בשבוע שעבר, כתבתי כאן אודות יצירת המציאות ע"י עתונאים, אשר תפקידם לציין עובדות ולדבוק במציאות.
אנו שומעים כי היו עתונאים שידעו על מעטפות הכסף של טלנסקי, ושתקו. תופעת השתיקה כבר נגלתה לנו בפרשת הנשיא קצב. גם כאן מועל העיתונאי בתפקידו, ואני כקוראת מוצאת עצמי, פחות ופחות נותנת אמון באלה אשר אמורים לספק לי אמון זה, וחושבת: אז מי מן השניים פחות גרוע? העתונאי או הפולטיקאי? ומתחילה להבין: אמון זה בכלל לא הענין פה, שניהם גרועים באותה מידה ומשחק השליטה הוא שקובע מה אדע ומה לא, מתי אדע ומתי לא, מי מתעב את מי,וכו'.
המושג עיתונות חופשית, הוא בסך-הכל מתן חופש לעתונאי לפעול על-פי האינטרס האישי שלו, או החשבון שברצונו לפתוח או לסגור
וחוזרת למשוואה: האם דמוקרטיה היא מתן היתר לאנרכיה?
