מעורב חיפאי

במוטו שבפתח הספר כותב מר וימר את הדברים הבאים: "מי שסבור שאת העבר לא ניתן לשנות טרם כתב את האוטוביוגרפיה שלו." אמירה תבונית בהחלט, וזאת היות שכל אחד מאתנו, אפשר לומר, היה רוצה לשנות דברים בעברו, לשפר, ליפות ולהיטיב עם ע צמו.

כותבי ביוגרפיות כבר חטאו בכך באלו מקרים ובמידה זו או אחרת. אולם עם קריאת האנקדוטות האוטוביוגרפיות שבחלקו הראשון של הספר, נראה בעליל שזאת מחשבה או אמירה אך לא מעשה. אדרבה, יש בסיפורים פכים קטנים שזורמים כמעט שלא במתוכנן, פולשים ויוצאים חזרה, כאשר לא רק הספר הוא מסגרת ל"סיפורים" השונים, אלא גם כל "סיפור" בפני עצמו הוא מסגרת לזיכרון נוסף שנגרם מגירויו של המוח, מעוררוּת הזיכרון, ונראה לא פעם כגיחות של התודעה שמנסה בהינף הכתיבה למצוא לה מסגרת. כך לא משפצים.

לאחר הכול, הזיכרונות שלנו הם החוויה שנלווית אלינו והם החיים שנותרים עמנו מכול יום שחלף. כתיבתם היא שחזור של אותה ילדות שנחוותה במקום שהיה שונה, והיא כאותו מבט שאנו מחדירים אל תוך פנס קסם ורואים בתהייה את מי שהיינו אנחנו. הדברים נכתבים מתוך דחף ששואף להנציחם ולשמרם, וכאן נכתבו והוגשו אנקדוטות שמספרות על חוויותיו ועל זיכרונותיו הרחוקים. רוצה לומר, חייו של ספי קוימר, ילד יתום.

ילד יתום היה ספי וחשוב לומר זאת. כי לולא כן חלק גדול מחוויות ילדותו היה נעדר מהספר הזה. כי יתמותו הביאה אותו לאן שהביאה, ויכולה הייתה להביא אותו ליותר מכך אילו היה יתום משני הוריו. אני מרשה לעצמי להיות ציני וזאת אמירה גסה, אך אני אומר זאת בלשונו הצינית של המספר, בדרכו הצינית של המסופר במקרה הזה, כי זה אכן היה סולם העדיפויות: יתום משני הורים היה זוכה להטבות ואפשרויות נוספות מזה שהיה מיותם רק מהורה אחד. אך נראה שדי היה בהורה נעדר אחד כדי ספי יחווה את חוויותיו, אם בביתו בחופשותיו, אם בבית הספר גאולה, אם במוסד שפיה, אם כחייל בגולני, אם כבחור צעיר בקיבוץ מזרע ואם בהגיעו ללימודיו בירושלים ואף מאוחר יותר.

ואיך יוכל ספי השקט המסוגר לשכוח את הילדה יעל, מהלינה המשותפת במוסד היתומים? ואיך היה נדחק אליה בלילה וישן במיטתה, כמי שהייתה בחזקת אהבה ראשונה שלו, ומתחת לשמיכה מפשיל את תחתוניה ואז היה ריחה עולה באפו כריח גן עדן? ואיך יוכל לשכוח את עגלת הקרח של הירשפלד, שם נגלו בטעות פניו הקפואות של השוטר הבריטי שהרגה המחתרת היהודית, וגופתו הייתה מוסתרת בדרכה לאן שהוא בתוך קוביות הקרח הגדולות?

ואיך יוכל אי-פעם לשכוח את אלי, חברו היתום, שהוריו נספו בשואה ואילו דודתו ששרדה וחייתה בשוויץ שולחת לו שטרי כסף וקופסה קטנה של אבקת פודינג, שלה הוא מוסיף הרבה סוכר כדי להמתיק אותה לטעמו - ומעט אחר כך מגיע גם המכתב שבו מסבירה הדודה כי זה אפרם של ההורים אותו הצליחה לאתר והיא שולחת אליו כדי שייקבר בארץ ישראל? אכזרי? מטורף? סוריאליסטי? ואיך ישכח את העוף בתנור שאמו הכינה כדי לארח קרובים נדירים בשבת, אבל רעבונו גובר עליו בבואו הביתה מהמוסד והוא מכלה את כל העוף וממלא בבצק של החלה שקנתה את העור הריק שנותר? ככל הנראה לא ישכח.

אחרי השירות הצבאי, כאשר בהיותו חייל הוא חוׂוה מרחוק את מלחמת קדש, הוא מגיע לקיבוץ מזרע של השומר הצעיר, משם מובא לנו הסיפור על בריחתם של החזירים ביום כיפור דווקא - כאשר במזרע חגגו באותו היום להכעיס - את ריצת האמוק של החזירים הנמלטים הישר אל רחבת בית הכנסת של היישוב השכן, ואת המהומה שהם מקימים בנוכחותם וברעשיהם לזוועתם של המתפללים.
ואז הוא בירושלים. לא תמיד המעברים ברורים, פה ושם יש אפלה של זמן וקפיצות דרך לא מוארות. אבל זה מתקבל, כך זֶרם התודעה נוהג, גבולותיו לא מסומנים והוא מגיח פתאום, וכך אנו מכירים את ספי הסטודנט, על מפגשיו הקבועים עם חבריו הסטודנטים בבית קפה ירושלמי, וכאן אנו פוגשים את אביבה היפה והבלתי מושגת. היא הייתה יפהפייה ירושלמית מדהימה ושובבה וסטודנטים שהכירו אותה חלמו עליה. היא לא נתנה עצמה לאיש, אך מאוהבת הייתה בספי שלנו מבלי שיבין זאת.

והיה שם גם ינקול המוזר, הוא יעקב, שהיה מאוהב באותה אביבה נואשות, דמות ססגונית שידע את ספר התנ"ך על-פה מהתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה, מה שגרם לו להלך ברחוב להשתאות רואיו גם לאחור. וראה זה פלא, לאחר שספי נס על נפשו משם - ואין מקום כאן להרחיב - הוא זה שזוכה בה לבסוף, והיו מהלכים יחד ברחובותיה של ירושלים כאשר ידיהם שלובות זו בזו. אלא שבעוד הייתה היא פוסעת קדימה היה ינקול פוסע עמה צעד בצעד בהליכה לאחור.

יש לא מעט הומור בדפי הספר, גם אירוניה לא חסרה, וסיפורי הילדות הקשה מובאים תוך חיוך מסוים וסלחני. מכאן אפשר להבין כי הבגרות שציפתה לספי באה טובה מילדותו, ומכאן גם הכוח לסלוח לעבר של עצמו. ואז מובאים בחלקו השני של הספר קורותיו של ספי האיש, אך יותר מכך של דמויות מיודעות לו ורק לכאורה. כי בחלק זה מתערבבת בסיפורים אמת מועטה מאוד ואולי כלל לא עם הדמיון ודמותו של ספי, הוא יוסף, מוסיפה לצוץ בהם, כנדמה או כנראה רק לשם צידוק הבאתם יחד בכריכה אחת.

כי הנה הספרייה המיוחדת והיקרה מאוד של פרופסור גילמור והנה רעייתו, שבגינו הייתה לה חרדת קודש כלפי עומס הספרים שבה, ולפי כך נהגה לנקותה בעצמה מבלי להניח לעוזרת ביתה להתקרב אליה. עד שיום אחד, לאחר שעלתה על סולם כדי לנער אבק מהספרים שכך וכך היו נקיים, בא הפרופסור לביתו ומצא אותה שוכבת ללא רוח חיים מתחת לספרייה שהתהפכה עליה. הוא עמד נדהם, אך בעודה מוטלת כך חסרת חיים והוא עומד חסר אונים ומביט בה, הוא נשא תפילה בלבו המתכווץ שספריו הנדירים לא ניזוקו.

ישראלה העצלנית התעצלה באחד הערבים לקום ממקום שבתה ליד המחשב, ואמרה כי טוב לאותם אנשים שיכולים לגרום לעצמם חושך מבלי שיצטרכו לטרוח ולכבות את האורות. או-אז הופיעה הודעה על צג המחשב שהציעה למלא את משאלתה תמורת אלף דולר, והיא חתמה על כתב הסכמה וירטואלי. אחר כך הצניחה ראשה העייף ונרדמה, וכשהתעוררה באמצע יום המחרת בחשיכה, נוכחה לחרדתה הגדולה כי משאלתה אכן התמלאה וכי אור עיניה ניטל ממנה.

ואילו ליאור, הנשוי באושר, רצה ללמוד אנגלית. זה מה שהיה חסר לו לכל קידום בחייו, ואז אתר מסוים באינטרנט הציע לו המצאה גאונית: גלולה שבולעים אותה לפני השינה, ולמחרת מקיצים עם ידע מוחלט של השפה הנדרשת ברמה של שפת אם. כך הוא עושה, אך כשהוא קם בבוקר מסתבר שהייתה טעות באספקת הגלולה והוא התחיל מדבר סינית, ורק סינית. מאוחר יותר הופיעה על צג המחשב התנצלות בגין הטעות שנפלה באספקה - אך בעייתו הגדולה לא הייתה הסינית שידע, אלא שלא ידע עכשיו שום שפה אחרת ולמעשה לא נותרה לו דרך לתקשר.

כפי שהזכרתי, בכל הסיפורים האלה מגיחה דמותו של ספי, אם כשחקן משנה ואם באופן שולי לגמרי, והיא משמשת הצדקה להבאת הסיפורים האלה כחלק מהספר. והנה, בחלק זה, הקרוי "סיפורי ספי", שבו תלושים הסיפורים ממציאות ילדותו ונערותו ומן המציאות בכלל, נעשה מר וימר משוחרר מכבלי האוטוביוגרפיה והטקסט עולה ברמתו. הסיפורים נעשים הדוקים יותר ובעלי מבנה סיפורי, אם כי ברובם המוחלט נותרה אותה טכניקה מסוימת של הגשה.

כאמור, כותב מר וימר בפתיחת הספר כי "מי שסבור שאת העבר לא ניתן לשנות טרם כתב את האוטוביוגרפיה שלו". זאת אמירה מסקרנת, והוא אכן עושה זאת בחלקו השני של ספרו, שבו דמותו של ספי מציצה ומגיחה בסיפורים הפנטסטיים שנכתבו על ידו, ואולי לכך התכוון. ועליי לומר עוד, לטובת העניין ובסיכומם של הדברים שהספר קליל, אינו מתיימר להכביד בספרותיות יתרה, מתחבב על הקורא, ואציין שוב את ההומור, את האירוניה ואת הציניות המצויים כמעט בכל הסיפורים. אלה גורמים לתחושה של חיוך בעת קריאתם, כשם שהם מולידים תחושה של לקחים מסוימים, ואת המחשבה כי האיש אשר כתב אותם היה בהכרח משועשע מַשהו ומחויַך בעת כתיבתם.