דני לא התקשה, כמובן, למלא את חפצה של רותי לרכוש קוק פרסי.
היו לו מספיק קשרים במקומות הנכונים. לא מעט סוחרי-סמים מכל הרמות נחתו במשרדו. "לכסף אין ריח", הוא נהג לומר לכל מי שניסה לנזוף בו על שהוא מייצג פושעים מן הסוג הזה.
הוא החליט למלא את בקשתה של רותי. למרות שהוא ידע שסכנה מסוימת מרחפת גם מעל ראשו, משהו לא ברור דחף אותו לעשות את זה. דני לא התעכב כדי לשאול את עצמו אם זה סתם יצר של הרפתקנות, או שמא זה משהו אחר. הוא החליט לזרום עם העניין בלי שום כוונה מיוחדת.
הוא ממש לא חשב שיש אפשרות שיום אחד הוא ינסה לומר לאביה של רותי את מה שהוא עמד לומר לו באותו הערב. מעשה-הסיוע שלו ברכישת הקוק הפרסי לא היה קשור, בעיניו של דני, לשום דבר.
"נראה מה יקרה", אמר לעצמו דני, לאחר שהוא נקט בכמה אמצעי זהירות כדי שאי-אפשר יהיה לקשור אותו, כך הוא האמין, בשום דרך לקוק הפרסי שרותי תקבל מאחד ששמו אלי מזוז. הוא היה סוחר-סמים קטן שלא הכיר אותו אישית.
דני ייצג פעם את אחיו של אלי מזוז - ומזה הוא למד על עיסוקו. הכסף של מזוז ריפד את שכר-הטרחה של דני אבל השניים לא נפגשו מעולם פנים אל פנים. אחיו של מזוז שהיה, כנראה, הבלדר שלו, שילם בחירותו על מעורבותו בעסקיו של אחיו. דני הורה לו לשתוק בחקירה - ולשלם את המחיר.
מזוז העריך מאוד את מה שדני עשה עבורו. דני פשוט עשה את מה שמצפים ממנו שהוא יעשה; להוציא את כולם 'בסד"רעל-פי הסדר שקבע מי שקבע. בדרך כלל, זה היה מי שעומד בראש הפירמידה .
דני אף פעם לא היה קובע את סדר הדברים; כלומר מי אמור להודות בעבירה ומי צריך להיחלץ מן החשד, אבל זה לא היה איכפת לו. מי שצריך, קובע, והוא, כסנגור ממושמע, עושה את מה שרוצים שהוא יעשה. אם מזוז צריך להישאר 'בחוץ' ואחיו צריך לשלם בחירותו - אז זה מה שהוא יעשה כדי שזה יקרה.
גם למשטרה זה לא תמיד היה ממש איכפת. חוקריה רצו לסגור 'תיקים' - ואם בא מישהו ומודה, אז זה בסדר מבחינתם. התיק נסגר - ויש נאשם שהולך לבית-סוהר. השופט מרוצה, בגלל שעוד תיק התווסף לסטטיסטיקה שמנהלת הנהלת בתי-המשפט,
וגם בפרקליטות לא מלינים. כל עוד יש הרשעה, למי איכפת שם אם האדם הנכון נשלח למאסר?
דני אף פעם לא בדק אם מי שהודה היה באמת זה שביצע את העבירה. זה בכלל לא היה איכפת לו. בסלנג של העבריינים קראו לאלה שמודים על-פי הוראה מהעבריין שעומד בראש ההיררכיה 'קופים'. דני לא ידע למה הם זכו בכינוי הזה -. אולם מה שהוא כן ידע זה, שלא תמיד 'הקופים' באמת ביצעו את מה שיוחס להם בידי המשטרה.
התפקיד שלהם היה להודות על-פי הוראה שהם קיבלו מבעל סמכות - ולשחרר מאחריות, לעתים, את מי שבאמת ביצע את העבירה. את התמורה בעד אובדן חרותם הם היו מקבלים בדרכים שנות.
דני גם לא באמת טרח לברר לעצמו מה עולה בגורל 'הקופים' לאחר שהם עשו את מה שנדרש מהם לעשות. שאלות מן הסוג הזה אף פעם לא טרדו את מנוחתו. המזומנים של מי שמחלק את 'ההוראות' כיסו את כל רגשות-האשם שיכולים היו, בנסיבות מסוימות, להתעורר אצל דני.
החברה-כביכול של מזוז היא זו שהגיעה אליו למשרד עם חבילת- השטרות המגולגלים.
באותה הזדמנות היא גם הציעה לו 'מציצה' מתחת לשולחן - אולי, על-פי הוראה של מזוז - וזה בכלל הפך את הביקור שלה במשרדו של דני למשהו מאוד ייחודי. מזוז - פה; מזוז -שם;. "מה עוד צריך כדי להרגיש סיפוק מן העבודה", שאל את עצמו דני באותו הערב, כשהוא חזר מוקדם יחסית הביתה כדי להשכיב את הבנות שלו לשנת הלילה שלהן.
דני הרגיש מאוד מרוצה מעצמו. החברה-כביכול של מזוז עשתה לו את הערב. המיומנות שלה הייתה ממש מרתקת.
שפתיה הנפלאות, הבשרניות, הצבועות באדום לוהט, ולשונה, לא ידעו מנוח במשך דקות ארוכות.
היא לא מיהרה לשום מקום - והיא גם לא האיצה בדני. היא קיבלה באהבה את מה שהיה לו להציע - ולרגעים נדמה היה שהיא אפילו מתפעלת מעוצמתו הגופנית.
דני היה רגיל לזה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה נשים, צעירות או מבוגרות, שחשבו, בתחילה, שלעורך-הדין המגונדר הזה אין הרבה מה להציע, הופתעו לטובה - וביקשו לשוב לסיבוב נוסף.
-" למה שאני לא אבוא שוב... בהזדמנות...?", צייצה החברה-
כביכול של מזוז, תוך שהיא מחזירה לפיה את חתיכת המסטיק שהיא הוציאה מפיה קודם לכן כדי שפיה ולשונה יהיו פנויים לעשות את מה שהיא עמדה לעשות מתחת לשולחנו של דני.
-"... נראה....אני קצת עמוס בימים האלה...", התחמק דני.
-"מה, לא היה טוב...?"
-"בואי נשאיר את זה ככה... בסדר...?"
- "...אבל..."
-"תגידי לאלי מזוז שיש לו 'אחלה' חברה...."
אלי מזוז קיבל את הבקשה של דני שהגיעה אליו בדרכי-עקיפין והורה למי שהוא הורה להעביר לרותי את הקוק הפרסי שהיא ביקשה. רותי שילמה לשליח - והכול עבר בשלום.
היא הודיעה ליעלה על הרכישה, ועל מעורבותו של דני בן-אור. יעלה הורתה לה להניח את הקוק הפרסי במגירה ליד מיטתה - ולהמתין.
יעלה מאוד קיוותה ששום דבר לא ישתבש בחייו של בעלה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
