הדברים הבאים נכתבים ע"י גבר מבוהל, למרות דעתי על רמון, ולא אפרט. שהרי הצדק עיוור. הרשעת רמון מטילה צל על היחסים הרומנטיים הנורמטיביים בין גברים לנשים. יחסים המבוססים על שפה מקובלת בהתפתחות כל רומן מבטיח.
ילד הייתי וגם זקנתי, ובאמתחתי אהבות לרוב, ומעולם לא פגשתי באישה שפנתה אלי בתחילתו של הקשר המתהווה, בבקשה מפורשת - נשק אותי...
אף מעולם לא נתקלתי בגברת שציפתה ממני שאבקש את רשותה בכתב או בע"פ. אנא יפתי התרשי לי לנשקך?
אבל למרות הכל בתחילתו של כל רומן מהוסס מתנהל לו דו שיח אילם בו כל צד יודע את מקומו. הצד הנשי נהגה לרמוז לי בעיניה, במחוות יד, בקולה, ואני באותם רגעים מועטים של חסד, כשלא הייתי הלום מספיק כדי לא להבחין בפיתוי המזמין, או לא פחדן כהרגלי מול בת החווה הנחשקת, פעלתי. אם היא היתה שווה כמובן.
בפרשת רמון הצעירה יזמה את הפניה הבוטה אל רמון השרמנט "אתה עושה לי את זה". במקרה כה בוטה הגבר הזהיר היה שואל את עצמו - מעוניינת בי או צוחקת עלי? וממתין למחווה נוסף שיבהיר לו - למה היא מתכוונת?
הצעירה המשיכה במחווה פיזי בוטה דיו, כזה שגם טמבל כמוני היה מסוגל להבין, כשהמשיכה ונמרחה על רמון, חובקת מותניו בשתי ידיה, וחזה הצעיר נלחץ אל גופו של השרמנט המזדקן. מה רמון התוהה היה אמור להבין? סתם בשביל הצילום?
ועוד לא נכנסתי לשאלה הכיצד זאת שלא מעוניינת בנשיקה לא מסיטה את פניה הצידה מול השפתיים המתקרבות? למה המשיכה והשאירה את שפתיה פתוחות מעט מול שפתי רמון הפעורות לנשיקה?
אינטליגנציה בסיסית המוכרת לכל ילד תיכון לא בבית ספרנו?
השופטת חיות חיה לה בעולמות אחרים שם הגבר הרומנטי מתבקש להביא אישור נוטריוני קודם שהוא נושק. בישראל, מדינת היהודים הדוויה, מה עוד נותר לנו פרט לגידול ילדים, שחיתות בצמרת, מריבות עם הבוס, ומעט רומנטיקה.
וגם את המעט אהבה הם לוקחים לנו? הקץ לרומנטיקה?
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
