מורה הוכתה בידי תלמיד וקיבלה הלם. זו לא ידיעה יוצאת דופן וכמוה ובכל מיני נוסחאות, הפכו כחלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו. כמובן שאלה הם רק השיירים מהדברים הגדולים שמככבים כל הזמן בחדשות.
לא פחות חמור, התשובות הניתנות לתופעות אלה ודווקא בבית-ספר שממנו אנו מצפים שייתן תשובה גדולה - ולא רק למקרה הנדון כי אם בכלל למציאות בארץ - תשובת הבית-ספר: שיעור בסובלנות...
מי שנרדם בזמן של ישראל של פעם והתעורר היום, ודאי חושב שאנחנו נמצאים בטיול עם מדריך למבוגרים שמסביר להם, מה עושים כאשר הולכים ברחוב ורואים מישהו זורק נייר על המדרכה ואז הוא עוצר את הקבוצה על יד אחד שזה עתה עשה מעשה כזה ומוכיח אותו בפני הקבוצה - המשליך התחנן שזה רק בגלל שהנייר נפל מידו והבטיח להיות זהיר להבא...
המציאות שלנו היום, מהיבטים שונים, דומה למציאות שהייתה בניו-יורק בגל האלימות וההפקרות שהביא את ראש העיר שלה ג'וליאני, עם לחימתו ב"דברים הקטנים", כשבכך הצליח להקטין משמעותית את אותה מציאות. כידוע, כיום מסתובבים בניו-יורק שוטרים ונכנסים למסעדה או למקום ציבורי ולא רק מראים נוכחות, כי אם גם מתייחסים ל"דברים הקטנים".
ג'וליאני נודע, בין השאר, במלחמתו ב"דברים הקטנים" שסמלם היה הגרפיטיס (מוכר לנו מהאוטובוסים אצלנו שכאשר כבר אין מקום על המושבים ודפנות האוטובוס, ממשיכים אותם על תקרת האוטובוס). אני מבין שג'וליאני האמין שה"דברים הקטנים" הם ה"אימא" של הגדולים אם לא מטפלים בהם בתחילתם. ואכן, הנחת רגליים על מושב באוטובוס כאילו אתה נמצא בסלון של אבא שלך, מובילה אותך לכל מעשה ש"מצפצף" על הנוכחים בסביבתך, כי היום זה הרגליים, מחר הפקרות ברחוב וכאשר הללו נסלחים, האלוהים גדול.
לסיכום, בין שאר הצרכים הדחופים, היום אנו זקוקים לג'וליאני אצלנו, כי המציאות זועקת לכך.
