בימים אלו קיבלה ממשלת ישראל החלטה המאפשרת את שחרורם של אסירים מן החמאס ומן הג'יהאד האסלאמי. החלטה זו נבעה מן הצורך לחזק את מעמדו של ראש הממשלה הפלשתינית, אבו מאזן, מול מנהיגותו של יו"ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת. ניתן להבין צורך זה בראייה לטווח הקצר. עם זאת, לא בהכרח שהשלכות שחרור זה יובילו לחיזוקו של ראש הממשלה הפלשתיני. בראייה לטווח הארוך, אולי השפעת השחרור תהא דווקא להיפך. אבהיר זאת להלן.
אין ספק כי בבסיס המניעים להחלטת הממשלה לשחרר את האסירים האלו עומדים יסודות מוצדקים במובנם הפרגמטי הפשוט ביותר. זהו בין היתר איתות נוסף של ממשלת ישראל לפלשתינים, כי רצוננו לשלום הינו כן ואמיתי וכי כעומק נכונותם של הפלשתינים להתקדם לשלום אמיתי - כך תהא עומק נכונותה של ממשלת ישראל ללכת לקראת הפלשתינים במילוי דרישותיהם. זוהי מחווה אמיתית שנובעת מרצון אמיתי ומתקווה נכספת ועקשנית לכונן שלום.
עם זאת, ישנה בעיתיות אמיתית בקוהרנטיות טענותיה של ממשלת ישראל - עבר מול הווה. בעיתיות זו סביר כי תהא לרועץ רב בעתיד ותאפיל כצל ענן רב על ניצחוננו בזירה הצבאית. בעיתיות זו באה לידי ביטוי בעובדה לפיה קשה להצדיק שחרורם של אנשי טרור שעה שנלחמים בטרור.
יהא צודק מי שיטען כי, ממה נפשך, אם מדובר בטרוריסטים מדוע משחררים אותם, ואם בכל זאת משחררים אותם אולי זאת משום שלא מדובר באנשי טרור כי אם בלוחמי חופש. יתר על כן, אם לא מדובר בטרוריסטים - מה הייתה הצדקה לכליאתם? האם זו הייתה מלחמה בטרור או מלחמה בלוחמי החופש באצטלת "המלחמה בטרור". רק לשם המחשה נשאל, האם נכון לשחרר טרוריסטים אשר היו מעורבים בפיגועים בארה"ב?
העובדה כי משחררים אנשי חמאס וג'יהאד איסלאמי - ארגונים אשר הוכרו רשמית על-ידי ממשלת ארצות הברית כארגוני טרור, מאששת ללא ספק את טענת הפלשתינים כי מדובר בלוחמים אמיצים למען חופש ושחרור לאומי. מכאן כבר אין כל חשיבות לשאלת כמות האסירים המשוחררת שכן דין מאה כדין אלף ואף יותר. בעייתיות זו בקוהרנטיות טענותיה של ממשלת ישראל - עבר מול הווה - מעמידה בסימן שאלה אמיתי את הטענה שנטענה בעבר כי הטרור הפלשתיני הינו טרור אכזרי ומסוכן לכל דבר וכי איננו ארגון שחרור לאומי לגיטימי.
יתר על כן, דומה כי, שחרורם של אנשי טרור - מועט ככל שיהא - יביא אחריו הצדקה אמיתית לשחרורם של כל יתר "לוחמי החופש". אי - שחרורם של היתר יעורר חוסר נחת מוצדק בצד הפלשתיני.
בעייתיות שחרורם של האסירים שהינם בחזקת "טרוריסטים" - לפי הכרזת הממשל בארה"ב בעצמו - מתעצמת לאור העובדה ששחרור זה נעשה מבלי שהפלשתינים מילאו את חובתם - על-פי מפת הדרכים האמריקנית - והיא חובתם המיידית לפרק את "ארגוני הטרור" מנשקם. אי מילוי חובה זו צופן וחובו ובתוכו בעיות רבות אשר סביר כי יעיבו בהמשך ויטפחו על פנינו בעתיד כבומרנג. המסר אשר מועבר ויועבר לרחוב הפלשתיני בשחרורם של אותם האנשים מן הכלא ובאי שחרורם של היתר הינו שלילי ביותר.
יש בכך הודאה כי מדובר בלוחמי חופש ולא בטרוריסטים. שחרור זה יחזק את ראש הממשלה הפלשתיני לטווח הקצר ביותר. אולם, לטווח הארוך דווקא יחזק את ידי מתנגדיו של ראש הממשלה הפלשתיני- שרק חצי תאוותם בידם.
מאז אירועי ה-11 בספטמבר הוגברה ערנותו של העולם לצורך להלחם בטרור - עירנות עולמית זו נוצלה היטב לצרכיה של מדינת ישראל במלחמת ההסברה האינטנסיבית כנגד הפלשתינים - מלחמת הסברה שכרכה קורבנות ודם רב בצד איפוק והבלגה מתמשכת מצידנו. בדרך זו ניסתה ממשלת ישראל לעשות את המשוואה בין הטרור העולמי לטרור הפלשתיני.
עקב בצד אגודל, לאט ובעקביות, במחיר של דם אזרחים יהודים רב מאוד בצד "איפוק של כוח" ונשיכת שפתיים, הצליחה ממשלת ישראל להחדיר את המסר הזה, עד שחילחל והפך לחלק ממדיניות הממשל בארצות הברית כפי שבוטא בחזון הנשיא בוש, וכפי שבוטא בחרם שנעשה עד ליום זה כנגד יו"ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת. מסר זה חדר וחילחל ובא לידי ביטוי מוגמר וסופי בהכרזה הרשמית של הממשל בארה"ב על ארגוני החמאס והג'יהאד האיסלאמי כ "ארגוני טרור".
כיום, נוכח שחרור האסירים המשתייכים לארגונים אשר הוכרו רשמית על-ידי ארה"ב כארגוני טרור - מתמוסס ופג מסר זה ואנו מאבדים את הנכס היקר ביותר שהיה בידיה של מדינת ישראל לגבי מלחמתנו בטרור. מהיום והלאה תועמד צדקת טענותינו באור ספקני. מלחמתם של הארגונים הפלשתינים - קיצוניים ככל שיהיו - תהא מוצדקת גם אם תגבה קורבנות של אזרחים חפים מפשע כפי שהייתה עד עכשיו - שהרי כבר מדובר במלחמת חופש ושחרור לאומי.
העדר הקוהרנטיות שבצדקת דרכינו הינו הכשל היסודי הבסיסי היותר באותה אסטרטגיה הסברתית מוצקה וצודקת שעמדה בבסיס המדיניות של מדינת ישראל מאז נכבשו כל השטחים בשנת 1967. בהעדרה של קוהרנטיות מוסרית ורעיונית תעמוד מדינת ישראל בפני שוקת שבורה בבואה להגן על אזרחיה, ובבואה להשיג שלום שישרת גם את ביטחונה. בדרך זו, ספק רב אם יושג שלום שיביא ביטחון, כפי שכבר נוכחנו להבין על בשרנו במרוצת העשור האחרון מאז נכרתו הסכמי אוסלו.
הכשל הראשוני שלנו הוא בנכונות לעשות קיצורי דרך בצדקת הדרך שלנו, זאת דווקא לאחר שכמעט והצלחנו לשכנע את העולם בצדקתנו. דומה כי, שחרור האסירים הטרוריסטים לא מבטיח את חיזוקו של ראש הממשלה הפלשתיני - מי שהוכתר על-ידי ראש הממשלה אריאל שרון בעצמו כ"אפרוח ללא נוצות". שחרור של אסירים שידאגו לקצץ את נוצותיו יותר. דומה כי, לאחר שהניצחון הצבאי הוכרע באופן שאינו מוטל בספק ולאחר שהצלחנו לשכנע את ארצות הברית כי הטרור הפלשתיני הינו טרור לכל דבר שיש לפרקו מנשקו לאלתר, חבל לאבד את קוהרנטיות צדקת דרכנו תמורת אותו מחיר מסוכן ומפוקפק.
עמידה איתנה על התנאים כפי שנקבעו במפת הדרכים האמריקנית הינו צורך יסודי בעל הצדקה בפני עצמו. קבלתה של ה"הודנא" בפועל על-ידנו, באמצעות שחרור האסירים המשתייכים לארגוני הטרור, משמעותה הכרה ב"הודנא" כתחליף לפירוק ארגוני הטרור מנשקם. זהו אישוש התיזה כי מדובר בלוחמי חופש. ניצחונו של צה"ל במלחמה בטרור אינו מוטל בספק. עם זאת, העדר הקוהרנטיות בצדקת דרכנו המדינית כפי שבא לידי ביטוי בשחרורם של אסירי החמאס והג'האד האיסלאמי, מעיד על העדרו של חוט שדרה מדיני ומעמיד בסיכון אמיתי את ניצחוננו הנוכחי - מוצלח ככל שיהא.
