אני מתנצל, אבל אני לא שותף למתח הנורא לקראת מוצאי פיו של ראש ממשלתנו היום.
לכם סיפרתי על "42", ובשיחות בעל-פה אני מספר על המערכון של שייקה אופיר - על הפוליטיקאי שלא הספיק לאכול והוא משלים בעת הנאום.
"מצע המפלגה שלנו הוא חד-משמעי וברור וצלול כבדולח: סעיף מספר אחד: "(ולוקח ביס מהכריך) טםיםי חעיעכ עכג ייחילחחי לחעיעיעככ".
ובולע.
"סעיף מספר שתיים: (ולוקח עוד נגיסה מהכריך) גגכזד וודטג דתל נעכבע גכדכ..."
זה פשוט: אסור לו להיות חד-משמעי לשום כיוון. ולכן הוא לא יהיה. עם זאת, הדרך שאין מנוס אלא ללכת בה, היא ברורה לחלוטין. אפשר, כמובן, למשוך עוד זמן. בתקווה שהסוס ימות, או הפריץ ימות, או אולי אפילו הסוס ילמד לדבר. אבל הדרך היא ברורה. ולא משנה מה יגיד היום מר נתניהו, או איך ינסח את הדברים כדי שיגיד בלי להגיד, תהיינה כאן שתי מדינות. יישארו גושי התנחלויות ואילו כל ההתנחלויות שמחוץ לגושים תועברנה - או "ארצה" או אל הגושים - והמדינה הפלשתינית לא תיקרא מדינה אלא אוטונומיה, אבל ממש כמו שקיבל לגיטימציה דגל אש"ף (זוכרים את הימים שלא?). כך פלשתין תיהפך בלגיטימציה זוחלת למדינה לכל דבר, וישראל תישאר מדינה דו לאומית, עד שמספרם / חוצפתם / מהומותיהם של ערביי ישראל יביאו גם לדמוקרטיים ביותר שבינינו את הסעיף, ואז, אולי עם איזו "מיני מלחמת אזרחים" קטנה לפני כן, תהיינה כאן באמת "שתי מדינות לשני עמים".
רישמו לפניכם, כדי לבדוק בבוא היום עד כמה דייקתי.
