שמו של הספר יכול להטעות, כי המחשבה המתעוררת כשנוטלים אותו ליד היא על חודש תמוז, לבו של החום, ועל האל תמוז שהיה אי-פעם אל של קיץ ושל פריחה ופריון. אולם "הולדת תמוז" שכאן היא עונת הולדתו של נכדה העשירי של המשוררת, (כך נכתב בנספח שבספר על ד"ר אורה עשהאל, אשת אשכולות שעשייתה מסועפת ורבת חיוּת). עם זאת השם אינו רחוק כל כך, ואולי לפי כך מי שלא כיוונה בכל זאת נמצאה מכוונת. כי הנה היא פוקעת אל האור, ויש בה רגישות לכל הקורה סביב, לכל מגע של הוויה, ותחושות אלה של כל אותן תנודות אוויר חמות, בשל היותן חוויות חיים מולידות בה את יצירתה המגוונת. הודיית החיים והשמחה עליהם מורגשות בשורותיו של ספר השירים הלא דקיק הזה, שהיא נושמת בין שורותיו את נשימותיה, ויש בו משום אודָה עליהם. וזהו, ארשה לעצמי לומר, ניצחונה על ילדות לא קלה ועל החיים שפעם לא יכלו להבטיח לה כל זאת.
ובאיזו זכות אני כותב מילים אלה? - בזכות שקיעתי בעבר ברומן הסיפורים שלה, "פיסות אישה", שבו הוסוו או לא הוסוו יתמותה, בדידותה והתבגרותה הלוחמנית. אותן שנים שמהן יצאה דעתנית, כמסתבר, שאפתנית ומחוזקת דיה, כדי לחפון ככול האפשר ממה שהחיים יכולים להציע לה, תוך שהיא טומנת מפני הוויתה הבוגרת את השנים הקשות ההן שהיו מנת חלקה.
גָנַזְתִּי נְבִיעַת דִּמְעָתִי בִּבְרֵכַת הַשַּׁלְוָה
הוֹתַרְתִּי אוֹתִי חֲקוּקָה בָּאֶבֶן הַצְּחֹרָה
הַחוֹבֶקֶת אוֹתִי בִּתְנוּמָה רְגוּעָה, חוּשָׁנִית
עַל מַצַּע עָלִים רַכִּים, כְּתֻמֵּי סְתָוִים.
מָחָר אֶתְעוֹרֵר בִּנְשִׁיקַת עַצְמִיּוּת חֲדָשָׁה
הִשְׁתַּקְּפוּתִי תֵּחָשֵׂף בִּמְלוֹאָה, חֲזָקָה מִתָּמִיד.
("האישה הנמה", עמ' 20)
מודעותה לעצמה ולחייה ודעתנותה הרבה, מקימות אותה כנגד מוסכמות מיושנות שדוחקות את הנשים לְצד החיים, והיא לוחמת על זכותן, זכות שצריכה להיות טבעית ומובנת מאליה. שכן בנתיב חייה של אישה מצויות משׂוּכות לא מעטות, חלקן תוצר דעתו של האדם, מהלך דורות, שנתקבעו לא פעם ולא שתיים אפילו באישה עצמה. אולם ככל הנראה, זהו בעיקר תוצר של הגבר הישן שהדיר, ושל הגבר החדש שנוח לו בכך, וכאן תבוא המודעות הפמיניסטית והמלחמה על מעמדה של האישה, והרטינה לעבר מי שלקח את חלקו היחסי בכך - חלקה של הבריאה עצמה, של האלוהים שכך ברא אותה, שתהיה שונה בגופה, שתהיה נתונה לקשיים ולמשׂוּכות שיצפו לה בדרכה, ואת היותה סבילה בַּהוֹלָדָה ונתונה למרוּתם הלא כתובה, אולי, אך נוכחת של החיים עצמם. בחלק הזה, לפי כך, היא טוענת לא רק כלפי האדם שמולה, לא רק כלפי המצבים שהחיים מקיימים, אלא כלפי הבורא עצמו, זה אשר עשה לה שתהיה כך.
הָאִמָּהוּת הִיא חוֹר שָׁחֹר בּוֹלֵעַ עַצְמִיּוּת.
הַזּוּגִיוּת הִיא חוֹר שָׁחֹר בּוֹלֵעַ אִישִׁיּוּת.
כָּךְ אָנוּ, בְּנוֹת חָוָּה, נִבְלָעוֹת בַּחוֹרִים הַשְׁחֹרִים,
מַדְלִיקוֹת בְּתוֹכָם אוֹרוֹת וּמְנַסּוֹת
לָלֶדֶת מְחַדָשׁ אֶת הַשְּׁבִילִים הַמּוֹבִילִים
לְלֵב לִבּוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.
("ללדת מחדש", עמ' 28)
אם כך, האם אלוהים הוא יסוד הפתרון, האם הפנייה אליו תועיל? האם הן, בנות חווה שבשיר, מבקשות שיפיג את הכעס שהוא נוטר בתוכו על שהתפתו לַנָּחָשׁ ואכלו מן התפוח ההוא, ואולי תימצא לו הדרך לתקן את מעמדן ולהשוותו לזה של המין האחר? שאז תיפתחנה בפניהן כל האפשרויות שפתוחות בפניו? שתוכלנה להוכיח את יכולותיהן? שאז תיתנן להן הזכות לתחרות הוגנת במהלכי חייהן? אני מעז להאמין שיש נשים לא מעטות שצר להן שלא נולדו כגבר. אבל זאת כמובן משום הגדֵרוׂת שהוצבו סביבן ומשום התעמרותם של גברים לא מעטים, בעטיה של תחושת הכוח שבידיהם, ובעטיו של עולם פיזי לוחמני. זה מחלחל. אנו עדים כיום להשתלחותם של גברים בנשותיהם עד לכדי נטילת חיים. זהו שלטון של חזק יותר, לא של חכם יותר, לא של יפה יותר.
אִשָּׁה הִיא בַּיִת
עֵינֶיהָ - חַלּוֹנוֹתָיו
נְקָבֶיהָ - פְּתָחָיו
יְלָדֶיהָ - חֲדָרָיו
מַעֲשֶׂיהָ - רָהִיטָיו
כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה
פְּנֵי אִשָּׁה וְהֵם גַּג
שָׁדֶיהָ כְּחַלּוֹנוֹת
שְׂפָתֶיהָ כִּדְלָתוֹת
אַתָּה חָשׁ מְנֻחָם
נִשְׁאַב אֵל מִשְׁכָּנָהּ
חָשׁ
אֶצְבָּעוֹת לוֹטְפוֹת
חוֹזֵר לִמְקוֹר הַהוֹלָדָה
אֶפְשָׁר שֶׁהִיא מְרַפֶּדֶת
קֵן-רֶחֶם בִּשְׁבִילְךָ
("קן-רחם", עמ' 33)
וזהו קן שמיטיב עמה, מנחם אותה כמי שזכתה במה שזכתה. קן שהיא בונה גם למען עצמה, שיהיה בו היזון חוזר של חום ונועם וערגה ואהבה. אישה תמיד אֵם, תמיד אחות, אבל היא נותנת גם כדי לקבל ומיהו זה שלצדה אם לא ילוד של אישה אחרת, כמותה. איזו מין סחרחרת היא זאת שאישה יולדת גבר, ועולמו של זה יש בו היכולת להתעמר בנשים כמותה. צא וחשוב איך לאחר הכול האישה, אמו הורתו של הגבר, זו שהעניקה לו חיים ומוסיפה לו חום ואהבה, והיא מגוננת ומעניקה ומלווה בחייה ואפילו לאחריהם - כיצד זה זכויותיה ואפשרויותיה מועטות בעליל משל אלה שאותם נשאה ברחמה, ילדה אותם וגידלה. במחשבה זו, משהו נראה לא נכון בסדרי הכוחות של היקום. אך לאחר הכול דומה שהאל שולח לה אי-אלו נחמות. משככות. מרככות. מרגיעות.
כְּשֶׁהַתְּשׁוּבָה חֲבוּקָה בִּצְרוֹר פְּרָחִים -
מַצָּע יָרֹק מַדְגִּישׁ אֶת כְּחֹול הַכַּלָּנִית.
אֲנִי שׁוֹקַעַת בְּרֵיחוֹ, חָשָׁה זְרוֹעוֹתָיו,
יוֹדַעַת אֶת מִלּוֹתָיו.
זוֹ הַתְּמוּנָה הַנְּכוֹנָה.
("התמונה הנכונה", עמ' 35)
והנה זה מעניק לה חיים. חיים שהיא חפצה בם ונלחמת עליהם. חיים שהיא רוצה כי יטיבו עמה, והיא נותנת לעצמה לחוש בכול חושיה את המנעד הרחב שאלה יכולים להעניק לה. כיוצרת היא יודעת לחוש את המניפה הזאת, לאהוב אותה, ליהנות ממנה, לעתים גם לכאוב אותה. כי הערגה שמתעוררת בה מתעצמת בשל היותה יוצרת, מי שמנעד תחושותיה רחב יותר מהרגיל. כמיהותיה העמוקות עושות את ציפיותיה גדולות, לעתים בלתי מושגות. כמיהות שהופכות ליצירה. תחושות שהופכות מילים. שאחרים יכולים לקרוא ולמסור עצמם לתחושות שהיא מעוררת בם. והיא אוהבת את התחושות שמתעוררות בה, אוהבת את רכות עצמה, אוהבת את נשיותה שלה - ידיעה שנוטעת בה כוח של דעתנות, לדעת את ערכה, להילחם על עצמיותה. לאהוב מבלי להיות תלויה. להשתייך מבלי להיות שבויה. להחבק מבלי להיות חנוקה.
אַחַר הַצָּהֳרַיִם בָּאָבִיב
אֲנִי אִשָּׁה שֶׁל מֶשִׁי
בְּמִטַּת תַּחְרוֹת רְקוּמוֹת
בְּשׁוּלֵי הַסְּדִינִים
מִתְכַּסָּה כְּסוּת מֶשִׁי טָהוֹר
שֶׁנִּטְוָה מִחוּטִים זוּגִיִּים:
תְּאוֹמֵי פַּרְפַּרִים -
_ _ _ _ _ _ _
אֲנִי אִשָּׁה שֶׁל מֶשִׁי
אַחַר הַצָּהֳרַיִם בָּאָבִיב
נֶעֱטֶפֶת פִּנּוּקִים.
(מתוך " בשׂוֹרה", עמ' 68)
יש עושר של משחק אורות וצבעים בשירים. אור ראשון של בוקר. קרן ראשונה של שמש. שקיפות ראשונה של שמיים. ואלה הם מופעים שנופלים הישר דרך חלונה אל מיטתה ומביאים אותה להתרפק על הדברים שעין בלתי כמהה לא מבחינה בם, או לפחות לא נותנת דעתה עליהם. כל התחושות שבה מוגברות מכוח האישיות שבה, מכוח המודעות הגדולה, מכוח התשוקה העמוקה לחוות את כל רובדי החיים. חום גוף שאינו מוכן להתקרר. לבלוב שאינו רוצה לחדול, שמשתוקק להנץ בכל פעם מחדש, לחוות שוב את היקום הזורם סביבה. תמוז בוער בה. צומח בה. בשירים לא מעטים בספר היא יכולה לחוש נאהבת לעצמה. ארוטית לעצמה. נחשקת לעצמה. האווירה הארוטית המודעת לתחושות העור בשעת ההשכמה שולטת ברבים מן הדפים. והיא יכולה בהחלט להתרפק אל הסדינים הספוגים בריח גופה בהיותה לבדה במיטתה.
אוּלַי זֶה הַסְּתָו שֶׁהֵבִיא
אֶל חַדְרִי
אֶת מוֹפָע הָאוֹר הַנִּשְׁבָּר.
מֶשֶׁךְ שִׁבְעָה יְמֵי תְּהִיָּה
בִּיקִיצָתִי עָקַבְתִּי
אַחַר שְׁבִירַת הָאוֹר מוּל מִטָּתִי.
הַמַּרְאָה הַגְּדוֹלָה הַמְּשַׁקֶּפֶת פָּנִים
מְגַלָּה אֶת סוֹדוֹת הַנְּפִיצָה
בִּשְׁעוֹת הַחֶסֶד הַטָּהוֹר
תַּחַת הַקֶּרֶן הַיְּשָׁרָה
הִנַּחְתִּי נְיָר חָלַק -
נִקְיוֹנוֹ מְאַפְשֵׁר רְאִיָּה.
(מתוך "אשמור למחר", עמ' 52)
הנה כך אנו מגיעים אל הנייר הלבן, שכל מה שיש בו מעבר ללבן זו הכמיהה. הכמיהה שלה לכתוב עליו ולראות אותו מלא באותן ערגות שביטאה, שמצאה את היכולת לבטא אותן, שנחה עליה הרוח והצליחה להפוך אותן למילים. משוררת שרואה נייר ריק אינה רואה לבן. משוררת שרואה נייר ריק רואה עליו שירים שעדיין לא נכתבו. אם בכוונה ואם לא, משפטים המדברים על שולחן הכתיבה ועל הנייר הלבן חוזרים על עצמם, אינם מניחים לנו לשכוח כי מדובר ביוצרת כותבת. והנייר לבן כי הוא צריך עוד להיכתב, לא נייר שנכתב. כי היא שואפת לכתוב עוד. תמיד עוד. בדרך זו, מבלי לומר דברים ישירות, שורה הארספואטיקה בין דפי הספר למכביר, ואנו מבינים שאותה תשוקה שצומחת מאותו דף לבן שפעם הוא על השולחן ופעם הוא על הרצפה אבל נוכח תדיר, היא שהצמיחה את השירים בספר שאנו קוראים ובתחושות שהוא מצליח להעביר.
לא אוכל להכיל כאן את כל שירי הספר, כמובן, הם גם לא מעטים. אך אביא מתוכם כמה משפטים שצובטים במיתרי הערגה. שנוגעים בבשר החי.
"וּשְׁעַת הַבְּרִיחָה, הַיָּפָה לְנֶפֶשׁ, / מַחֲלִיקָה אֶת הַקְּמָטִים שֶׁצָּבַר בָּנוּ הַזְּמַן, (עמ' 36).
"בְּרִצְפַּת הַזְּמַן / הַשְּׁחֹר וְהָאוֹר הַגָּמוּר חוֹבְרִים" (עמ' 43).
"תְּחוּשׁוֹת הַבֹּקֶר עוֹשׂוֹת אַהֲבָה / עִם מִרְקָם הַסְּדִינִים" (עמ' 72).
"גַּם הָרוּחַ יוֹדַעַת לְלַטֵּף / כְּשֶׁתּוֹפְסִים אֶת הַזָּוִית הַנְּכוֹנָה" (עמ' 84).
"בְּלִי גַּעַת / יוֹדַעַת / פְּרִיחָה מְאֻחֶרֶת / אֶת סוֹד קְצוֹת הָעֲצַבִּים" (עמ' 92).
"הָאֹשֶׁר הוּא צְעִידָה מִתְרַחֶקֶת / שֶׁל דְּמוּת גֶּבֶר עָטור שֵׂעָר אָפֹר" (עמ' 99).
"טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הֵן דִּמְעוֹת מַלְאָכִים." (עמ' 102).
"הַכַּד בַּגַּן כְּאִשָּׁה כְּרוּתַת יָדַיִם / בַּרְזֶל מֵחַשֵׁק אֶת אֵיבְרֵי הַהוֹלָדָה / וּפֶתַח הַלֵּדָה סָגוּר" (עמ' 114).
"כְּשֶׁאַתָּה חַי בַּמָּוֶת שֶׁל הָאַחֵר / אַתָּה מָלֵא כְּאֵב עַל הַמָּוֶת שֶׁל עַצְמְךָ / שֶׁלֹּא תּוּכַל לָחוּשׁ מֵעֵבֶר לְחַיִּים" (עמ' 129).
"אִמֵּנוּ רָחֵל שׁוֹלַחַת זְרוֹעוֹת עֵצִים / שָׁדֵיהָ וְרַחְמָהּ חַגְוֵי זֵיתִים" (עמ' 131).
"דְּמָעוֹת דָּמִי נוֹשְׁרוֹת / מִקִּפְלֵי עַלְעֲלֵי שִׂמְלָתִי הָאֲדֻמִּים / עַל דַּפִּים לְבָנִים" (עמ' 152).
"לְאַחַר שֶׁחָיִיתִי בְּקִרְבַת / הַמַּחֲלָה וְהַמָּוֶת / חַיַּי נִמְשָׁכִים מֵהַסּוֹף לַהַתְחָלָה" (עמ' 176).
אלה ועוד. שירת הטבע שלה מפתיעה בריבויה ומקבילה למתרחש בתוכה. נפשה זורחת עם פלישת החמה. לבה רוטט עם תנועת כנפי פרפר. משהו נמס בה עם צניחת אגל של טל. היא שואפת את הטבע אל קרבה אולי כפי שלא שאפה עוד. רעב נעור בה אל כל החי סביבה. בכל יום בכל חודש ובכל שנה שחולפים היא יונקת עוד ויותר אל נפשה את דבש העולם. לינוק ממנו ולהביא אל הנייר. לכתוב את התחושות, להחיותן. לגעת מרחוק בדברים מבלי לשלוח יד.
בְּלִי גַּעַת
יוֹדַעַת
פְּרִיחָה מְאֻחֶרֶת
אֶת סוֹד קְצוֹת הָעֲצַבִּים.
רֵיֵחוֹתֶיהָ הַסַּחְלָבִיִּים
מוֹשְׁכִים דְּבוֹרִים לִמְשׁוֹשֶׁיהָ
בְּפִרְאוּת דִּבְשִׁית מְאֻחֶרֶת
הַיּוֹדַעַת בְּלִי גַּעַת בַּמְשׁוֹשִׁים
פְּרָחֶיהָ הַסְּגֻלִים,
צוּפָם מֵזִין אֶת הִשְׁכִּינָה
הַמִּשְׁתּוֹקֶקֶת
בְּמִשְׁכָּנָהּ שֶׁמֵּעֵבֶר
לְיָם הַסְּפָרִים
(פריחה מאוחרת", עמ' 92)
זהו ספר שהנביטה שלו היא נשית, צמיחתו היא נשית, ענפיו הם נשיים, תקוותיו הבלתי נדלות הן נשיות. נשיות מן הסוג הטוען, החי, הבועט. אהבתה אל הגבר שלידה, העונג שלה להיות חבוקה ונתמכת ומעונגת, התחושה והידיעה שהגבר ההוא הצועד לידה הוא הגבר שלה - כל אלה לא משנים את עובדת כמיהתה לעצמיות שלה. הספר רווי בתשוקה לחיים, ליופי שבם, לריחות, לצבעים, לתחושות, למיניות, אך יש בו תחושה של מלחמה בלתי גמורה, שהייתה והיא הווה ותהיה - במקרה זה מלחמה שנוסף לה מוטיב הכתיבה שאינו מרפה ממנה. היא חשה, אפשר לומר, היכן שהוא בנפשה, כמי שיצרה וחלק מזכויותיה מנושל ממנה. כי נראה שכל אשר עשתה וכל שנלחמה עדיין לא הביא לסיפוקה. הלא מלחמתה יכולה להיות לאו-דווקא אישית שלה. תחושותיה שייכות לחצי מן העולם. גדולה התשוקה שבה להיות שלמה עם עצמה, והיא תתור אחרי תחושת השלמות הזאת גם ברגעים האחרונים של חייה. לפי כך היא שואלת אם תזכה להיות בלתי שייכת לאדם. להיות שלמה כמו אדם עצמו ולא רק חלק ממנו. לא רק צלע שנלקחה מגופו וגורם לו מאז לחוש איזו בעלות עליו.
לְאַחַר שֶׁתְּכֻסֶּינָה כָּל הַמַּרְאוֹת
לְאַחֵר שֶׁתֶחְדַּלְנָה הַהִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת
הָאֶפְשָׁר שֶׁבַּדֶּרֶךְ אֶל מוֹתִי
אָחוּשׁ אֶת עַצְמִיּוּתִי,
בָּהּ הָיִיתִי אַךְ צֶלַע
אַחַת
מִגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם?
("צלע מגופו", עמ' 31)
הנה, אם כן, כך היא. דעתנותה אינה שוככת, גם לא מלחמתה. ואנו מבינים היטב כי רק אז תהיה נשיותה אכן בלתי שבויה, ורק אז תהיה שלמה עם אופן קיומה, ורק אז תבוא לה מנוחה.
(אורה עשהאל, "הולדת תמוז", ספרא בית הוצאה לאור, 2013, 176 עמ')
_____________________________
