הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
ספרים
ראשי  /   ספרים  פנאי  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
רובוט לא יודע מהי אהבה
01/10/2017   |   עמי דור-און
 
 
 
הקלה בב"ב: אם לעבוד - למה לא לנסוע
01/10/2017   |   עידן יוסף
 
 
 
דעיכת השמאל: סקירה היסטורית
01/10/2017   |   אהוד פרלסמן
 
 
 
זוכרים את שלמה ותרצה טנאי
01/10/2017   |   אלי אלון
 
 
 
האמנם חיסול הדמוקרטיה
01/10/2017   |   גד גזית
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
פלגים של עצב ותהייה
תחילת הזריעה

בספר "תחילת הזריעה", בין השורות כמו גם ברווחיהן, מבצבץ עצב שהיה חבוי ועכשיו נראה כשואף לצאת החוצה אל האור זאת עושה המשורר יאיר בן-חור, שבכתיבה עדינה מניח לעצב לפכפך ולהשתחרר ממעמקי הלב טיפה אחר טיפה

▪  ▪  ▪
אֲנִי מְדַבֵּר אֶל עַצְמִי בְּקוֹל שֵׁנִי
עַצְמִי עוֹנֶה לִי בְּקוֹל רִאשׁוֹן.
שִׁירָה שֶׁל אִישׁ אֶחָד בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת
מִלִּים קוֹרְאוֹת וְנִפְרָצִים הַגְּבוּלוֹת.
עַצְמִי אוֹמֵר לִנְדֹּד, אֲנִי עוֹנֶה: לִישֹׁן!

(מתוך "א-קפלה לשני קולות", עמ' 9)

כבר אמרתי במקום אחר, כי אמן כמוהו כמפוצל אישיות ובה בעת מודע, למזלו, לפיצול של אישיותו. כך קראתי את השיר הזה, אך למקרא יתר השירים חשתי כי יש דברים אחרים שדוחפים לכך את הכותב. שערים לא מעטים יש בספר ונושאיהם לכאורה נבדלים, אך השירים שליקטתי ברשימתי מן השערים השונים, גרמו לי לחוש שבלי הבדל איזהו השער ומה הנושא המאוגד בו, הרי שאותו עצב שרוצה אולי להיות חבוי, קולח כך או כך החוצה משער זה כמו מן השער האחר.

ואל יהא זה לפלא בעינינו. הלא כך באה ההשראה, כמין משב עצוב, שמרחף בך ומניף אותך אל תחושות שאין ביכולתך לגבור עליהן, שוטף ודוחק בך לזרום אל הנייר. ואולם שוב, דומה שיש כאן יותר מכך. יש כאן מי שמחפש ורוצה לזהות את עצמו, וכמו צפה השאלה האם זה אני והאם אלה הם חיי, האם הפיצול שלי הוא רק בין הרגשי לפיזי שלי ולא בתוך רוחי פנימה. אך דומה שאינו בטוח מי יכול להשיב לו על כך, כשם שאינו יודע ואין אנו יודעים מה הנכון. לאחר הכל, דילמות אמת של חיים אכן יכולות לפצל נפשות.

דִּמְיוֹנוֹת מְשִׁיבִים אוֹתִי אֵלַי
מַזְכִּירִים לִי מִי שֶׁהָיִיתִי
וְנֶעֱלַמְתִּי.
פַּעַם נָשַׁמְתִּי אֲוִיר פְּסָגוֹת
מְלוֹא רֵאוֹתַי
רוּחַ קָרָה רִחֲפָה
וְעָצְמָה אֶת עֵינַי.

וְעַכְשָׁו אֲנִי שָׁב אֶל עַצְמִי
אֶל גּוּפִי הַקָּרוּעַ
אֶל לִבִּי הֶהָרוּס
לִבְנוֹת מַסָּד אֵיתָן
בִּמְקוֹם זֶה הָרָעוּעַ
אוֹ לִפְחֹת לְגַלּוֹת לְעַצְמִי סוֹד כָּמוּס
לְגַלּוֹת אֶת עַצְמִי לְעַצְמִי
מִן הַמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת.

(מתוך "טפחות", עמ' 11)

הינה, למרות שפתחתי בשיר אחר, זהו השיר המכונן, לתחושתי. זהו כרטיס הביקור של המשורר, כמי שאַבד לעצמו והוא מבקש עכשיו לחזור, למצוא את דמותו, למצוא את חייו ולאשש אותם. והוא עושה זאת מכורח הבדידות שאינו יכול עוד לעמוד בה, ומכוח הדילמה שמייסרת אותו. מחשבות הלילה משחררות, תחושות היום כובלות.

אבל מי כובל אותו? מה מבודד אותו? שמא הוא זה שבודד את עצמו וסגר חומות סביבו והינה עכשיו הדברים מתפקעים בו? המחשבות על מה שהיה לו ומה שהיה הוא עצמו, התחושות שאבדו לו, שהוא נזקק להן - הינה הוא רוצה לשוב אליהן בכמיהה שמתעוררת בו וכאילו הוא חושש לעשות זאת לאור היום. (אפילו עטיפתו היפה של הספר עשויה כולה בשחור). אולי הוא זקוק עדיין לערפל הלילה שיגונן עליו ועל החולשות היצוקות בו, כמו על החלומות המתבקשים שהוא יכול לבקש לעצמו ולחלום אותם.

הַלַּיְלָה קוֹרֵא לוֹ לַחֲזֹר,
לָבוֹא פָּנִים אֶל פָּנִים לְעֻמָּתוֹ
לָנוּס מִשְּׁבִיל הִבְרִיחָה
שֶׁטָּוָה לְעַצְמוֹ.

הַלַּיְלָה קוֹרֵא לוֹ לַחֲדֹר
אֶל חֲלוֹמוֹת עֲבָרוֹ
אֶל מַעֲמָקֵי יֵשׁוּתוֹ -
וְלִסְלֹחַ.

("הלילה", עמ' 12)

ולמי עליו לסלוח? למי הוא יכול ולמי הוא רוצה לסלוח? שמא לשקיעה שלו עצמו? שמא להתנגחות הפנימית שלו עם עצמו? מצבו עושה אותו חצוי, בין להיות שבין לא להיות, בין לרצות ובין לא לרצות, בין לגבור ובין שלא לגבור. הוא מתפצל בין הרצון לבין החולשה, ונדמה שהוא שוקע לתוך פיצול לא אמתי אלא פיצול של מצב, של דילמה קשה, של מי שמצוי בתחושת החמצה גדולה ובמקום להתריס כנגד הדברים שכבלו אותו, ככל הנראה, הוא גוזר על עצמו בידוד ושתיקה.

אלא מאי - הוא יודע לבטא זאת באותיות, במילים, במשפטים שחוברים לבתי שיר נוגעים. היטב יודע. והמילים הדוממות מביאות בשליחותו איזו רטינה עמוקה אך חנוקה, ומבטאות את מהות הבדידות בשורות שיכולות ליצור תחושה של חנק. כך הוא מצליח בכישרונו לעשות, ונראה כי חש את הדברים בעצם ההוויה שלו, בציירו דימוי של כלא, מבנה אטום ומבודד בתוך מרחב כלשהו, בתוך בועה של שקט גדול ריק ומכביד.

הָאָדָם הַבּוֹדֵד הוּא בִּנְיָן לְלֹא כְּתֹבֶת
בַּיִת לְלֹא חֲדָרִים, חֶדֶר לְלֹא חַלּוֹנוֹת.
רַק תָּא סָגוּר וּמְסֻגָּר
נוֹעֵל עָלָיו בִּמְלוֹא הַכֹּבֶד.

(מתוך "בְּדִידוּת", עמ' 15)

כך, דומה שכל החיים אותם הוא חווה הופכים להיות דילמה גדולה ומתסכלת. בכל שורה ובכל מצב, עושים בתוכו הניגודים מלחמה. הדילמה הפכה להיות חלק ממנו, לחם חוק לנפשו. אפילו אהבתו לזו שאיתו נתונה בדילמה. פעם אהבה ופעם אולי לא. פעם מלחמה ופעם אולי שלום. פעם לילה מערפל ומעלף ופעם יום שחושף ומשנה הכל. אהובתו מביאה לו נחמה, בתחושתו, ועל שום מה האהבה הזאת קרויה נחמה? כל אדם ראוי לאהבה ומדוע עבורו זאת רק נחמה? וכאילו הוא סבור שזכה בדבר שאולי אינו ראוי לו, אך בעיקר שמא זאת אהבה שבאה לגמול לו על סבל ועל מגבלות שאינם ברורים לנו.

אבל כך או כך, יש בנחמה לא מעט שמחה, וליל הנחמות שהוא והאישה שאיתו חווים, שעליו הוא מדבר אליה, הופך להיות לילה של שמחה גדולה, לילה של פורקן והתגלות משחררת שהיה בהדי כדי להוליד שורות יפיפיות כאלה:

חֲלָקִים מִמֶּנִּי וּמִמֵּךְ נָפְלוּ בֵּין הַשְּׂמִיכוֹת
כְּשֶׁהַשְּׁקִיעָה הֵחֵלָּה לָתֵת אֶת סִימָנֶיהָ
וּבְדִיּוּק כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עָצְמָה אִֶת עֵינֶיהָ
אֲנִי עָצַמְתִּי אֶת עֵינַיִךְ.

כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא לֹא חָדַלְנוּ לִצְחֹק
לְדַבֵּר שָׁלוֹם וְלַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה
לְהַבִּיט זֶה בָּזָה
וְלִרְאוֹת בְּזֶה נֶחָמָה.

שְׁלַבִּים מִמֵּךְ וּמִמֶּנִּי הִתְפַּזְּרוּ עַל הַמִּטָּה
כְּשֶׁהַזְּרִיחָה הֵחֵלָּה לָתֵת אֶת אוֹתוֹתֶיהָ
הַחַמָּה יוֹדַעַת הַכֹּל עַל אוֹדוֹתֶיהָ
וְאַתְּ יוֹדַעַת הַכֹּל עַל אוֹדוֹתַי.

(מתוך "קסם", עמ' 27)

איזה לילה מופלא - אך מה חבל, כי סופו של הלילה לחלוף, ואחר החשיפה לאור היום באה ההכרה אל מה שיש בּמודעוּת בעוצמה גדולה עוד יותר. דווקא טובו של הלילה החולף מצייר את אור היום שמגיע כהחמצה. אור היום נראה לפתע מתעתע, הזוי. בבוקר כזה דווקא החושך היה המצב היציב, המתמשך, ואילו האור, מעבר לדילמה שבו הוא רק קריצה, אור לא אמתי, שצפוי להתפוגג בעוד האופל משתרך אחריו ואינו מרפה ולאט לאט בא ועוטף עליו.

מִנְהֶרֶת הַזְּמַן קוֹרֶצֶת, אוֹר חָשֵׁךְ בְּסוֹפָהּ,
דִּמְעָה תְּשׁוּשָׁה אֵלֶיהָ פּוֹרֶצֶת, קַר קָפוּא מִסּוּפָה,
הָרֶגַע הַבָּא הַזֶּה מִתְקַדֵּם וּמִתְקָרֵב,
הָרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי זוֹחֵל כְּצָב, כְּשׁוּעָל אוֹרֵב,
עַיִן בְּעַיִן נֶעֱצֶמֶת, חֹם בִּכְפוֹר מִתְעָרֵב -
מִנְהֶרֶת הַזְּמַן קוֹרֶצֶת, וְיִדֹּם אָז הַלֵּב.

(מתוך "זקנה", עמ' 63)

והינה, עוד מן התחושות שמתהפכות בו, שפעם מרגיעות ופעם מבהילות אותו, שפעם מביאות לו איזו נחמה ופעם דווקא גורמות לו חרדה. תחושה מעיקה יכולה לפשוט בקורא עם הקריאה. תחושה שדברים שרק החלו הנה כבר נעצרו. כי בתחילת הדרך נטמנו מוקשים, כי הכשילו אותו במרוץ, וכי היום שרק החל נעשה קצר כל כך ואיך אפשר למצות את האור החמקמק, המתקצר, ובד בבד להקביל מוקדם כל כך את הערב המתקרב ואת בוא השקיעה. הערב בשיר הזה הבא מאיים, כְּמה שמקרב אליו מצוקה, והוא מתואר כיֵשות שיורדת לחייו, כאילו היה זה איזה עיט שצולל אליו כדי לפגוע בו.

הָעֶרֶב יָרַד לְחַיַּי
וּלְחַיַּי יְבֵשׁוֹת וְאֵין נְבִיעָה,
יָרַד הָעֶרֶב לְחַיַּי
לְבַשֵּׂר עַל הִשְׁקִיעָה,
הַקָּצִיר הִסְתַּיֵּם עוֹד בְּטֶרֶם
הֵחֵלָּה הַזְּרִיעָה.

(מתוך "תחלת הזריעה", עמ' 103)

לפי כך ואם אלה הם פני הדברים, אולי נותר לו לחלום. לחלום את הנכון, את היפה, את האידיאלי, האוטופי, הפיוטי. את מה שאמור היה להיות לאדם בכלל ולאיש השירים בפרט. לחלום איך היו נראים הדברים אילו נותרו כשם שתכננה אותם הבריאה עבור בן האנוש. ולחלום על ברכתה של השגרה האלוהית המופלאה.

ביכולת גדולה ובאופן חריג בספר מתאר בן-חור בצבעים מלאים, במוזיקה של מילים ושל שורות שנחרזו ברוך ובחמלה את היפעה האפשרית הזאת, שהוא ממקומו ואנחנו ממקומנו מיַיחלים לה:

עָלֵי הַסְּתָו נוֹשְׁרִים לְאַט
עָלֵי מַצָּע אֳרָנִים דּוֹקְרָנִי
יֶלֶד מְשַׂחֵק וְכַדּוּר נִבְעַט
עַל סַפְסָל יוֹשֵׁב חוֹלְמָנִי.

שֶׁמֶשׁ אֲדֻמָה שׁוֹקַעַת לְאִטָּהּ
רוֹחֶצֶת גּוּפָהּ בַּיָּם הַשָּׁחֹר,
נִרְדֶּמֶת אֲסֻפָּה עַל מִצָּעֵי הַמִּטָּה
תָּקִיץ עִם בֹּקֶר לִזְרֹעַ אוֹר.

שֶׁקֶט מְהַסֶּה אֶת הָאֲוִיר
שׁוֹלֵט הַטּוֹב עַל הָרֵעַ
לְבָנָה עוֹמֶדֶת הֲמוּמָה לְהַחְוִיר
מְסַפֶּרֶת אֶת סִפוּר הַשִּׁגְרָה.

("שגרה", עמ' 59)

הינה כך הוא מפליא לצבוע ולתאר, וברגעים אלה לא רק הוא חולם. ברגעים אלה חולמים כולנו.


יאיר בן-חור, "תְחִלַת הזריעה", שירים, פיוטית 2013, 107 עמודים
תאריך:  18/06/2013   |   עודכן:  18/06/2013
יוסף כהן אלרן

מועדון הבלוגרים עוקבים: 17לקבלת רשימות יוסף כהן-אלרן לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
פלגים של עצב ותהייה
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
אדלינה קליין
22/06/13 18:21

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
ספרם של יקיר אנגלנדר ואבי שגיא עוסק בשיח הציוני-דתי אודות הגוף והמיניות בפתחה של המאה ה-21. לטענתם, בתקופתנו החלו לצוף בגלוי שאלות רבות שהודרו עד כה מהשיח הציוני-דתי הקלאסי, ובראשן השיח אודות הגוף והמיניות. שיח חדש זה בציונות הדתית הוא למעשה ביטוי מאוחר לשינוי תפיסתי שעבר על העולם המערבי כולו - מתפיסה המקדשת את היסוד הרוחני שבאדם ומעניקה לו עדיפות על הגוף (תפיסה שמקורה במסורת היוונית ובמסורת הנוצרית), עד לתפנית התרבותית שהתרחשה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, ועמה ההכרה כי הגוף הוא העוגן היסודי של האדם וכי המיניות קובעת את הווייתו. בעוד החברה הישראלית החילונית והליברלית הפנימה תפיסות אלו כבר לפני כמה עשורים, החברה הציונית-דתית התקשתה לעכל אותן, בעיקר בשל המסורת הדתית הדוגלות בדיכוטומיה בין גוף לנפש. אמנם, בראשית דרכה של הציונות הדתית החל להתבלט מעמדו המיוחד של הגוף, דבר שבא לידי ביטוי באמונה בערך העבודה ("תורה ועבודה"), בהשתתפות בשירות הצבאי, בהקמת יישובים ועוד; אולם בהדרגה שונה שוב האתוס, היסוד הרוחני קיבל העצמה מחודשת, ובמכרז החיים הדתיים הועמדו שוב הלימוד, התפילה וחיי הישיבה.
17/06/2013  |  מכון שלום הרטמן  |  ספרים
עמוס הראל נילווה לפלוגת טירונים בנח"ל, מחזור נובמבר 2011, מהגיוס ועד לסיום המסלול. בספר תיאור אותנטי על חוויות החיילים והדרך שבה הם עוברים מאזרחים לבושי מדים, מבולבלים וחסרי ביטחון ועד לחיילים מקצועיים המבצעים פעילות מבצעית בשטחים. לצד החוויות האישיות של החיילים מתעכב הראל על דמויות המפקדים, ביניהם מפקד הפלוגה, שלושת המ"מים חלק ממפקדי הכיתות וגם חושף במקצת את המג"ד, המח"ט ומפקדים נוספים בבסיס האימון החטיבתי.
17/06/2013  |  עפר דרורי  |  ספרים
לאחר קריירה בינלאומית עשירה בתחום הכתיבה, הבימוי והמשחק, השלים בימים אלה הסופר והיוצר עמוס מוקדי (82) את תרגומו המחודש של "הסערה", מחזהו האחרון ויש האומרים, הטוב ביותר, של ויליאם שייקספיר. עבודת התרגום ועיבוד המחזה שארכו שנים אחדות, רואים אור בהוצאת "כתב" בצורת ספר המוצע לחובבי שייקספיר בישראל בצרוף דיסק המחזה המעובד בשבוע הספר 2013.
13/06/2013  |  יוסי ריבלין  |  ספרים
מדי שנה לקראת הפסח, מגיע דויד ממרסיי לשבוע אחד לארץ, לעיר טבריה, לבקר את סבתו האהובה, מצד אביו. הפעם, פגש בבית סבתו את ליה, בת דודו. סקרנית וחסרת מנוחה, היא ממגנטת אותו להרפתקה רווית תשוקה ויצרים, דרכה נחשפים ההיסטוריה המשפחתית וסוד אפל הקשור בחייה של סבתו השנייה של דויד, מצד אמו רות, המאיים ומשפיע על המשפחה.
13/06/2013  |  ציפי לוין  |  ספרים
"ארצות הדמים" מאת טימותי סניידר הוא ספר מחקרי היסטורי מרתק לכל ישראלי שמבקש להבין את מהלכי ההיסטוריה שהביאו להגירת אלפי יהודים חילוניים מאירופה לישראל ולהקמת מדינת ישראל.
12/06/2013  |  גד גזית  |  ספרים

פורומים
ספרים
פנאי
תרבות
כתבות מקודמות
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
אתר ריזורט
צימר יוקרתי לך ולאשתך
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט