באחד מאתרי התקשורת המקוונת מובאת ידיעה תחת הכותרת: "סלקום ופלאפון קיבלו אישור לשווק טלפונים כשרים". מדובר במכשירים סלולריים שאינם מאפשרים חיבור באמצעותם לאינטרנט. אחרי ש"מירס" יצאה עם מכשיר כזה לשוק לפני מספר חדשים, יצאו עכשיו גם שתי החברות דלעיל עם מכשיר דומים וזכו לאישור ועדה מיוחדת.
הידיעה הנ"ל גררה אחריה תגובות לעג, קלס ושנאה מצד קוראים רבים. למה? מדוע יש חילונים שמגיבים ב"אנטי" לוהט כזה על כתבה כזאת.
ראשית, לעצם הכתבה. בעיתונות החרדית לא מופיעות אף פעם ידיעות המסקרות את הרגלי צריכת התרבות החילונית. לא מעניין אותנו ולא רוצים לדעת איך החילונים מבלים את זמנם. מדוע אפוא הענין הרב הזה באורח החיים החרדי? מה יש לנו שמעניין אותם כל כך, שאין להם ויכול לגרום לנו התעניינות בהם?
שנית, כאן לא מדובר הרי ב"כפיה דתית", אותה סיסמה שקרית שמרבים לנפנף בה. אף אחד לא מכריח את הקוראים החילוניים האלו לרכוש את המכשיר הזה. אם אין כאן הגנה על האינטרסים של הקוראים החילוניים, מדוע אם כן תגובות הארס והשנאה? מה איכפת להם מה אנחנו עושים, כל זמן שזה לא נוגע להם?
התשובה לשתי השאלות הנ"ל, אחת. יש כאן קינאה. בעוד הנוער החילוני חשוף לכל תחלואי הרחוב, ולאחרונה גם דרך הסלולרי המחובר לאינטרנט - וזאת הסיבה אגב לסלולרי ה"כשר", נשוא הכתבה הזאת - יודע הציבור התורני כיצד להגן על עצמו ובעיקר על ילדיו, כדי שלא יחשפו למבול הפורנוגרפיה אליו יכול כל ילד וילדה חילוניים להגיע בהקלקת אצבע אחת.
קינאה. זה מקור ה"אנטי" שרואים כאן. כל אדם נורמלי יודע, בין אם זה בהכרה מלאה או שהוא מדחיק את זה, שחלק גדול מן החומר אליו נחשפים אנשים, בעיקר ילדים, באמצעות האינטרנט והסלולרי המחובר לו - הוא שלילי וגורם לדברים שליליים.
העובדה שהחילוני הקורא כתבה כזאת יודע זאת, אבל יחד עם זאת לא מצליח לאזור את הכוח הנפשי הדרוש להתנגד לתופעה, כאשר מנגד הוא רואה כיצד הציבור החרדי מצליח להתארגן ולהילחם ברע ובשלילה, יוצרת רגש של קינאה המחוללת שנאה.
זהו פשר התגובות הארסיות האלו.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
