טרנדי, מעצבן, רק אותי?
אני אוהבת, או נכון יותר אהבתי, לשבת בבתי קפה.
נהנית לשבת על כוס קפה ועוגה; לקרוא עיתונים אם יש; להיפגש עם חברים; לשוחח; להאזין קצת בגניבה לדברים שנאמרים (בתנאי שהם מעניינים) בשולחנות קרובים; לחשוב ולבהות באוויר; להתבונן באנשים ולכתוב שירים וסיפורים.
הכרתי והתיידדתי עם אנשים רבים בבית הקפה השכונתי, ואחדים מאלה שהכרתי הם חברי הטובים. סופרים ומשוררים רבים נהגו ונוהגים לשבת בבתי קפה: לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, ויהודה עמיחי, וייבדל לחיים ארוכים אהרון אפלפלד, שסיפר שבעבר היה יושב בקפה פטר בירושלים עד שזה נסגר, והיום מקום מושבו בקפה טיכו.
אז, הוא אומר, היו בתי קפה ללא מוזיקה, שבהם יכולת לשבת ולכתוב על כוס תה או על כוס קפה. ועל כך , על המוזיקה שמושמעת בבתי הקפה, אני באה לכתוב.
אהבתי לשבת בבתי קפה ולא עוד. החוויה הנעימה של ישיבה בבית הקפה נהרסה עבורי בשל המוזיקה המושמעת בקולי קולות בבתי קפה רבים ברחבי הארץ. אינני יודעת מי הגה את הרעיון הזה ומאיין ייבאו אותו. אני רק יודעת שנכפית עלי האזנה למוזיקה רועשת ושלרוב גם איננה לטעמי, וזאת במקום שבו אני אמורה להירגע וליהנות.
וכך בערך מתנהל הסיוט האוזני: אני נכנסת לבית קפה. עדיין אין איש מלבדי או אפשר ששניים-שלושה אנשים מבוגרים יושבים מסובים לשולחן. "בום" "בום" "בום" מקדם את אוזני. אני מבקשת להנמיך. נערה צעירה שיכולה להיות חצי נכדתי מהנהנת. מנמיכה. אחרי דקה ניגש צעיר אחר ומגביר את הווליום.
אני שואלת את הלקוחות האחרים אם איכפת להם שיכבו את המוזיקה. הם מתלהבים למשמע הרעיון. הילדה והילד אשר-על-אוזני מסרבים: אסור לכבות את המוזיקה. המוזיקה הזאת מסמלת עבורם תרבות. איזו תרבות אין לי מושג. אני מצטערת על שכבר הזמנתי. בולעת את מה שמוגש לי ויוצאת כשאוזני תצילנה. אני בורחת. נסה על אוזני. כפויית -מוזיקה, אסירת -צלילים שלא ביקשתי.
כבר אינני אוהבת לשבת בבתי קפה.
אני פונה לבעלי בתי הקפה בבקשה - אנא, תהיו קצת פחות טרנדיים ותאפשרו לי ולשכמותי לשוב וליהנות מהישיבה בבית הקפה, כמו שנהנינו פעם.
