הספר "הסיפור של סבתא ילדה" הוא ספר מיוחד, שנוצר על-ידי אם ובתה. האם, סוזנה רווה, שימשה ב-11 השנים האחרונות, עד יציאתה לפנסיה, כמטפלת אישית ומשפחתית בארגון "עמך", לניצולי שואה.
בתה, דפנה, היא מרפאה בעיסוק בתחום הפסיכיאטרי מזה כ-15 שנים.
סוזנה ודפנה יצרו יחד ספר מיוחד, המספר לילדיה של דפנה את הסיפור של סבתא סוזנה. סוזנה כתבה, דפנה ציירה. ספר זה הוא דוגמה לדרך התמודדות משפחתית מיוחדת עם זיכרון השואה ועם הנחלתו לנכדים.
"זיכרון השואה", כותבת סוזנה בפתח ספרה, "הולך ונעלם. אלה שהיו מבוגרים בזמן המלחמה כבר אינם, ומי שנשאר הם הילדים ששרדו, והיום הם כבר סבתים וסבתות לילדים באותו גיל, שבו נאלצו הם עצמם להתמודד עם הזוועה. איך מעבירים את הזיכרון באופן חי? איך מסבירים לנכדים את עולם הזוועה, כדי שיידעו, כדי שיזכרו, וכל זאת מבלי לערער את ביטחונם?"
בספרן החדש ניסו סוזנה ודפנה, שתיהן נשות מקצוע בתחום הנפש, לספר את האמת, בזהירות ובאופן מאוזן, בחרוז חופשי ובלוויית ציורים, דרך סיפורה האישי של הסבתא, כדי שהילד-הנכד יידע את קורות המשפחה ולא יגדל בחור השחור של השכחה, האופייני למשפחות רבות כל כך של ניצולי שואה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה סוזנה בת שנה, וחייתה עם הוריה, זכריה ועמליה סיפרשטיין, בבוקרשט. קרוביו של האב התגוררו בצ'רנוביץ, וחשבו שייטב אם כולם יהיו יחד בזמנים אלה. לכן לקח האב את משפחתו ונסע אל אחותו ואל הוריו. אך צ'רנוביץ, ששכנה על הגבול שבין רומניה, פולין ואוקראינה, החליפה בינתיים ידיים, וכאשר הגיעו אליה הרומנים והגרמנים נשלחה משפחת סיפרשטיין לטרנסניסטרייה.
בשל מקצועו של האב, שהיה רופא, טולטלו בני המשפחה בין מחנות ריכוז שונים, אך נדודים אלה הצילו את חייהם. בתום נדודים רבים, המתוארים בתמצות בספר, שבו והתאחדו בבוקרשט, ובשנת 1950 אף נולד לסוזנה אח, דן בן-ציון. בשנת 1958 עלו בני המשפחה ארצה.
סוזנה למדה אנגלית ובלשנות בירושלים, שם הכירה את בעלה, חיים רווה ז"ל. הם נישאו, ונולדו להם דפנה ויואב. אחרי שדפנה ילדה את בנה השני ביקשה מסבתא סוזנה לכתוב את סיפורה לילדים,כדי שלא יאבד. סבתא סוזנה כתבה אותו בפרץ של יצירתיות, כמו שיר, ודפנה איירה אותו באהבה. כך נולד ספר זה.
