יפה לי ההפגנות העממיות האלו בעניין יוקר המחיה הבלתי אפשרי. אני בן-אדם ציני אז אני בודקת אותן מהצד מאד בזהירות, וכל פעם מחדש זה נראה לי יפה. כמובן שהם צודקים ויוקר המחיה הוא באמת בלתי אפשרי. זה רק שהצד הציני שלי שאומר שזה ככה ואין מה לעשות. אז אני נהנית מחוסר הציניות המוחלט, מהתמימות, מהיופי.
לא הלכתי לבקר במאהל פשוט מתוך מבוכה. מה הייתי אומרת? שגם לי קשה נורא להתפרנס? שאני זוכרת את הזמנים בהם אפשר היה להתפרנס מתרגום בלי יותר מידי בעיה אבל בינתיים נכנסו לשוק המון מתווכים והם נותנים לנו, המתרגמים, פחות מחצי ממה שפעם? זה מה שנקרא כלכלה חופשית. אין דרך לאסור על בן אדם להקים משרד תרגומים בעזרת הקשרים שאולי יש לו עם לקוחות פוטנציאליים גדולים, לשפץ את המשרד שלו במאות אלפי שקלים ואחר כך לתת למתרגמים גרושים. נכון?
ואני לא קונה מותגים. אני אלופה בלקנות בגדים - גם נעליים - בשוק. אני לא הולכת להצגות. אני לא רואה סרטים. אני קונה ספרים יד שניה. אני לא נוסעת לחוץ לארץ. אין לי אוטו. השבוע הייתי בבית קפה אבל זה כי הבן שלי בכה ורציתי להרגיע אותו עם עוגה וגלידה (הוא נרגע). אני כל כך מיומנת בלחסוך שלפעמים אני מרגישה צורך להוציא כסף סתם, כסף שכנראה שאין לי, פשוט כדי לצאת מצורת המחשבה החסכנית הזו.
אז אם נחזור למפגינים ההם. נגיד אני באה למאהל, איזה שלט אני מביאה איתי? אני רוצה להיות אפקטיבית, להציע לממשלה ולמי שפועל מטעמה רעיונות קונסטרוקטיביים כדי להגן על מתרגמים עצמאיים. 'גם מתרגמים רשאים להתפרנס'? הצד הציני שלי מחייך. בסתר ליבי מה שאני רוצה זה שיכריזו עלי כעל חיה מוגנת, שיגנו עלי. אבל הנקודה הבאמת חשובה כאן, אני חושבת, מה שהמחאה הזו באמת אומרת, היא שאנחנו דווקא כן ערבים זה לזה.
הלב מתכווץ לי כשאני מסתכלת, באופן כפייתי משהו, על צילומים מ'פרעות לונדון'. אלו הרי סימנים של התפוררות חברתית. האנשים שרצים שם ברחובות לפני או אחרי שהם גנבו ושדדו אינם רעבים, הבגדים והנעליים שלהם במצב מצויין. יש טוענים שהפורעים פועלים כמו שהם פועלים בעקבות קיצוצים שהיו בקצבאות השונות בעקבות עליית השמרנים לשלטון, אבל גם אחרי הקיצוצים מדיניות הרווחה הבריטית הרבה הרבה יותר נדיבה מאשר אצלינו.
וזה לא רק בלונדון. אני מבינה שבשכונות המהגרים סביב פריז המשטרה כבר מזמן ויתרה. בבקר אנשים מסתובבים שם חופשי - סבתות יוצאות עם נכדים, תיירים עוברים בסך. בצהריים מתעוררים אותם צעירים שאין להם מה לעשות ואין להם מושג לאן הם הולכים. הם 'יושבים על הברזלים' מראים נוכחות בכל מיני צורות לא נעימות. בשלב הזה הסבתות חוזרות הביתה והתיירים עוברים למקום אחר. המשטרה ממשיכה להראות נוכחות רק עד אחרי הצהריים שאז האזור עובר רשמית לידי הכנופיות. הסכמה שבשתיקה, אף אחד לא מדבר על זה ואף אחד לא מטפל בזה.
ואת אותם סימנים של התפוררות וחוסר גיבוש חברתי, שאנחנו בעצם לא מכירים כמותם, או לפחות לא מכירים בעוצמה כזו, ניתן למצוא הרבה גם בארצות הברית. איגוד קמעונאים אמריקני ערך סקר בין חבריו (סה"ך 129 נשאלים) ומצא ש-95% מהם נפגעו במהלך השנה האחרונה מהתארגנויות למטרות שוד. ברב המקרים מדובר בהתארגנות של עשרה או יותר צעירים, שמתאמים בינהם בעזרת הטוויטר ורשתות חברתיות אחרות לבוא לחנות מסויימת בשעה מסויימת. הם נכנסים קבוצה גדולה ביחד, לוקחים מכל הבא ליד ויוצאים במהירות. בגלל זה שהם קבוצה גדולה יחסית קשה לעצור אותם.
החשש הוא שבזמן האחרון ההתארגנויות האלו נעשות אלימות יותר והשודדים מסכנים את המוכרים ואת הקונים בחנויות אליהם הם פולשים. בפילדלפיה, אחד המקומות בהם הבעיה חוזרת על עצמה, קרא ראש העיר - אפרו אמריקני במוצאו - אל הצעירים הפורעים "פגעתם בגזע שלכם", כלומר במוניטין של האפרו-אמריקנים. באזורים מסוימים של פילדלפיה מוכרז מידי לילה עוצר. החלת העוצר כבר בתוקף זמן מה ועמדה מול תביעה של האיגוד האמריקני למען זכויות האזרח. הפשרה שהוכרז עליה ביוני, בעקבות המשפט, מאפשרת את המשך החלת העוצר תוך מתן שימת לב לגבי אפליה אפשרית לרעה של אפרו-אמריקנים.
במקרה אחד בפילדלפיה הגיעו חבורה של בני עשרה למרכז העיר, דחפו והפילו עוברים ושבים ואחר כך נכנסו לחנות יוקרתית והתקיפו גם שם אנשים. במקרה אחר הייתה התכנסות של מאות בני עשרה באזור שיש בו הרבה מסעדות. הם הפחידו עוברים ושבים עד כדי כך שבעלי המסעדות סגרו את המסעדות על יושביהן למען הגנת האורחים. הדיווח האחרון הוא מה-29 ביולי: 20-30 צעירים הגיעו למרכז פילדלפיה בשעות החושך, היכו ושדדו את מי שהזדמן להם. אדם אחד אושפז עם סדק בגולגולת. בין הפורעים שנתפשו גם ילד בן 11.
המהומות והפרעות האלו קורות כמובן גם בערים אחרות. אל קניון פופולרי במילווקי הגיעה לא מזמן חבורה גדולה כדי להכות ולשדוד מכל הבא ליד, והתחושה הזו של חברה שלפרטים שלה אין כל מושג בענייני ערבות הדדית קיימת מחוץ לעיר לא פחות מאשר בריכוזי אוכלוסין. בשיטוטים שלי ברשת אני נתקלת מידי פעם ברשימות של ויקטור הנסן, בעל חווה בקליפורניה. הקליפורניה שהוא מתאר לא דומה בכלל לדימוי הרך-נעים שהיה לי מהמדינה הזו.
לא עובר שבוע מבלי שנגנבים אצל הנסן או השכנים שלו דברים. בדיווח אחד שלו הוא סיפר שבדיוק נגנב לו מסור חשמלי שעלה 400 דולר. הוא השאיר אותו לרגע בחצר הקדמית כדי להיכנס לשירותים ומישהו שנסע בכביש ראה אותו, עצר, רץ, לקח את המסור והמשיך הלאה. יום אחרי זה רוקנו ליד הנסן בית שהבעלים שלו מנסים להשכיר אותו. לקחו הכל - את המקרר, מכונת הכביסה, מכונת הכלים וכל השאר. שלוש המשאבות של הנסן נמצאו לא תקינות כי גנבו מהן את צינורות הנחושת. גם כן באותו שבוע הוא נאלץ לסלק מהשטח שלו צעיר במכונית מבריקה חדשה שאמר שהוא "סתם מסתכל" ושאל אם יש גרוטאות מתכת למכירה.
הנסן אומר שהוא מזדהה עם הקדוש אוגוסטין, שכתב במאה החמישית על התחושה שלו כאילו הוא אי של ציוויליזציה מוקף וונדלים (המקור של המושג וונדליזם הוא בעם הגרמני הזה שפלש לאימפריה הרומית). במקרה של הנסן והשכנים שלו הוונדלים הם צעירים וכנופיות ממוצא מקסיקני, אנשים צעירים שלא מרגישים חייבים דבר לחברה האמריקנית וקליפורניה היא, כפי הנראה, המדינה האמריקנית שמשקיעה הכי הרבה ברווחה.
אז אני גאה להיות ישראלית, אני גאה בזה שאנחנו כן ערבים זה לזה, ובלי ציניות: אולי בגלל שאנחנו כל כך מיוחדים דווקא כן נצליח לבנות מדינת רווחה מוצלחת. אולי נצליח ללמוד מכל המודלים שלא עובדים ולעשות משהו שלא תורם לפירוד ובידול חברתי. בינתיים, לא הייתי מתנגדת שישלמו על הכתבות האלו.
