סיפור אהבה הרפתקני וגדול מהחיים

הוא נולד עם סגולת הצחוק הנובע מן התחושה שהעולם מטורף. וזה היה כל העיזבון שקיבל בירושה. שאלת מוצאו הייתה עניין עלום ומסתורי, אם כי הכפר גַבְּרִיָאק פיזר מכבר את ענן המסתורין. אותם אנשי בְּרִיטָנִי פשוטים לא היו תמימים עד כדי ללכת שולל אחר זיקה משפחתית מדומה שלא הצטיינה אפילו במידת המקוריות. כשבן אצולה מכריז על עצמו בלי כל סיבה נראית לעין כסנדקו של תינוק שאיש אינו יודע מאין בא ומניין לוּקַח, ואחר כך דואג לגידולו ולחינוכו של הרך הנולד שהיה לילד וגדל לעלם, גם הפחות מתוחכמים בין יושבי הכפר מבינים היטב את המצב ואת הנסיבות שהביאו אליו. וכך ניערו האנשים הטובים של גבריאק מעליהם כל אשליה באשר לטיבו האמיתי של הקשר בין אנדרה-לואי מוֹרוֹ — כפי שנקרא העלם — לקְוֶונְטָן דה קְרֶסָאדְיוֹ, אדוניה של גבריאק, היושב בבית האפור הגדול ששלט מעמדתו הרמה במרומי הגבעה על הכפר המקובץ תחתיו.

אנדרה-לואי למד קרוא וכתוב בבית הספר של הכפר בעת שהתגורר אצל רַבּוֹלֶה הקשיש, עורך הדין, שבמסגרת תפקידו כסוכן פיננסי ניהל את ענייניו של דה קרסאדיו. בגיל חמש עשרה נשלח לפריז, לבית הספר התיכון על שם לואי לה-גראן, ללמוד את מקצוע המשפטים, על-מנת לשוב עתה לעסוק בו בשותפות עם רבולה. כל זה התנהל תחת פיקוחו של סנדקו, דה קרסאדיו, שבהצבתו פעם נוספת תחת חסותו של רבולה נראה בבירור כמי שמכין אותו לקראת העתיד שהועיד לו מכבר.

אנדרה-לואי מצדו מיצה את המֵרב מן ההזדמנויות שניתנו לו. אפשר לראותו עתה, בשנתו העשרים וארבע, מלא וגדוש כרימון השכלה ולמדנות שהיו עלולים לגרום קלקול קיבה מוחי לשכל מן הרגילים. בתום חוק לימודיו, בהם קנה בהתלהבות ושקידה רוב דעת על מפעלות האדם וחוכמתו מתוקידידס עד האנציקלופדיסטים, מסנקה ועד רוסו1, התגבשה בו לכלל הכרה מוצקה התרשמותו המודעת המוקדמת בדבר אי-שפיותם של בני מינו באופן כללי. ככל שאני יכול להתרשם, לא היה בחייו רבי הפעלים שלאחר מכן מה שיגרום לו לנטות במשהו מדעתו זו.

מבחינה גופנית היה אנדרה-לואי קל-משקל, בעל קומה ממוצעת, עם פנים רזים וחריפי-מבע, בעל-אף מחודד, עצמות לחיים בולטות ושיער שחור חלק שהגיע כמעט עד כתפיו. פיו היה רחב, בעל שפתיים דקות שחיוך של משובה נסוך עליהן תדיר. הוא נגאל מכיעור הודות לפאר עיניו המאירות, החודרות, החוקרות תמיד, כהות כל כך שנראו שחורות כפחם לעין המתבונן. על חריפות שכלו ועל הסגולה הנדירה של כושר ביטוי אצילי ורב-חן שחונן בה מספקים כתביו — למרבה הצער מועטים מדי — ובמיוחד ספר ה"וידויים" שלו, עדות בשפע. לכישרון הנאום וההרצאה לא היה מודע עדיין באותה עת, אם כי הגיע כבר להכרה ואף לתהילת מה במועדון הספרותי של רֶן — אחד מאותם מועדונים שכמותם היו מצויים באותה עת לרוב בכל רחבי הארץ, היכן שצעירייה האינטלקטואלים של צרפת נאספו יחדיו לדון בפילוסופיות החדשות שרווחו באותם ימים בחיים החברתיים.