ביקורת רבה וצודקת הושמעה על המפקח על הבנקים, שתחת חוטמו זרמו במשך חמש שנים 250,000,000 ש"ח מהבנק למסחר. מבלי להפחית מאחריותו, כדאי לשים לב לאספקט נוסף של מעילה זו.
דובר רבות על הצורך לדווח לשלטונות מס הכנסה על עסקות גדולות, כי זו אחת הדרכים לגלות העלמות מס. סביר להניח, כי לשלטונות מס הכנסה יש, או צריכים להיות, אמצעים לגילוי זרימות כסף גדולות. אחרי הכל, מס הכנסה יש לשלם גם על כסף שהגיע בדרך לא כשרה, ומי שקיבל 250,000,000 ש"ח חייב לשלם על סכום זה מס הכנסה של יותר ממאה מיליון ש"ח! הרי כאן לא מדובר בעסקת מזומנים, אלא בכסף הזורם מבנק מסחרי מוכר ומורשה.
והנה, למרות כל זאת, שלטונות המס לא עלו על המעילה. אמנם במקרה של כספים המגיעים בדרכים לא כשרות, שלטונות המס אמורים לקחת את חלקם, ולשמור על סודיות. אלא שקשה להניח שבמקרה הנדון קיימת אפילו חובה מוסרית לשמור על סודיות.
כל מי שנקרא לביקורת ארבע שנתית במשרדי מס הכנסה, יודע כיצד מפקחי המס דורשים הסבר על כל פער קטן בין הצהרת ההון וההכנסות המדווחות, וכיצד הם יודעים להתמקח ולהתווכח על כל 10 ש"ח - האם מדובר בהוצאה מוכרת או לא. והנה, כאשר זורמים להם 250,000,000 ש"ח - שלטונות המס בכלל לא מגלים את תנועת הכספים הזאת. או שמדובר כאן במעילה גאונית או, וזה סביר יותר, שמדובר כאן במחדל חמור של הרשויות.
כמו שאמר סולון היווני, "מערכת החוקים דומה לקורי עכביש. היא יכולה לתפוס זבובים ויתושים. אך כאשר משהו יותר גדול מנסה לעבור אותם, הם פשוט נקרעים והיצור מצליח לעבור".
