אני רואה הרבה את אותם ש"סוחבים" יום-יום את חייהם שספק נקראים "חיים". יש הרבה כאלה, עם כל מיני פגעים, או שנקראים "מוכי גורל" ושלא לדבר על מקרי "צמח". וכך הם רואים את הבוקר והלילה (אלה שמבחינים בהם) - הכל אותו דבר, חוץ מהדבר היחידי שעובד אצלם והוא הלב, שגם אותו הרופא בודק באמצעות הסטטוסקופ שלו.
כבוד (מילה משונה), כבר מזמן לא מדברים עליו, העיקר שנושמים. לו מוכי הגורל היו יודעים כאשר עוד היו במיטבם וראו אחרים שהיו כמו שהם היום, יש להניח שהיו עושים הכל בכדי שלא יגיעו למצבם הנוכחי.
יש עמותה שחרותה על דגלה הסיסמה "למות ולחיות בכבוד". בזמנו היה לי ויכוח עם אחת מהקובעים בעמותה ושאלתי אותה - על איזה חיים ואיזה כבוד אתם מדברים, הרי מה שהשגתם, היה הפסקת מכשירי הנשימה למי שחייו כבר מזמן לא היו כאלה, ואתם עוד נלחמתם על הפסקת המכונות הנ"ל. המשכתי להתווכח איתם במכתבים, שהרי הנושא הנדון הוא "פסיק" ממה שהוזכר, גם בדברים לעיל. הללו הפסיקו לענות לי והקשר הופסק.
עד כאן כתבתי רק על מוכי הגורל עצמם שממשיכים "לחיות" ומה ביחס לקרוביהם ולדואגים להם מדי יום, שגם מלבד בעיותיהם עם התלות בהם, עם זה שלמעלה שהיה צריך לשחרר אותם מכל הבעיות האלה - הרי יש ביניהם (מי שעדיין מתפקד לכך) שחושב מה הוא גורם להם.
אפשר להמשיך בנושא ועם דוגמאות יותר קשות, אבל במציאות שלנו, שעל כה הרבה דברים לא עונים, מי יענה לבעיה זו?
יש בעולם שתי מדינות שבהן מאפשרים למוכי גורל אלה, כאשר הם עוד במיטבם ויכולים להחליט על קיצור חייהם, ובכך לתת פירוש אמיתי לאמירה "למות ולחיות בכבוד", אבל כאמור, גם כאן אין עם מי לדבר.
