קשה לי להאמין שמישהו, בבואו להביע דעתו על שביתת המורים, יטריח עצמו לבדוק מחדש את עמדותיו. קושי זה גורם לי לנסות לעורר מחשבות מרבצן באמצעים שאינם עדינים במיוחד, ולכן ברצוני לשתף את קוראי מסמך זה בחוויותי מארוע מוסיקלי בו נכחתי.
לפני מספר ימים נערכה הופעה של להקת "תיסלם" בקיבוץ נען, (אני מדייקת בפרטי הארוע, אולי, יתעורר מישהו מן הנוכחים בו לערוך מחשבה מחודשת על עמדותיו ודבריו).
בשורה שמאחורי ישבה לה קבוצת דעתנים ובין ראשי דובריה היתה אישה שהסבירה שהמורים אינם צודקים בשביתתם, כיוון שבכל מקרה אינם עובדים, ועיקר שנת העבודה שלהם היא בחודשי יולי ואוגוסט, כלומר, מכיוון שמדובר באוכלי חינם, מי הם כי יבקשו בקשות שונות נוסף על הפרוטות שכבר מעניקה להם המדינה. השכילה חברתה של הדוברת הראשונה להשיב לרעותה, כי מורה מקצועי אכן אינו עובד, אך מורה מחנך, הוא זה שעובד קשה, איתו לא כדאי להתחלף. מן הארוע מרובה המונולוגים/הלהג הזה ניתן להסיק מספר מסקנות:
1) לא כל מי שמביע דעותיו בקול רם ונשמע למרחוק יודע את העובדות.
2) יכולות האבחנה של הציבור או מייצגיו במקרה זה, לוקות בחסר.
3) לא ברור מדוע שולחים אנשים בוגרים את ילדיהם למוסדות כל כך בעייתיים, יש בכך משום חוסר אחריות של אותם הורים ביחס לילדיהם!
אך לא בכך הסתיימה הסאגה העצובה. בסמוך אלי (אלינו), ישבו חברים שלנו שאינם מתפרנסים מתקציב משרד החינוך, והמונולוגים המאוחרים יותר נגעו דווקא להם: בן זוגה של הדעתנית היודעת כל כך הרבה על חיי המורה העברי וחסרונותיו, הביע ברבים את דעתו על הקלות הבלתי נסבלת של חיי הרופא העברי. הוא, הדעתן, הסביר שגם חיי הרופאים הם סדרה בלתי פוסקת של מתן טפסי 17, ותו לא. "זה מה שהוא עושה כל היום". לשאלת אחת הנשים במעגל התרבותי ההוא, לשם מה טופס 17, ענה ההוגה כי זהו טופס הניתן לבדיקת צי. טי. (אין כאן טעות הדפסה).
חברתי ואני, אחת רופאה ואחת מורה, סובבנו בזעם את מבטנו אל עבר החוג הפילוסופי ההוא, והם לא הבינו למה אסור להם לדבר בקול רם בשטח פתוח.
לך תסביר לאנשים בעלי עמדות כל כך שגויות על החיים, מה מותר להגיד ומה כדאי לשתוק, ובעיקר לך תסביר להם איך מגדלים ילדים, איך מנסים לחנך אותם, ואולי אף מה עושה רופא בקופת חולים.
העצוב בעיני בסיפור האמיתי הזה הוא שלא רק בורים חושבים כך. אנו חלק מחיי תרבות בהם המורה הוא נקלה בעיני המדינה, שריה וראשי ארגוניו שלו עצמו. הדבר הכואב מכל הוא שגם הורי לקוחותיה של מערכת החינוך נהנים משרותיה תוך אנחה קורעת לב: "אין דבר טוב יותר, ולכן הילדים בבית הספר". בושה למדינה שכאלו הם (חלק מ) הוריה.
