן התקופה תוספת משמעותית. גם מהיבט זה אנו דוגלים בהמשך ההיסטורי של קיום התפוצה".

ב־1936, כאשר הוויכוח הפנים־יהודי על עצם הכורח שבהגירה כבר נדם כמעט לחלוטין, עלתה לסדר היום שאלת יעדי ההגירה. דוברי האגודה המרכזית דנו בה בעיקר סביב מושג התפוצה. הרצפלד תרם לכך במאמר נוסף שכתב ובו שילב סקירה היסטורית של התפוצה היהודית עם תיאור עמדתה של האגודה המרכזית בנושא מראשית היווסדה. לטענתו, מעולם לא היה באגודה המרכזית מקום לנהירה אחר ה"התבוללות" (Assimilantentum), מושג שנתפס במחנה היהודי כגידוף. להפך, היא תמיד לחמה נמרצות נגד השמד, נישואי התערובת והאדישות לערכי היהדות… אנו הלא־ציונים מכירים בגלוי בציונות כבמקור כוח יהודי בעל משמעות ראלית ונפשית. יחד עם זאת, איננו שותפים להשקפת העולם שלה בשל היותה מכוונת באופן חד־צדדי לארץ־ישראל, ומשום שהתוכנית הציונית נראית לנו כמנוגדת להיסטוריה… אנו מכירים בתודה בכך שארץ־ישראל הקטנה, הנמצאת רק בראשית בניינה, קלטה כשליש מבין 110,000 היהודים שעזבו את גרמניה. אולם קשה לצפות לכך שהשלטון המנדטורי הבריטי ירשה להגדיל את זרם המהגרים… על כן חייבים לנצל את כל אפשרויות ההתיישבות, בכל מקום בעולם שבו הן נפתחות.

לימים טען הרצפלד בזיכרונותיו שהמאמר הזה נכתב בעבור הגסטפו, כדי לשכנעו שגם האגודה המרכזית, כמו הציונים, דוגלת בעזיבת היהודים את גרמניה. השלטון הנאצי אכן עשה "הנחות" לציונים — למשל בעניין העברות הון לארץ־ישראל במסגרת "הסכם ההעברה" (שנחתם ב־1933 בין הסוכנות היהודית למשטר הנאצי). תוקפן של ההנחות האלה פג סמוך לפרוץ המלחמה — לעומת יחסם החשדני של הנאצים כלפי "המתבוללים". יחד עם זאת עדיין יש לשאול אם אומנם הייתה העמדת הפנים הזאת הסיבה העיקרית לפרסום המאמר בביטאון האגודה המרכזית. בעיני הציבור היהודי הייתה ההתקרבות הרעיונית הזאת עובדה קיימת, והרצפלד עצמו היה ידוע, לפחות מימי "יזמת אֶסֶן" להקמת הנציגות הארצית, כמי שפעל רבות למענה. יתרה מזאת, ביטאון ההתאחדות הציונית קידם את מאמרו בברכה כ"חידושו של ויכוח אמתי", אף שמתח ביקורת על דחייתו של "הבסיס הלאומי של הציונות". אל להם, לאנשי "הליברליזם היהודי הדתי, להאמין שדי בידיעת היהדות וההיסטוריה שלה כדי למנוע את הפיכת ילדי 'האזרחים הגרמנים בני הדת היהודית' ל'אזרחים ברזילאים, דרום־אפריקנים וכדומה בני הדת היהודית'… בל יעצרו נא אנשי האגודה המרכזית באמצע הדרך".

שבועות אחדים לאחר מכן נמשך הדו־שיח בנעימה פייסנית במאמר של אווה רייכמן. במאמרה הביעה רייכמן סיפוק מכך שהציונים מוכנים עתה להודות ב"עמדתם החיובית ליהדות" של מנהיגי האגודה המרכזית, וכן מהיעלמו של מושג ההתבוללות מ"לקסיקון הגידופים המפלגתי". "האגודה המרכזית", טענה רייכמן, "התייצבה מאז היווסדה נגד ההתבוללות המפוררת… היא דגלה, במודע או בלא־מודע, ברעיון של התבוללות מיטבית, כלומר כזאת שתגיע בהתפתחותה עד לנקודה המפרידה בין ההתבוללות הרצויה לבין זו ההרסנית". רייכמן דיברה בזכות יכולתה של האגודה המרכזית "להזדעזע עד ליסודות קיומנו על־ידי אירועים עצומים כל כך כפי שחווינו בגרמניה", וייחסה זאת ל"חיותנו הפנימית", ובד בבד הצהירה על נאמנותה "לערך העצמי של הקיום בגולה". אסור, למען ארץ־ישראל, לאפיין את חיי מיליוני היהודים בגולה כנחותי דרגה מבחינה יהודית. במקום זאת הציעה רייכמן ליצור איזון חדש בין התפוצות היהודיות השונות ובינן לבין החיים היהודיים בארץ־ישראל: "התפוצה של העתיד תקשור את קבוצות היהודים השונות בקשר אמיץ יותר… יהיה עליה ליטול חלק במפעל המשותף הגדול המוקם והולך בארץ־ישראל; אך היא תצטרך גם להיות פתוחה… לחיים בעולם כדי שתוכל להיות שותף בעל כוח יצירה".

אווה רייכמן לא הפכה אפוא בשלב זה, וגם לא בהמשך, ל"ציונית", גם לא לציונית "נסתרת" או ל"ציונית למחצה". נכון יותר לראות בה את האוצרת של התודעה היהודית הפוזיטיבית באגודה המרכזית, ממשיכת המורשת שאויגן פוקס היה נציגה המובהק. לא רק האירועים הפוליטיים, אלא גם נאמנותם של אווה רייכמן וחבריה לעמדה זו הביאו לתחיית מורשתו של פוקס בשורות האגודה המרכזית בימי השלטון הנאצי. נדמה כי כאן טמון ההסבר ליחסה החיובי של רייכמן למפעל ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, שאותו ליוותה תמיד בעניין ובאהדה.

בסתיו 1937 ביקרה רייכמן בירושלים וערכה ריאיון עם משה שרת (אז שרתוק). הריאיון עמו, כפי שהובא בביטאון האגודה, מצטייר כדיאלוג ביניהם. לאחר שהביעה את הוקרתה לבן שיחה על "שיצא באופן עקבי נגד 'פעולות תגמול' של היהודים על מעשי הטרור הערביים", רייכמן ביקשה ממנו להתייחס למצוקתם של יוצאי גרמניה בארץ־ישראל. לאחר שובה לגרמניה סיכמה רייכמן את רשמי ביקורה במאמר נוסף שבו תיארה את תהליך ההתרקמות של "תחושת האושר של המשקיף… המובילה לפתע פתאום לידיעה: כל זה שייך גם לי ואי־אפשר עוד ליטול אותו ממני… ולשכנוע, הכולל גם החלטה, שמה שנוצר כאן אסור שייכחד, יהא אשר יהא". היא התייחסה גם ל"חשיבותה של ארץ־ישראל בעבור התפוצה היהודית“. על-אף צרת היהודים בעולם יכולה הארץ, עם 400,000 תושביה היהודים לעומת 15,000,000 שבעולם, להיות "מטרה סמלית של תנועתם", גם אם ההגירה מובילה אותם בהכרח לארצות אחרות. בצד הזדהותה עם ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל הדגישה רייכמן בדבריה אלה את השוני בין תפיסתה לתפיסת הציונים, שראו בארצות ההגירה האחרות לא יותר מתחנת ביניים זמנית. אין זה מקרה אפוא שרייכמן בחרה במונח "רעיון ארץ־ישראל" ולא "הרעיון הציוני", שגם עתה לא יכלה להזדהות עמו בשלמות. עמדתה זו באה לידי ביטוי בנאום שנשאה כעבור זמן קצר ובו בחרה להביע את הזדהותה עם "מי שנקראים לא־ציונים, המשקיפים על מה שקורה בארץ־ישראל באופן ראליסטי, חסר אשליות". רייכמן הזדהתה בדבריה עם מי שקראו בעבר להיזהר מהערכה מופרזת של אפשרויות ההגירה לארץ־ישראל, אך הוסיפה כי "דווקא משום כך הם יכולים היום, כאשר אפשרויות ההגירה לארץ־ישראל מוגבלות, לטפח באותה מסירות את רעיון ארץ־ישראל". לעומת זאת, לא נמצא אצל רייכמן בשום מקום רמז לאידאליזציה מיסטית, הרואה בהגירה היהודית לתפוצות חדשות מעבר לים "שליחות ישראל בין העמים". רטוריקה זו הייתה שגורה בפי דוברים אחרים של האגודה המרכזית, בעיקר בפי רבנים ליברליים.

מובן שאחרי המהפך של 1933, ובמיוחד אחרי חקיקת חוקי נירנברג, פחת והלך בקרב האגודה המרכזית מספרם של אלה שיצאו נגד החתירה להגיע להבנה עם הציונים. רוב חברי האגודה התפכחו מאשליותיהם, אך זו הייתה חוויה מכאיבה ואף טראומטית בעבורם. כאשר הוכרז במרס 1935 על חוק חובת השירות הצבאי, שבו הותנה השירות הפעיל במוצא הארי של המתפקד, פורסם סעיף זה בביטאון האגודה המרכזית בתוספת פרשנות עצובה: "התאריך 21 במאי 1935, שבו ייכנס החוק לתוקפו, ליהודי גרמניה הוא יהיה הציר הנגדי (המעציב) של תאריך אחר: 4 בספטמבר 1814" — היום שבו בוטלו הגבלות השירות הצבאי שהיו מוטלות על יהודי פרוסיה, והם "חויבו להתייצב להגנת המולדת". שבוע לאחר מכן קרא ביטאון האגודה "לשמֵר את מסורת הזיכרון של הלחימה וההקרבה של יהודי גרמניה… המשפחות היהודיות שאיבדו אדם יקר במלחמת העולם יוסיפו לומר לילדיהם: זכרו שהם מתו מות גיבורים למען גרמניה".

בנסיבות אלה בלטו ניסיונותיו של אלפרד הירשברג לחפש תפיסה חדשה שיוכל להציבה מול זו הציונית, שאותה כינה עדיין "התפיסה הלאומית־יהודית". אחרי כישלון ניסיונו להכליל את יהודי גרמניה בקהיליית העם הגרמני, גם בגרסתה הנאצית, בדרך האמנציפציה הקבוצתית, שב עתה הירשברג למסורת ההשכלה וניסה להמיר את ה"גרמניות" הנערצת ב"אירופיות" (Europäertum). "לא הפכנו ואיננו רוצים להפוך ליהודי גטו", כתב הירשברג בשלהי 1935, "חומות הגטו [בעבר] סגרו מסביב. אולם לחומות הסובבות אותנו היום יש אשנבים המאפשרים מבט גלוי אל המרחק ואל העתיד". הוא המשיך ואמר כי על "מעמדנו החוקי במדינות 'הברית הגרמנית' השפיעו תוצאותיהן המאוחרות של מהלכים אירופיים. נהיה כפויי טובה כלפי אירופה אם סיום השפעות אלה בגבולות גרמניה יגרור [אותנו] לשלילת הדחפים האלה". נעימה דומה עלתה כעבור חודשים אחדים מדבריו של ארנסט הרצפלד שהזכיר את המאה התשע־עשרה "אשר גרמה לאיחוד היהדות עם תרבות אירופה, זמן רב לפני שנוסדה האגודה המרכזית". אולם אפילו ניסיונות אלה להגדיר מחדש את עמדתה של האגודה המרכזית לא סיפקו חלק מחבריה, בעיקר את המבוגרים יותר שביניהם, שהתקשו אפילו בשעה זו להשלים עם המרת ה־Deutschtum היקר להם ב־Europäertum מעורפל, ברוח ההשכלה והליברליזם. כך למשל אחד מן "החברים הוותיקים בעלי הזכויות" האלה התרעם במכתב ששלח אל ההנהלה בברלין על נטישת עקרונות האגודה המרכזית המסורתיים. הוא ביקר את הנהגת שיעורי העברית בבתי הספר היהודיים, במקום שיעורי הגרמנית, "גם אם יש לייחס זאת לכוחות עליונים… מה משותף בין האגודה המרכזית של היהודים בגרמניה לבין האגודה המרכזית שעליה 'חשבנו'? מה היה רפאל לוונפלד אומר על נטישת הטיפוח הבלתי נלאה של הגרמניות? כלום הפכה האגודה המרכזית לאגודה של יהודים החיים בגרמניה במקרה?"

נראה שביקורת מסוג זה הייתה נדירה למדי באותה עת. מנהיגי האגודה המרכזית הוטרדו אז הרבה יותר מהצטמקותה המתמדת של האגודה, שנבעה מן ההגירה, אך גם מנהירת חבריה למחנה הציוני. החל בסתיו 1935 תכפו דיווחים מן הסניפים, בעיקר מהקהילות הקטנות, על צמצום מספר החברים ותקבולי המסים — עובדות שהכבידו על המשך פעילותן. שליח מיוחד ששוגר מברלין בראשית 1936 אל האיגודים הארציים במדינות באדן ווירטמברג "כדי לעצור את הנטישה", דיווח למשרד הראשי על המצב המחמיר והולך בסניפים. הנס רייכמן ניסה לעודדו בכך שאמנם גם ממדינות אחרות מגיעים דיווחים דומים, ו"מצפים מזמן… להתחסלות הקהילות הקטנות, בגלל הנהירה לערים הגדולות", אך אין להתייאש: יש גם סימנים לשיפור המצב בחודשים האחרונים, ואולי יחול עתה מפנה לטובה, "כי הרי הודיעו במפורש בעיתונות שהתחיקה נגד היהודים הסתיימה". אולם דברי ההרגעה של רייכמן לא יכלו לשנות את המציאות. על־פי לקסיקון הכיס של הוצאת Philo-Verlag, ב־1935 היו 16 איגודים ארציים ו־400 סניפים של האגודה המרכזית, לעומת 21 ו־550 ב־1932. אומנם המנוסה ההמונית של היהודים מגרמניה החלה רק אחרי הפוגרום של נובמבר 1938, אך הנהירה לערים וגם ההגירה מחוץ לגרמניה גברו כבר בסוף 1937. באותה שנה דיווח משרד האגודה המרכזית לגסטפו על טיפול בכ־75,000 בקשות ייעוץ בכתב ו–15,000 בעל פה. הדוח לחודש אוקטובר 1938 הצביע על ירידה של 386 במספר חברי האגודה המרכזית בברלין, מהם 299 בעקבות הגירה.

תהליכים אלה הביאו לירידה משמעותית בהיקף הפעילות של האגודה לעומת השנים הקודמות, אך הנהלתה, שהייתה מודעת להתמעטות אפשרויות התעסוקה ב"מגזר הכלכלי היהודי", ניסתה להימנע ככל יכולתה מפיטורי פקידיה. ארנסט הרצפלד ניסה לארגן מחדש את פעילות הסיוע על־ידי איחוד מנגנון האגודה המרכזית עם אגודת עזרה, שטיפלה במספר רב והולך של פניות להגירה אל מעבר לים. כפי שכתב בזיכרונותיו, הוא היה מודע כבר מראשית 1937 לכך ש"חייבים להתאים את הכותונת שנעשתה גדולה מדי" של כלל מוסדות הארגונים והקהילות "לממדי הגוף שהצטמק". בשנותיה האחרונות היו משכורות הפעילים חלק ניכר מהוצאות התקציב השנתי של האגודה. אי־אפשר לקבוע בוודאות את היקף צוות העובדים לסוגיהם, אך לפי אומדנים שונים ב־1938 העסיקה האגודה המרכזית לפחות 50 עד 60 שכירים ברחבי המדינה במשרה מלאה, ומספר לא קטן מזה במשרה חלקית. הנהלת האגודה המרכזית דאגה לעתיד עובדיה על־ידי פתיחת חשבונות חיסכון אישיים על שמם, דבר שאפשר לסייע להם להתקיים עוד חודשים אחדים אחרי פירוק האגודה בנובמבר 1938, ולחלקם — אף להימלט מגרמניה.

הפוגרום והקץ

ביולי 1939 שוחרר הנס רייכמן ממעצר של כמה שבועות במחנה הריכוז והצליח להגר יחד עם זוגתו אווה ללונדון, ומשם הוא כתב מכתב ארוך אל ידידים שהיגרו לפניהם לארצות־הברית. הוא פתח בהצגת תחזיותיו בעת פרידתם באוגוסט 1937:

  • את ההתפתחות הפוליטית ואת דרכה של הקהילה היהודית בגרמניה חזיתי אז כך: מעצמות המערב יגבירו את התחמשותן במידה שהיטלר כבר לא יוכל להשיגן. ניסיונו להתמודד עם חימושן יוביל ב־1938 למשבר כלכלי, שייאלץ אותו לבחור בין מלחמה לשלום. … האמנתי באילוצי העובדות ובתבונת הצבא, שלא יסכימו להרס גרמניה במלחמה עם יריבים בעלי כוחות עדיפים. אולם אם האיש המטורף יחליט בכל זאת לצאת למלחמה, הייתי משתתף בה — כך סברתי אז — כך או אחרת, ביחידה צבאית כלשהי, מתוך תקווה לשרוד אחריו [לאחר היטלר]. זה יהיה כנראה גם גורל יהודי גרמניה במקרה של מלחמה… נראה לי לא רצוי ובלתי אפשרי מבחינה פסיכולוגית שהיהודים יישארו במיטה החמה בעת המלחמה.


הערכה זו משנת 1937 של אדם שעמד במרכז פעילות הסיוע העצמי של הציבור היהודי הנרדף והמתמעט מיטיבה לשקף את הגורל הטרגי של הפלג היהודי שרייכמן היה מנציגיו הבולטים. כמי שעמד בראש מדור הסיוע המשפטי של האגודה המרכזית והנציגות הארצית, היה רייכמן בעל ניסיון עשיר בגילויי הביזוי הקולקטיבי וההתנכלויות האישיות הגוברים בהתמדה, שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה זה קרוב לחמש שנים. מדי יום הוא התנסה מחדש בקושי הגובר והולך למצוא פקידי ממשלה הוגנים, אם גם לא אוהדים, שיהיו מוכנים לפעול נגד מעשי רדיפה שרירותיים, שהיו עדיין לא־חוקיים אפילו לפי תחיקת הנאצים. אפילו לאחר ההאצה של רדיפת היהודים, שליוותה מסוף 1936 את "תוכנית ארבע השנים", ניסו רייכמן ועוזריו ברחבי המדינה "להפעיל קשרים" סמויים עם מספר מפתיע של "אנשי אמונים", או עם מי שנראו כאלה בעיניהם. ככל שהתעצמו הרדיפות והתקנות הגלויות מבשרות הרעה, גברה והתעצמה הפסימיות של העושים במלאכה זו. הלך רוח זה ניכר היטב במכתבו של רייכמן, המבטא את עמדתו לאחר הפוגרום המאורגן שאירע בין 9 ל־10 בנובמבר 1938, ובעקבות החוויות האישיות המזעזעות שעבר בתקופת מאסרו במחנה הריכוז, שתיאורן ממלא את רוב דפי הדוח שלו.

ארנסט הרצפלד, כפי שעולה מזיכרונותיו, הקדים את האחרים בהערכתו הפסימית את המתרחש:

  • בחורף 1937-1938 הוגבלו בשקט אך בהתמדה תנאי הקיום הכלכלי של היהודים… תלונותינו לא מצאו עוד אוזן קשבת במשרדי הממשלה. בעיית האבטלה [של האוכלוסיה הגרמנית] נפתרה. מן המפעלים שהיו עדיין בידי יהודים כבר לא ציפו לתוספת מטבע חוץ משמעותית… ומאחר שנימוקים אלה איבדו מערכם, חששו הביורוקרטים במשרדי הממשלה — גם אלה שהיו עדיין בעלי רצון טוב — מלהיחשף [בפעילות] למען היהודים. משהכרתי בכך שהגענו לתחום סכנה חדש, הדגשתי בתוקף, בכל מקום שבו יכולתי לדבר בלי פיקוח הגסטפו, שזה ממש נס, שאנחנו — האויב מס' 1 — עדיין לא מחוסלים כליל… אולם אין לסמוך על הנס! אולם התרשמתי שרוב השומעים לא קלטו נכונה את הסכנה המאיימת [עלינו].


יש להניח שגל המעצרים של יוני 1938, ולכל המאוחר גירוש היהודים בעלי האזרחות הפולנית בין 28 ל־29 באוקטובר, פקחו גם את עיניהם של האופטימיים ביותר מבין יהודי גרמניה. במה שנראה במבט לאחור כ"חזרה כללית" לגירושים שבוצעו בשנות המלחמה, הובהלו ממיטותיהם בשעות הבוקר המוקדמות כ־16,000 מבין המיועדים לגירוש והובלו ברכבת לאזור הגבול הגרמני־פולני. סיפור תלאותיהם בתחום שבין הגבולות, בעיקר במחנה זבונשין, ידוע וסופר פעמים רבות. פקידי הקהילות היהודיות וגם פעילי האגודה המרכזית, בעלי הגישה ה"מעורבת" כלפי האוסטיודן, נרתמו לעזור לאומללים האלה ככל יכולתם. קורט זבצקי תיאר בזיכרונותיו את פעילותו זו בלייפציג, שבה היו יהודי מזרח אירופה רוב בין תושבי העיר היהודים:

  • בתחנת הרכבת המרכזית חיכתה רכבת מיוחדת, שאליה הובלו האנשים במכוניות המשטרה. דאגתי מיד לארגן שירות עזרה של הקהילה היהודית… שסייע לאנשים, שלרוב לא הותר להם לקחת עמם דבר מדירותיהם. מי שלא היה לו כסף קיבל סכום מן הקהילה, והוקם שירות הזנה בתחנה… במשא-ומתן עם ראש משטרת הזרים, מפקדי המשטרה והגסטפו, הצלחתי להוציא מתוך הרכבת כ־80 בני אדם, חולים או בעלי אשרות כניסה לארץ אחרת. אולם מלבד זאת לא יכולתי לעזור.


לבטי זהות על סף החידלון - האגודה המרכזית ויהודי גרמניה 1893-1938; מאת: אברהם ברקאי; עריכה מדעית: גיא מירון; הוצאת יד ושם; 306 עמודים; 88 ש"ח
תאריך:  25/03/2013   |   עודכן:  25/03/2013
ציפי לוין

מועדון הבלוגרים עוקבים: 10לקבלת רשימות ציפי לוין לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
לבטי זהות על סף החידלון
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
פורום: שואה וגבורה כתוב הודעה
+
ב_שמואל
24/05/17 17:12
 
השכל מסרב להאמין.
17/08/17 22:53
+
שבץ חלובה
24/11/15 13:41
 
דן בשלושה
22/01/16 12:55
 
אריאל ק.
31/01/16 15:32
 
חזקי שנאן
3/05/16 13:59
 
במבה
5/05/16 12:54
 
יעקב פלסטינאי
9/05/16 13:17
 
shimonh
11/02/17 02:46
 
ישראלי אמיתי
10/03/17 03:10
 
ב_שמואל
24/05/17 16:50
+
אנונימי
19/04/17 20:24
 
יהודה צבי
24/04/17 18:39
 
א5נונימי
2/05/17 12:51
+
שושנה ויג
17/04/17 18:04
+
מפוכח
22/03/17 23:01
 
הגוי..
12/04/17 13:16
+
מקרוני
29/12/15 08:29
 
ישראלי אשכנזי
8/02/16 19:44
 
ספרדיה טהורה
3/03/16 20:23
 
ישראלי כועס מאוד
5/03/16 19:58
 
shimonh
11/02/17 02:37
 
תרבות וספרות
4/05/16 23:13
 
shimonh
11/02/17 02:30
 
אשכנזי טהור
19/05/16 14:03
 
ספרדיה טהורה
3/03/16 20:28
 
didy
4/06/16 09:57
 
shimonh
11/02/17 01:59
 
ספרדיה טהורה
3/03/16 20:28
 
ספרדיה טהורה
3/03/16 20:28
 
דרוויש
4/05/16 13:50
 
ס"ט מיצרך נדיר!
12/12/16 09:51
 
עוד אשכנזי
10/03/17 03:03

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

התפתחויות נוספות שואה וגבורה
בטקס המרגש היום (ו', 22.3.13) ב"יד ושם" בהשתתפות הנשיא ברק אובמה, הנשיא שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר קצרות הרב ישראל מאיר לאו. מעבר לדברים שאנו מכירים על ילדותו במחנה ההשמדה בוכנוולד סיפר הרב כיצד נכנסו חיילים אמריקנים לצריף בו שהה וצעקו להם באידיש, "יהודים אתם משוחררים".
22/03/2013  |  עפר דרורי  |  מאמרים
נשיא ארצות הברית ברק אובמה חותם את ביקורו בישראל. הבוקר (יום ו', 22.3.13) ביקר במוסד יד ושם בירושלים, בלוויית שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא שמעון פרס.
22/03/2013  |  עידן יוסף  |  חדשות
בעקבות החלטתו הביצועית הראשונה של שר האוצר יאיר לפיד להעביר 50 מיליון שקל באופן מיידי לטובת ניצולי השואה, החליטה (יום ה', 21.3.13) הנהלת הקרן לרווחה לנפגעי השואה להקפיא את הקיצוץ בשעות סיעוד ל-6,000 ניצולי שואה באופן מיידי.
21/03/2013  |  עופר וולפסון  |  חדשות
"אני מרגיש עמוק בלבי שבחיים האלה לא נהיה יותר מאושרים", התייפח גאבור (גאביקה) אֵרדֵש במיטתו. אמו ארז'בט (ארז'יקֶה), סבא אלק נובל וסבתא ליצה ניצבו ליד מיטתו ולא עלה בידם לנחמו. המיטה עמדה בחנות סגורה שזה שישה חודשים הייתה למקום המסתור של סבתא, סבא, ארז'בט וגאביקה מאימת הנאצים ועוזריהם ההונגרים. ארבעה קירות צפופים ואף לא חלון אחד, רק כניסה סודית שדרכה הביאו להם מציליהם מזון ושתייה.
20/03/2013  |  ציפי לוין  |  ספרים
שנים רבות הייתה דעתו של פרופסור ישראל גוטמן נתונה לנושאים שהם עיקרו של ספר זה: דמותו של מרדכי אנילביץ'; צמיחת המחתרת היהודית וסיפור התפכחותם של חברי תנועות הנוער בגטו ורשה שסופו בהקמת אי"ל - הארגון היהודי הלוחם, בהנהגתו של אנילביץ'; התמורות המסעירות שהתחוללו בעתות מצוקה ביישוב היהודי בגבולות הגטו הזה: ממכלאת קורבנות - למחנה מגויס במצור ובמרי - ועד להתקוממות גטו ורשה.
19/03/2013  |  ציפי לוין  |  ספרים



מחלקה ראשונה
מחלקה ראשונה
אליהו קאופמן
פורומים
היסטוריה
ספרות
ספרים
שואה וגבורה
כתבות מקודמות
צוות חדשות עולם
הביטוחים שיגנו על הכסף שלכם - המדריך למתחיל
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט