עבודה למען טיפול רפואי טוב יותר

‎העיתונאי אשר אטדגי לא התערב כאשר הותקף לעיניו ברחוב ראשי ובאמצע היום (אכן, רק במילים) נער אתיופי, כי פשוט פחד, ואני כתבתי לו:

זה התחיל עם הראיון של מסגרת פוליטית האמורה לייצג, לקדם ולחבר את הכוחות הציוניים לכוח פוליטי מאוחד על מגזרי. לצאת סוף סוף מהביצה הפוליטית המגזרית, לשים על המפה הפוליטית בישראל אלטרנטיבה לליכוד המדדה ימינה ושמאלה. כן, בית פוליטי ציוני לאומי בטהרתו.

"פרס החמורים" או פרס "חמורי ישראל" צריך היה להינתן להורים שלנו - אלה שבאו למדינת ישראל מיד בתום מלחמת העולם השנייה חדורי ציונות ואהבת הארץ, אלה שלא ידעו להתלונן, אלה שעבדו מבוקר עד ערב, אלה שלא ניצלו שום הטבות ולא קיבלו הטבות, אלה שגם המעט שהקימו, ומס הכנסה ישב להם על הגרון כאילו היו טייקונים של היום, אלה שלא לקחו חובות כי עם חוב לא יכלו לישון, אלה שפשוט בעשייה היומיומית שלהם בנו את הארץ...

השיח הציבורי בתוכינו, גדוש לצערנו במטעני נפץ מילוליים של הסתה, שנאה, גזענות ואנטישמיות.

לאחרונה אנו עדים למתקפת תוכניות ריאליטי בכל ערוצי הטלוויזיה. לא סוד שהפקתן של תוכניות מסוג זה זולה ומבטיחה רווח נאה. אין צורך בשחקנים – המשתתפים הם אנשי "היישוב", אין צורך בכותבים ויוצרים – הדרמות הקטנות של החיים מהוות נכס צאן-ברזל בתוכניות, ובקלות, אולי בצדק? מצליחות לגעת ולרגש אותנו.