תמר, כמו ציונה גמליאל, עורכת-הדין הצייתנית במשרדו של דני, לא שאלה שאלות.
היא ניחשה שמשהו לא-לגמרי כשר נמצא ביסוד העסקה המופלאה שדני הציג בפניה. פניה נשארו חתומות - והיא רק ביקשה שהזכויות בדירה יירשמו בטאבו רק על שמו של דני.
זאת הייתה הפשרה שהיא עשתה, באותו שלב, עם מצפונה.
דני לא אהב את גישתה זאת של אשתו. היא אפילו הכעיסה אותו. הניסיון שלה להתנשא מעליו שיגע אותו. זה לא קרה בפעם הראשונה - אבל הפעם הזאת פשוט הרגה אותו. הוא הרי בסך-הכל ביקש לפנק את משפחתו בדירת-צמרת הנמצאת באזור הכי-טוב בעיר, ליד בתי-הספר הכי מעולים שיש, אז למה תמר מתנהגת ככה, דני שאל את עצמו, מבלי לספק לעצמו תשובה שתניח את דעתו.
סלון-ענק שאליו אפשר להכניס את פסנתר-הכנף שנרכש במיוחד עבור הבת הגדולה, גג שממנו אפשר לראות את הים, מעלית שנפתחת היישר לסלון, שוער בלובי, חניות לשתי מכוניות בחניון סגור ומסוגר, אז מה עוד אפשר לדרוש ממנו, ביקש דני לברר עם תמר בקול נכאים, מבלי שזו תשיב לו תשובה שתניח את דעתו.
- "למה?", דרש דני לדעת. "למה את לא רוצה שהזכויות בדירה תירשמנה גם על שמך...?"
- "יום אחד נדבר על זה", הודיעה תמר בנחרצות.
- "אז מה, יש משהו בעבודה שלי שמגעיל אותך?", חזר דני לוויכוח הישן ביניהם.
- "לא רוצה - וזהו..."
- "אני פשוט לא מבין אותך. את נשואה לי. יש לנו שתי בנות. למה את נותנת לי להרגיש 'מלוכלך'?"
- "אני לא רוצה - וזהו..."
- "את, אולי, חושבת שהחברים של אבא שלך עובדים אחרת. הם לא. אותן שיטות. רק, אולי, ביותר סטייל. אז מה? תאמיני לי, אני יודע על מה אני מדבר... הרבה כספים 'מלוכלכים' עוברים שם..."
- "לא רוצה לדבר על זה..."
- "חבל. יום אחד הכל יקפוץ לך בפרצוף..."
- "אני לא בטוחה... אולי זה יעוף לך לפנים..."
- "באמת...? מישהו כבר מילא לך את הראש...?"
- "עוד לא... אבל זה יכול לקרות יום אחד..."
לאחר הוויכוחים האלה עם תמר, שכמותם כבר לא התרחשו לעתים מזומנות בגלל שבני-הזוג מיעטו לדבר ביניהם, דני נהג להסתגר בחדר-העבודה שלו בקומה השנייה של הדירה באי-נחת בולט. ההתחסדות של תמר התישה אותו. היא גם הכעיסה אותו - וגרמה לניכור שלא ניתן עוד לגישור. תמר ביקשה, כך הוא הבין זאת, להדגיש את הפער המוסרי-כביכול ביניהם. היא גם רצתה שהוא תמיד יזכור מאין היא באה - ומאין הוא בא.
דני אף פעם לא קיבל את זה, אם כי בתחילת דרכם המשותפת הוא עוד היה מסוגל לראות בעמדותיה של תמר מעין-חינניות מסוימת. לא בשנים האחרונות. הצביעות הזאת לא מצאה חן בעיניו. הוא ידע הרבה מאוד פרטים חסויים שלימדו אותו על מה שקורה לחברים של אבא שלה, מיכאל (מייק) שוורץ, באפריקה - וגם לו עצמו, לאבא שלה, במדינות הנשלטות בידי שליטים מושחתים.
החברים של אבא של אשתו, אם שתי בנותיו, לא היו לגמרי צדיקים. בזה דני היה לגמרי בטוח. אם תמר הייתה יודעת אפילו מקצת מן הפרטים הללו, היא בוודאי לא הייתה מפסיקה לבכות במשך ימים רבים.
אחד מהחברים של אבא של תמר - שזהותו התבררה לדני רק בשלב מאוחר יותר - אפילו בא להתייעץ עימו בהזדמנות מסוימת.
הוא הוכנס לחדר-הישיבות המיוחד במשרד, ושם הוא מירר בבכי. הוא סיפר לדני, שחלק גדול מהשקעותיו ירד לטמיון עם התחלף השלטון במדינה מסוימת - והוא לא ידע איך לספר לאשתו שהם כבר לא כל-כך עשירים.
החבר הזה של אבא של תמר גם חשש שאשתו הצעירה, שלה הוא נישא לא מכבר, לאחר שהוא התגרש מאם שלושת-ילדיו, תעזוב אותו.
דני התבונן באיש המבוגר, יחסית, בלי הרבה סנטימנטים. "על מה הוא מלין", דני שאל את עצמו, "הוא הרי חפר לעצמו את הבור שבו הוא נמצא כעת. "אז מה", שאל דני את עצמו, "הוא לא ידע, שנשים צעירות, בדרך כלל, לא מתחתנות עם גברים מבוגרים מתוך אהבה".
לאחר-מכן, דני 'קרע' אותו במחיר.
לימים, כשהתבררה לו הקרבה שלו למייק שוורץ, אביה של תמר, דני כמעט וסיפר לתמר את פרטי המקרה ואת הקשר העקיף של אבא שלה לכל ההסתבכות הפיננסית שנפרשה בפניו. דני לא עשה זאת בסופו של דבר רק כדי שהוא יוכל 'לחלוב' את האיש האומלל עוד ועוד.
לא היה גם כל טעם לספר לתמר את מה שהוא למד מהחבר של אבא שלה, משום שהוא ידע בוודאות גמורה שהיא תעביר את מה שהיא שמעה ממנו לאבא שלה.
ומייק שוורץ, אם הוא היה יודע את מה שקרה לחבר שלו, הוא היה, אולי, נחלץ לעזרתו; אבל הוא גם היה שוקל, כנראה, לעשות שימוש במצוקתו של חברו-הכושל לטובת חברים אחרים שלו. את זה הוא היה עושה, כמובן, באורח הכי-דיסקרטי שרק אפשר. זה מה שהוא למד במשך שנות שירותו הרבות.
כך או כך, הנאמנות של תמר, דני ידע זאת בוודאות, לא הייתה כלפיו.
היא הייתה כלפי אבא שלה - וזה הטריף אותו. הוא רצה אישה מסוג אחר. אחת שתהיה בראש אחד איתו - בכל המובנים.
תמר לא הייתה כזאת.
היא לא יכולה הייתה להיות כזאת. המבנה הגנטי שלה, כך היא האמינה, היה שונה משלו. בכל המובנים.
