לכתוב צבע, לצייר מילים

אני מרשה לעצמי, בצניעות, לומר כי ספר שיריה של נורית צדרבוים הוא ספר רב-תחומי. רב-תחומי כי המילים שבו מצוירות, כמו שכותבים אם אפשר ציור והצורניות מוחשית ולא פעם שולטת בשירים. ואומר מנגד, כי הרישומים המעטרים את הספר, זורמים בקווים שמזכירים זרמי מים מותזים שמהם מצטיירות הדמויות, מופשטות כמעט במין מבחן רורשך ומוגשים לנו במקל פחם מתוך נתז שירי, רך, מתפייט, לא מדויק.

ואין זה פלא. כאשר אמנית רב-תחומית, שהיא משוררת, ציירת, הוגה, אוצרת תערוכות ועוד, הרי כל מה שתוציא מתחת ידיה, צפויים הדברים שבו להיות מושפעים זה מזה, וזה ברור ומדרך הטבע. וזה מוסיף בדרכו ומגוון ומרענן שטח מוכר לנו למדיי של השירה, אזור של מילים, שהינה פורץ לתוכו מבע של צורניות ונותן בחלקו של הספר משמעות נוספת, כמעט פלסטית, לשורות הכתובות. זאת מעבר להבנה החוזרת בספר שיש לה למשוררת היכולת ללוש במילים ולתעתע בן, לפרק ולהרכיב אותן כרצונה.

דַּף לָבָן נוֹפֵל קָרְבָּן
הוֹפֵךְ לְקַו וְכֶתֶם אוֹת
חוֹתֵם מַרְאוֹת
תָּו לְתָו נִכְתַּב בִּמְחֻבָּר
עוֹזֵב בַּמֶּרְחָב
כְּהֵד מְכֻתָּר
וְעָנִי בִּשְׂפָתוֹ יְרֻחַם,
וַאֲנִי אֲנֻחַם
(מתוך "אדמתי השפה", עמ' 9)

אני לא בטוח שעשיתי את הבחירה הנכונה, אבל זה בפתיחת הספר, וזוהי רק דוגמה קטנה. גם העברתי לכאן חלק מהשיר בצורה שבה הודפס, ב"יישור" השורות משמאל ומימין שנותנות לו תבנית, אך איני יודע אם ישרוד את ההעברה לכאן. שירים רבים הם גם צורניים, כאמור, ומיקומן של המילים במרחב הדף או השורה מכוון, מתוכנן. כמו באה המחברת לומר, שכל דבר בחיינו יש לו את מסגרתו, ואפילו לחופש עצמו יש מסגרת משלו ואינו יכול להיות פרוץ ומקרי. וכאן אומַר, כי לצד עניין זה, ספר השירים של גברת צדרבוים הוא ספר מרובה ארספואטיקה, בהיותה תוהה על החיים, ועל העולם, ועל אמנותה, על ציוריה ושירתה ויתר מעשיה, וכך על עצמה כאדם וכאישה וכיוצרת גם.

כי יש בחלק ניכר מן הדברים בהייה, ויש תהייה, איזו הסתכלות של טרם לידה. של התבוננות עוּבָרית ששואלת לאן אני מכוּוֵנת להיוולד ואל מה צפויה אני לבקוע. האם אני מילים וצבע או שמא רק גוף שנושא אותם, שמביא אותם אל העולם. ואולי אפילו רק גוף מדומה, כמו משיכות הפחם שלה המעטרות דפים בספר, משהו אוורירי, מסתפק בכך שהעין תבחין בו - והתהייה הזו נמשכת גם כאשר היא כבר ניצבת בשיריה בשר ודם בתוך האור, שאז היא מבחינה היטב בצורת עצמה וחשה את מלוא ישותה.

יָצָאתִי לִרְאוֹת אֵיךְ אֱלֹהִים מְפַסֵּל וּמָה הוּא עוֹשֶׂה
רָאִיתִי אֶבֶן עַל אֶבֶן עַד הַר מַצּוּק וּמֵי נָהָר פְּנֵי נוֹף מְכַסֶּה
הִבַּטְתִּי רָחוֹק לִרְאוֹת אֵיךְ חָרִיץ מִתְקַמֵּר אֵל קַו מִתְאָר
נִטָּל מִמֶּנִּי צְחוֹק הַדִּבֵּר עִם חֹק הַהֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה
שָׁאַלְתִּי מֵי יַעֲשֶׂה לְךָ מָה? וּמָה זוֹ מַסֵּכָה?
מָה טֶבַע אָדָם? מָה צוּרָה מָה סִימָן?

(מתוך "איך אלוהים מפסל", עמ' 37)

מה ראתה? מה למדה מאלוהים? מה ספגה? האם נספגו בה הדברים היום או שמא נולדה כשאלה כבר ספוגים בה? האם כתיבתה היא ציוריה שילדו מילים, או האם ציוריה הם השירים שנשפכו בצבע על הבד? שמא תת המודע שלה כותב ומצייר, מתנהל מכוח עצמו ומוליד לעיניה גוונים וצורות שלא ציפתה להם? יש משהו כמעט מיסטי בהסתכלות הזאת, בתהייה על הדברים, בחיפוש המתמיד אחר מה שאיננו רואים, שאיננו שומעים. כך לא פעם יכולה יצירה להוביל את היוצר לאו-דווקא אל המקום שאליו רצה להגיע, ומי שיוצר יודע זאת. אני בטוח שכך הוא הדבר בכל סוג של יצירה. אבל אלה אינם שדים, אלו הן הרוחות הטובות, מלאכיה השומרים של היצירה שמובילים אותה אל המקום שאליו היא אמורה להגיע ולבטא עצמה כפי שהיא אמורה להתבטא באמת, ולא פעם לא כפי שהאמן היה סבור כי נכון לבטא אותה.

ואעתיק לכאן את שיר התהייה שלה, בו היא עומדת ומתבוננת בציור שהתכוונה לצייר אך נראה כאילו צייר את עצמו:

בְּצִיּוּר שֶׁצִּיַּרְתִּי בְּגִיר דָּם יֶדַע וּמִכְחוֹל
נִטַּשׁ מַאֲבָק עַל מִרְקָם הַבַּד הַמּוּתָּשׁ
כָּחֹל לֹא הָיָה הַכָּחֹל שֶׁל יוֹם הָאֶתְמוֹל
אָדֹם יָדַע לִדְרֹשׁ יָמִים שֶׁל אֵשׁ וָקֹדֶשׁ
חוֹל בִּצְהֹב מִדְבָּר לֹא זָהַר,
רַק קַו מִתְאָר מוּאָר צִבְעוֹ שָׁחַר
נִסְעָר נִתַּךְ בֵּין כֶּתֶם-קַו-צוּרָה לִסְגֹּר
קְרִיאַת זְמַן טוֹב לְצִיּוּר עַל בַּד רָטֹב

צֵל דּוֹמֵם בָּקַע מְקַדֶּמֶת בִּימַת הַתְּמוּנָה
מֵסִיר מְבוּכַת עֵירֹם שָׁקוּף, מַתִּיר מְשׂוּכַת גּוּף שָׁדוּף
בָּבוּאָה שְׁטוּפַת צֶבַע גָּחָה מִבַּעַד פַּרְגּוֹד מְדֻּמֶּה
מִרְקָם עוֹרְגוּף חִוֵּר וָדַק לֹא חָמַק מִקֶּרֶן אוֹר
וְלֹא דָּחַק בְּיַד יוֹצֵר לִרְשֹׁם צְדוּדִית כְּצֵל עוֹבֵר
אָז הֱיוּ הָעוֹר וְהַצֵּל לִשְׁנֵי חֶלְקֵי תְּמוּנָה
דָּרִים חֲבוּרִים זֶה אֵ-צֶל זֶה
כְּמַעֲשֶׂה חֲזוֹן יָמִים אֲחֵרִים

("העור והצל", עמ' 42)

ובכן מה רואֵה האמן בדיעבד ביצירתו? מה רואים אחרים ביצירת האמן המוגמרת? האם יכול האמן לראות באמת את יצירתו כגמורה, או שמא היא זקוקה תמיד לנגיעות נוספות, להרגשתו, לבל תהיה חסרה? זה מביא ככל הנראה את האמן לנסות ולהביט לתוך עצמו, לתור אחר המבוע שלו וככל האפשר אל מקור נביעתו. האם הוא רואה אז את עצמו בצבעים אחרים? האם לא היטיב עם עצמו כאשר ניסה לבטא את עצמו? במילים? בצבע? לא מן הנסתרות הוא שכותבים נוטים להיטיב במשהו עם הביוגרפיה של עצמם או לפחות מעט ליפות אותה. והציירים? אלה שמציירים את עצמם? שמציירים את עיניהם, בגרותם, קמטיהם - שמעלים על בד את הביוגרפיה של גופם?

ואולם, כך או כך ולאחר הכל, האמן מצוי על-פי רוב בתחושה כי הוא מסגיר את עצמו. כי בכל יצירה, בהכללה, יכול להתגנב אחוז קטן ממנו. גם אם זה בטל בשישים, זה עדיין חלק של אחוז ממנו. מפיסת עולמו, מהתובנות שצבר בחייו. הוא שואב מאלה, בהכרח. ואז הוא סבור כי אירע נס. נס היצירה, התהוותה, כאשר הוא עומד מולה בהיותה יצירה חזותית או כאשר הוא לוקח אותה לידיו כיצירה כתובה. והוא משתאה ותמה כיצד יכול לזה, כיצד עשה זאת, כיצד החיה את הערפל האמורפי שהיה במוחו לכדי דבר מוחשי, ולעיתים אף מנסה לשחזר במחשבתו את מהלך עשייתו ואת רגע היוולדותו של אותו מהלך שלו, את אותה הבלחה שחלפה בו.

אָמְרוּ שְׂדוֹת רְאִיָּה וְלִרְאָיָה
פָּתְחוּ מֶרְחָב אֶל אֹפֶק רָחוֹק
אָמְרוּ לִרְאוֹת עָמֹק וְלִרְאָיָה
הֵעִיפוּ לְכָל רוּחַ סוֹד בַּל יִגָּל
מוּנָח בִּיְסוֹד מַעְגָּל הַצְּבָעִים.

בָּחַרְתִּי שְׂדוֹת צֶבַע, הָיוּ לִי כְּטֶבַע,
נָתְנוּ לִי גָּוֶן, נֶעֶרְמוּ בַּד עַל בַּד בִּשְׁכָבוֹת
עֵת קָם מִרְקָם גַּס עַל מִרְקָם יָשָׁן שֶׁתָּסַס.

יָדִי הָאַחַת תָּרָה בְּאֶצְבַּע מוֹרָה לְאַתֵּר
שְׂדוֹת מִרְעֶה וַאֲפָרִים, קָצְרָה מְחִיקוֹת
בֵּין קַוִּים שֶׁחֹרִים וַאֲפֹרִים, שִׁוְעָה
לְקֶשֶׁת מְקֻמֶּרֶת לִהְיוֹת סַיֶּרֶת
בִּתְמוּנָה בָּהּ טְמוּנָה אֲנִי הָאַחֶרֶת.

("שדות ראייה - שדות הצבע", עמ' 64)

וכאן אנו באים אל היוצרת עצמה, נוגעים בה. כאשר היא נחשפת מול עצמה ומספרת על תחושותיה ועל מה שהיא מחפשת, כאשר לעיתים אינה יודעת עדיין להגדיר את חיפושיה, אולי את הגדרת עצמה. אך היא יודעת שהיא חייבת, שהיא חייבת להיות, להימצא, שהיא חייבת ליצור. כי האמנות כמוה כחיידק. כי החיידק הזה שמוחדר בה מעת היותה ברחם, שבקעה אתו, אינו מניח לה. והוא בוחר בשעה הנכונה להתגלות לה, כסם נפש רדום שמתחיל כרצונו לפעול מתוכה. מתוך ההכרה שלה מגיח ומעורר אותה. מבליח בה. כי זה אינו חיידק מבחירה. זהו חיידק של חולי. חולי שהיא מוצאת עצמה מסורה לו. מתמסרת. מצפה לו. מין חולי נפשי, שפעם מייסר אותה ובתמורה מיטיב עימה פעמיים ואין היא יכולה, גם אינה רוצה להשתחרר ממנו. ומי היא זו האמנית ומיהו זה האמן שרוצים להשתחרר מחיידק היצירה שלהם?

צָלַלְתִּי עָמֹק לִתְהוֹמוֹת נַפְשִׁי
נֶאֱסַפְתִּי אַל צְלִי הַמֻּטָּל
יָד נְגֹהוֹת הוֹשִׁיט כְּאוּד מֻצָּל
לָגַעַת בִּדְמוּתִי הַיּוֹדַעַת
רֶגַע מוּאָר עָבָר
בְּלִי קוֹלוֹ וּבְלִי קוֹלִי
לְסַפֵּר עַל צֵל שֶׁלֹּא הִתְעַצֵּל
לְהָאִיר אוֹתִי מִמְּקוֹמוֹ הָאָפֵל

("צילי לצדי", עמ' 76)

האמנם זה מה שהיא מגלה על עצמה? לאלו עומקים חדרה כדי למצוא את המבוע שלה? זהו דיון שהיא עורכת עם עצמה על עצמה ועל מהות יצירתה ומהות היצירה בכלל. האם יצירתה היפה מחפה על קמילת נפשה, זו הקמילה הפנימית, הנסתרת? יצירה שנעשית תחליף חיים? ספק גדול, כנראה. אך ייתכן שכמו באגדה על אותה תמונה ידועה של דוריאן גריי קורים כאן דברים, אך במהופך: כי מה שנותר צעיר זאת התמונה. כמו בחיים האמיתיים. והיא יודעת שהיצירה היא נצחית מבחינת אורכם של חיינו, בעוד אנו הולכים לכיוון החלוף. והשאלה היא האם זה עושה את היצירה חשובה מן החיים עצמם. הזמן הוא נצחי ואינו חולף, כדרכנו לחשוב, לומר.

אנחנו אלה החולפים דרכו והוא זה שמכיל אותנו. והוא יכול ללטף אותנו או להכות בנו. האם אנו בני האדם, כאמנים, אם במודע ובאם לא מעמידים ביצירה את הישרדותנו אחרי לכתנו, ובעודנו מהלכים כאן ונושמים אנו שואפים להקים את מצבתנו? זוהי שאלה צפויה והתשובה עליה צפויה באותה מידה.

עוֹרִי הֶעָצֵל נָפַל נְקַמֵּט וְהִשְׁתּוֹחַח
עַל פָּנָיו שֶׁל הַזְּמַן וְעַל פָּנַי שָׁב וְנָח
שָׁאַלְתִּי בְּתֹם לֵב מָה טוֹב מָה רְבָב
יָדַעְתִּי לִרְאוֹת צֵל מֵאוֹב וְאוֹר כִּי טוֹב

צֵל הֵעִיב עַל עוֹרִי שֶׁקָּרַן בְּאוֹר הַזְּמַן
הוֹתִיר סִימָן לְהַכְרִיז - עוֹדֶנִּי כָּאן
עוֹרִי הֶעָצֵל הִתְנַצֵּל מוּבָס קָרַס
רָמַז בִּקְרִיצָה וְהִכְרִיז בְּדַעַת -
הַצַּד הָאָפֵל מוּנָח לְרֶגֶל הַפָּנָס

("עורי העצל", עמ' 74)

אין ספק שהמודעות הגדולה מולידה כאב של ידיעה והכרה. אין ספק שהבנת החיים ואי-התעלמות מהם מולידה את ראיית המהלכים האמיתיים שלהם. והמודעות המוגברת של האמן מגבירה מאידך את ההבנה ואת הראייה בעומק הראוי ואף מעבר לכך. באופן שיכול לייסר, כפי שהמשוררת מתייסרת בצערה על גופה. הזמן חורך את הגוף ואינו מיטיב. אין דרך לחמוק, והידיעה על שלב ההיעדרות והשכחה, יכולה להיות מחרידה על-אף היותה מובנת וצפויה.

לפי כך, אנו די נסוגים כנראה מהרחבת התודעה הזאת, מסתפקים בראייה קצרה, לחיות את העתיד הקרוב, הנראה לעין, יש ואפילו את היום. יום ועוד יום. וכפי שגברת צדרבוים מגדירה זאת: כראִייה, ואולי כחיים "לרגל הפנס", שמאיר באור אופטימי ויוצר בנו את השקר, את האשליה, תוך התעלמות הכרתית ממה שרוחש מעבר לו, בחשכה.

ואז בא הווידוי הפתוח, הגלוי, המנחם, ופורש את רשימת הנחמות שהישגנו בחיינו. אותם הישגים שאמורים אולי לשמש תמורה על החלוף שלהם:

קָצַרְתִּי רִגְעִי תְּהִלָּה בְּצָרָתִי עִנְבֵי זַעַם
חָרַשְׁתִּי מְזִמּוֹת בְּלֹא אֲמַתְלָה
וְחָפַרְתִּי צַעַד בְּכָל פַּעַם.

נָטַעְתִּי שְׁתִילַי בְּרִגְבֵי גַּנִּי שֶׁהָיָה לֹא מוּגָן
גָּזַמְתִּי זַלְזַל שֶׁלֹּא הָיָה מוּכָן לְרִגְעִי תְּהִלָּה
וְלֹא נָתַן בִּמְחִילָה שָׁרָשָׁיו לִשְׁתִילָה.

נָשָׂאתִי עַל גַּבִּי תְּפִלָּה כִּגְבֶרֶת שָׁבְּלוּלָה
קָצַרְתִּי בְּלֹא דַּעַת רִגְעֵי תְּהִלָּה
הָלַכְתִּי חֲפוּיַת רֹאשׁ לֶאֱסֹף בְּלֹא חֶמְלָה
רְגָעִים חֲדָשִׁים שֶׁיִּהְיוּ לוֹחֲשִׁים שֶׁזּוֹ רַק הַתְחָלָה.

(רגעים, עמ' 109)

זהו סוד לחשו של החול, ככל הנראה, שהשאון שלו מתקתק בתוך השקט שבנו. את כל הדברים האלה הוא לוחש לנו ומפעיל בנו את שאון שעוננו, שעון חיינו, ופעמים רבות בבלי דעת אנחנו מקשיבים לו. וזהו ספר שירה שברובה ארספואטיקה על אמנות, על שירה ועל ציור ועל עצם ההסתכלות. כי לדעת להסתכל, זאת אמנות בפני עצמה. להסתכל נכון. הסתכלות שיש בה התבוננות והקשבה שלוחשת לנו. ויש מי שיודע ושומע ויש שאינו מודע, אך היא קיימת ומצויה ומפזה בדרכה את הבשומת שלאחר הכל אנחנו זקוקים לה בחיינו, החיים שאולי השלם שלהם הוא פחות מסך כל חלקיהם. ולפי כך אביא כאן את בית השיר הבא, שורות שהן ביטוי של סך כל הוויתנו:

הַהֹוֶה שֶׁלִּי מִתְּהַוֵּה וְנָח כְּכֶתֶר
עַל עָבָר שֶׁהָיָה מִתְחַזֶּה לִהְיוֹת דָּבָר
עֲתִידִי מִתְנַבֵּא בְּהֵחָבֵא כְּנֶטַע זָר
יוֹדֵעַ שֶׁעָלָיו נִגְזַר לִהְיוֹת מָחָר
עוֹמְדִים עִתּוֹתָי נִצָּבִים בְּמַחֲזֶה
חוֹמְדִים וְאוֹמְדִים זֶה אֶת זֶה

(מתוך "ההווה מתהוה", עמ' 135)

חמישה שערים לספר השירים רחב היריעה הזה ועמודים רבים בו, לפי כך לא מעטים בו השירים ובוודאי לא הצלחתי להיכנס לקרביים של כולם. לא התיימרתי לכך. גם לא נגעתי בעובדת היות המשוררת פעילה מגדרית למען הנשים, להבנתי, נושא שגם הוא מוצא את ביטויו המוחשי כאן. על כן אני סבור שאין זה נכון ואין זה הוגן לסיים את רשימתי זו והליכתי בעקבות השירים ובעקבותיה - אם הצלחתי וגם אם כשלתי - מבלי להביא את השיר הבא. שירה של יוצרת, שנגעה לאחר הכול בתקרת הזכוכית ונראה שנפצה אותה:

שׁוֹמְרִים נְגִיעַת שִׁירַת נָשִׁים
אוֹמְרִים שֶׁקּוֹלָן עֶרְוָה
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת וּמְשִׁיבָה
שֶׁהַכֹּל בָּאִשָּׁה עֵר בָּהּ

נוֹטְרִים בְּעָרִים לְקוֹל תְּרוּעָה
אוֹמְרִים צְלִיל פִּתּוּי נֶאֶשְׁמָה
וַאֲנִי אָרִים קוֹלִי כְּהֵד
לְקוֹלָהּ הַנִּשְׁמָע בְּרָמָה
אוֹמֶרֶת כְּרָחֵל וּמְשׁוֹרֶרֶת
עִם כָּל הַנְּשָׁמָה לְהַלֵּל
שֶׁהַכֹּל בָּאִשָּׁה עֵר בָּהּ וּבִי מְיַחֵל

(הכול באשה ער בה, עמ' 175)